עדויות מאופקים
"שכנעתי את המחבל לצאת בידיים מורמות"
רב־סמל איתמר אילוז מאופקים, יומנאי בתחנת המשטרה בנתיבות. לחם, הציל פצועים וחילץ משפחה שמחבלים השתלטו על ביתה.
"כששמעתי צרורות ירי מחוץ לבית, לקחתי את האקדח, אמרתי לאשתי לסגור את הדלתות ויצאתי לרחוב. ראיתי אזרחים רצים ומחבלים במדים חומים ואפודים יורים לעברם. יריתי לכיוון המחבלים והתחלתי לחטוף צרורות. נכנסתי לאחד הרחובות וראיתי את הרב שחר בוצחק שרוע על הרצפה, פצוע בירכו. הוא שלח אותי למיגונית סמוכה, שם מצאתי פצוע ירי וטיפלתי בו. חזרתי לרב בוצחק, פיניתי אותו תחת ירי לחצר סמוכה ונתתי לו טיפול ראשוני.
"אחד המחבלים ירה וזרק רימון מתוך חצר ביתו של הח"כ לשעבר רוברט טיבייב. רצתי, טיפסתי על החומה וחיסלתי את המחבל מטווח קצר. התלבטתי לרגע אם לקחת ממנו את הקלצ'ניקוב, אבל אז נזכרתי שאני על לבוש אזרחי, ללא כובע זיהוי, וחששתי שיחשבו שאני מחבל.
"בהמשך נתקלתי בחייל שנפצע מירי, הענקתי לו טיפול ראשוני ופיניתי אותו לבית החולים סורוקה ברכב של אחד התושבים שנרצחו. כשחזרתי מבית החולים יצאתי שוב להילחם. הגעתי לבית שנכנסו אליו מחבלים. טיפסתי על הפרגולה של השכן, ופתאום ראיתי את כל המשפחה על הגג. אריאל, אחד מבני המשפחה, מילט אותם לשם, ואז המחבלים רצחו אותו. הורדתי אותם לביתו של השכן, וחזרתי לגג. התחלתי לנהל דו־שיח עם המחבל שהתבצר בתוך הבית, והצלחתי לשכנע אותו לצאת החוצה בידיים מורמות. כשהוא יצא צעקתי לו שירים את החולצה. ראיתי עליו משהו חשוד, לא לקחתי סיכון ויריתי בו מיד".
הביא לדפוס: אלישיב רייכנר
"אני צועקת 'אריאל, אריאל', והוא לא מסתכל אחורה"
אריאל רפאל גורי ז"ל, 30, סטודנט להנדסת חשמל; אחיו רואי חיים גורי ז"ל, 22, חייל בגולני. יצאו להילחם במחבלים, משכו אליהם את האש וכך הצילו אזרחים.
עדותה של הדר גורי, רעייתו של אריאל:
"התארחנו אצל ההורים של אריאל בשמחת תורה. אין להם ממ"ד, אנחנו קמים מהאזעקות, אחרי מטח הרקטות שומעים יריות קרוב אלינו. רואי שנמצא ברגילה יצא החוצה, ואני בשער הבית לידו. אריאל חולף על פנינו עם האקדח שלוף, רץ לכיוון היריות, רואי רץ אחריו בידיים חשופות, ואני אחריהם, צועקת 'אריאל, אריאל'. הוא היה כל כך חדור מטרה שהוא לא הסתכל אחורה. הוא רק צעק לרואי 'לך אחורה, תחזור הביתה'.
"התקדמנו הלאה, אריאל תפס מחסה מאחורי חומה. נעמדתי במרחק של חמישים מטר ממנו, הוא דרוך עם האקדח, יורה לעבר המחבלים. לפתע הוא מסתובב חזרה לכיווני כי החוליה ממש מולו. אז אני רואה חמישה מחבלים יוצאים מאחורי החומה, יורים בו ממרחק קצר מאוד, והוא נופל. רואי נמצא לא רחוק ממנו, ואחרי כמה דקות נהרג גם.
"המחבלים ממשיכים לכוון את הנשק שלהם אליי ואל כל מי שבחוץ. אני רצה לרחוב סמוך ונכנסת לאחד הבתים. השכנה אומרת לי שיש לי דם ברגל, לא שמתי לב שירו בי. כשהגיעו כוחות פינו אותי לסורוקה. רציתי ללכת לראות מה עם אריאל, לחפש סימן חיים ממנו, אבל כבר בזמן שהתחבאתי הבנתי שאריאל לא בחיים. אף אחד לא אמר לי, הרגשתי שהוא נהרג.
"אריאל ורואי יצאו להילחם ולהגן על העיר. הם היו אמיצים ורצו להציל אנשים. אריאל משך את האש אליו, וככה אנשים שהיו בחוץ הספיקו לברוח. הוא ורואי היו קרובים, לא נפרדו גם במותם".
הביאה לדפוס: עטרה גרמן
"הבנתי שאם האקדח לא יהיה אצלי, זה לא יסתיים בפציעה"
הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני באופקים. הסתער עם שני חברים על חוליה של 14 מחבלים, ונפצע ברגלו.
"המחבלים פתחו בירי כבד שהרעיד את כל הרחוב. תפסנו מיד מחסה ודרכנו את הנשק. התחלתי להתקדם לכיוון המחבלים, בהתאם לתרגולת הצבאית המוכרת. לא היה לנו מושג שמדובר בחוליה של 14 מחבלים, חמושים מכף רגל ועד ראש. "קראתי לשני חבריי לא להתפצל. זה אפשר לנו להתקדם כחוליה: לרוץ, לתפוס מחסה, ולאבטח אחד את השני. (…) תוך כדי התקדמות, מחבל שיגר לעברנו צרור נוסף שממנו נפגעתי ברגל. נפלתי, אבל המשכתי להחזיק את האקדח בכל כוחי; הבנתי היטב שאם המחבל יתקדם והאקדח לא יהיה אצלי, זה לא יסתיים רק בפציעה ברגל.
"במבט לאחור, יכולתי לחסל את המחבל שירה בי עוד קודם להיתקלות, אבל הוא היה לבוש באופן שלא ידעתי אם הוא מכוחותינו או לא. לאחר שהוא נחשף בירי שביצע לעברי, מי שעמד מאחוריי ירה בו והוא נוטרל. אחריו הגיע למקום מחבל נוסף, גם כן לבוש בדומה לחיילי צה"ל. למרבה המזל אותו חבר חשד בו: המחבל לא נשא רצועה מעל הנשק, דבר שלא מוכר בצה"ל. איש כיתת הכוננות ירה גם לעברו, והמחבל הנוסף חוסל במקום".
מתוך אתר "הידברות", 17 באוקטובר
"אמרתי למחבל 'תאכל מתוק, תרגיש טוב'"
רחל אדרי, 64, מאופקים. לאחר שמחבלים לקחו אותה ואת בעלה כבני ערובה, היא ניהלה איתם שיחות והציעה להם עוגיות, כדי למשוך זמן ולאפשר לשוטרים להיערך לחילוץ.
"נכנסו אלינו חמישה רוטוויילרים עם קלצ'ניקוב ורימון, התחילו להגיד 'אללה הוא אכבר, אני שאהיד'. דיברתי איתם, שאלתי אותם, 'שתיתם קפה או תה?', ואז אני אומרת לשוטרים שהיו בחוץ, אחד מהם הבן שלי, שיביאו להם לאכול ולשתות. (…) התחלתי לדבר איתם, שאלתי מה הם עושים, בני כמה הם. אמרתי להם שאני אלמד אותם שירים של ליאור נרקיס. הבאתי להם לאכול ולשתות, פחדתי שהרעב יציק להם ואז הם יתחילו לירות.
"אני יודעת שהבן שלי הוא מהחבר'ה שיחלצו אותי מהבית, והוא מסמן לי 'אמא, אל תדברי', שלא ארמוז להם שזה הבן שלי. אני עושה ככה (יד על הפנים), ואחד המחבלים אומר, 'רחל, דיר באלק, בלי בלגן', ואני אומרת לו, 'כואב לי הראש'. השוטרים הבינו שיש חמישה מחבלים. אחד ירד, הם הרגו אותו ופצעו עוד אחד. אני בינתיים אמרתי שאשחד את המחבל הזה שנפצע. הבאתי תחבושת וליפפתי לו על היד, אמרתי לו, 'לך לישון, לא נורא. אתה רוצה מים או לאכול?'. הוא ביקש מים, השוטרים הביאו לו אננס. אמרתי לו, 'תאכל מתוק, תרגיש טוב', כי כל רגע הרימון על הראש שלי והקלצ'ניקוב והטיל לאו. אמרתי לאלכס (השוטר שניהל משא ומתן עם החוטפים – ר"ר) 'אני מאבדת את עצמי, אולי אני אגיד להם שיהרגו אותי, אני לא יכולה להמשיך ככה'. הוא אומר לי, 'רחל, יהיה בסדר'.
"הבן שלי שרטט להם איך הבית נראה. ואז דוד ואני יושבים על הספה, וכוחות נכנסו מהמרפסת ומהגג של המקלחת. שאלתי אותם, 'איך נכנסתם ואיך ידעתם שיש פה גג'. הם אמרו לי, 'נכנסנו עם רחפן'. (…)ואני אומרת להם, 'אתם גיבורים, נתתם לי את החיים', ואחד מהם אומר לי, 'לא, אנחנו החיילים, את הגיבורה. איך הקשבת להם, איך נתת להם אוכל ומים'. לא יודעת איך עשיתי את זה, המחבלים ישבו לידי חצי מטר, לא יודעת איך הימ"מ ירו בהם, לא יודעת איך יצאתי חיה".
מתוך הריאיון של רחל אדרי לחדשות 13 ב־8 באוקטובר
"הוא לקח אבנים, ואז הבין שהן לא יעזרו"
יונתן אלעזרי ז"ל, 19, מאלון־שבות. טירון ביחידת דובדבן. לקח מיקרו־תבור של שוטר הרוג, עלה לגג ונלחם במחבלים.
עדותו של יונתן קראופורד, חברו של אלעזרי ז"ל:
"יונתן היה בחופשה מהצבא והגיע למכינת 'כאייל' באופקים, שבה למדנו. בשבת בבוקר שמענו יריות מהרחוב הסמוך ויצאנו החוצה כדי להבין במה מדובר. הוא היה בלי נשק, אז הוא רץ וחזר עם אבני שפה שמצא. אחרי כמה דקות הוא הבין שהאבנים לא יעזרו מול הנשק של המחבלים, אז הוא נותר לעמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שאם יתקרבו הוא יתריע.
"אחרי שעה שמענו יריות קרובות יותר, אז רצנו לשם כדי לעזור. פתאום ראיתי שיונתן השיג סכין קומנדו. הגענו לזירה שבה התבצרו מחבלים בתוך דירה עם בני ערובה. שרר שם כאוס ובלבול גדול. גררנו פצועים למקומות מחסה, הגשנו מים ועזרנו בכל מה שיכולנו. אחרי זמן מה נדהמתי לגלות שיונתן השיג מיקרו־תבור עם כוונת שבורה. הוא סיפר שלקח את זה משוטר מקומי שנהרג. הוא מעולם לא התנסה בירי מנשק כזה.
"יונתן ותושבים נוספים חתרו למגע מול מחבלים שירו לא רחוק מהם. ראיתי אותו עולה לגג ומתחיל לירות לעבר המחבלים. במהלך חילופי האש הוא נפגע בצווארו ומת במקום".
מתוך כתבה שפורסמה ב"ישראל היום", ב־11 באוקטובר
"הוציאו לי את הפצוע הראשון, וגיליתי שזה הבן שלי"
טלי חדד, 48, אם לשישה מאופקים. נסעה ברחבי העיר ברכבה הפרטי תחת אש תופת ופינתה כל פצוע שמצאה.
"כששמענו את היריות, אמרתי לבן שלי איתמר: 'קדימה, לך לתפקיד של החיים שלך, לזה התכוננת. רוץ'. חזרתי הביתה, נעלתי נעלי ספורט ורצתי בעקבות הבת שלי. איתמר כבר נעלם. אני והבת שלי ראינו את המחבלים יורים במעגל של 360 מעלות. הם עשו את דרכם לכיוון גוש בניינים. שם התנהל קרב יריות שבדיעבד הבנתי שהבן שלי לקח בו חלק. הוא ספג שני קליעים בבטן, אחד בירך ואחד ברגל.
"רצתי, חציתי את כל קו האש לכיוון הבית שלי. ראיתי מישהו עם אקדח וסיפרתי לו איפה אני גרה ומה מספר הרכב שלי. אמרתי שיביא לי את האוטו דחוף, הוא נענה והתחיל לרוץ לשם. הבנות מסרו לו את המפתחות, ואני נכנסתי לרכב ונסעתי לשטח האש.
"שאלתי איפה הפצועים. הוציאו לי את הראשון וגיליתי שזה איתמר. הסתכלתי לו בעיניים, אמרתי לו שאני לוקחת אותו ופצועים אחרים למד"א, כי אין כאן אמבולנסים. הוא ילד חכם, הבין, הסתכל עליי ואמר 'בסדר'. שמתי אותו באמבולנס, אמרתי להם שיפנו אותו מהר לבית החולים, והלכתי להביא פצועים נוספים תוך כדי שאני נוסעת על 120 בצורה מטורפת.
"הייתי לבד בעיר עם מחבלים בכל מקום. אני שועטת לכיוון הכיכר ואוספת משם עוד נגלה של פצועים. אספתי כל אחד שראיתי. בכל גוש בניינים היו יריות ופצצות, צעקות 'אללה אכבר'. ראיתי גם מתים, ואני בשלי, מביאה פצועים. זה מה שעשיתי עד שעלה מסוק לשמיים והתריע בפני הציבור לא לצאת".
מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־12 באוקטובר
