עדויות מקיבוץ נחל־עוז
"אמרתי למחבל: למה אתה עם הטיל? זה לא מה שסיכמנו"
מיקי, תושב נחל־עוז. בקרב מחדר לחדר הצליח לגבור על המחבלים שחדרו לביתו.
"…אחרי איזה רבע שעה הם חזרו בכוח יותר רציני, ירו אר־פי־ג'י או רימון לכניסה. הדלת עפה מהמקום. נכנסו 12 מחבלים הביתה, ואני תפסתי עמדה מאחורי קיר בטון ליד הממ"ד. (…) הם התחילו לרסס בירי את כל הבית, בלי רחמים. ניהלנו קרב כשעה וחצי, כמות האש שהם ירו עליי הייתה עצומה. אשתי והבת בממ"ד הסמוך, שומעות הכול. הן והשכנים חשבו שאני כבר לא בחיים.
"בכל פעם שאחד המחבלים מגיע מולי למסדרון, אני מוריד אותו או פוצע אותו. הם זרקו לעברי רימון הלם בניסיון לעבור את המסדרון. זחלתי לממ"ד, הכול היה אפוף עשן. הצלחתי להיכנס לממ"ד, נעלתי את הדלת והחזקתי אותה. הם נכנסו לבית שוב, ירו על הדלת והכדורים כבר חודרים לממ"ד. אני זוכר שהם צעקו הרבה, אמרו שהם שולטים ואין יותר צה"ל. הם ירו כל כך הרבה, והילדה שלי נלחצה ואמרה: 'אבא, די, בוא נצא מפה'. צעקתי להם 'די'. הם פתאום הפסיקו לירות והתחילו לדבר איתי, בעברית ובאנגלית בעיקר. ביקשו שאצא עם ידיים למעלה ואשאיר את האקדח בצד. אמרתי להם שאם יבטיחו לא לגעת באישה ובילדה, אני מוכן. אמרו לי: 'ברור, אנחנו לא נוגעים בנשים וילדים'. ודאי שלא עשיתי מה שהם ביקשו. המשכנו לדבר, משכתי את הזמן. אמרתי להם 'תכף אני יוצא'.
"הביאו אליי הביתה נער, בן של השכנים, והוא אמר שהוא צריך עזרה ושאתן לו להיכנס. זו הייתה מניפולציה שהם הפעילו עליי. אחר כך הביאו עוד אמא ובת. בשלב מסוים אחד המחבלים התחיל לספור לאחור, ואמר שאם אני לא יוצא תוך דקה, הוא יפוצץ את הממ"ד באר־פי־ג'י. בחצי הדקה האחרונה אמרתי לו 'למה אתה עם הטיל, אתה עומד לירות? זה לא מה שסיכמנו'. הוא אמר: 'נכון. אני אתחיל להוריד את הטיל כשאתה תפתח את הדלת'. התחלתי להשמיע קולות עם הדלת, שיחשוב שאני פותח. הוא הוריד את האר־פי־ג'י, ואז נתתי מכת אש, יריתי בו ולהבנתי הוא נפצע ברגליים. כך הסתיים האירוע הזה".
מתוך ריאיון לרשת ב', ב־19 באוקטובר
"בקיבוץ נדהמו לזהות את 'אבא של אמיר'"
אלוף במיל' נעם תיבון, 62, מתל־אביב. הגיע לנחל־עוז, חבר לכוח מגלן, סייע בטיהור הקיבוץ ממחבלים, וחילץ את משפחת בנו ותושבים רבים נוספים.
עדותו של הבן אמיר תיבון, כתב בעיתון "הארץ":
"הודעה אחת בטלפון נתנה לנו שביב של תקווה: אבא שלי כתב לנו שהוא מגיע. איך הוא יגיע, לא ידענו. אבל כמו שהילדות שלנו נתנו בנו אמון מוחלט בשעות הגורליות הללו, גם אנחנו החלטנו לסמוך על הוריי. רק בהמשך, בערב, שמעתי מה עבר עליהם באותו יום. כמה אנשים הם סייעו להציל, ואיזו גבורה הפגינו בדרכם אלינו.
"…אבי הצטרף לקבוצת חיילי מגלן שהחלה לעבור בית אחר בית, הרגה לפחות שישה מחבלים, והוציאה עשרות אנשים מן הממ"ד אחרי כמעט עשר שעות. חלק מהשכנים והחברים בקיבוץ נדהמו לזהות את 'אבא של אמיר' יחד עם החיילים שהגיעו להציל אותם. הם שלחו לנו הודעות, אבל הטלפונים שלנו כבר היו כבויים בשלב הזה. הרמז היחיד שקיבלנו לכך שהם מתקרבים היו היריות שנשמעו היטב בכל פעם שהלוחמים נתקלו בחמאסניקים.
השעה האחרונה בממ"ד הייתה הקשה מכולן. החושך התקדר, האוויר אזל והילדות החלו לבקש לצאת בקצב הולך וגובר. הדבר היחיד שהחזיק אותן שקטות הייתה ההבטחה שלנו שסבא בדרך. לקראת השעה ארבע נשמעה דפיקה בחלון, ואחריה קול מוכר. גליה מיד אמרה: סבא הגיע. לראשונה מאז הבוקר, כולנו פרצנו בבכי".
מתוך טור שפורסם באתר "הארץ", ב־8 באוקטובר
"מחבלים נכנסו, ראו את הגופה, והמשיכו הלאה"
שלמה רון ז"ל, 85, תושב נחל־עוז. ישב בסלון ביתו כפיתיון למחבלים, וכך הציל את בני המשפחה.
עדותה של עירית שמיר־ברץ, אחייניתו של שלמה, שהייתה בקשר שוטף עם בני המשפחה שהסתתרו בממ"ד:
"בבוקר שמחת תורה השחור שהו בביתם של שלמה וחנהל'ה שתי בנותיהם ונכדם. כשהחלה התקפת המחבלים, קיבל שלמה החלטה שהצילה את חיי שאר בני משפחתו. הוא הורה להם להיכנס לממ"ד ולנעול אותו, ואז התיישב בכורסה בסלון וחיכה למחבלים.
"לא היה לו נשק, אבל הוא שיער שאם המחבלים יהרגו אותו, הם יבינו שמדובר באיש בודד וערירי, ויוותרו על חיפוש בשאר חלקי הבית. וכך בדיוק קרה. המרצחים נכנסו לבית המשפחה, רצחו בדם קר את שלמה ויצאו. במהלך השעות הארוכות של הטבח, כשבני משפחתו ספונים בממ"ד ומחכים לחילוץ, נכנסו מחבלים שוב ושוב לבית, ראו את גופתו של שלמה והמשיכו הלאה.
"שלמה, איש תרבות שאהב לשיר משירי ארץ ישראל, נקבר בבית הקברות של קבוצת כנרת, לא רחוק מקברה של רחל המשוררת".
מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ובאתר N12, ב־21 באוקטובר
"הרכב הממוגן אפשר לכיתת הכוננות להילחם במחבלים"
אילן פיורנטינו ז"ל, 38, הרבש"ץ של נחל-עוז. בעוד המשפחות מסתגרות בבתים, הוא יצא לבדו להציל נער ולעכב את המחבלים.
עדותו של אמיר תיבון, שכנו של אילן:
"אף אחד לא יודע להגיד בוודאות מה קרה לאילן. תוך כדי אזעקות צבע אדום וקולות הירי, אילן קיבל טלפון מאמו של נער בן 15 שיצא לריצה. היא ביקשה מאילן שימצא אותו, יגן עליו ויחזיר אותו הביתה. אילן לא חשב פעמיים. הוא יצא החוצה אל שדה הקרב, מצא את הנער והבריח אותו לביתו שלו. הוא הורה לו להישאר בממ"ד יחד עם אשתו שרון וילדיהם, וחזר החוצה.
"השכונה הראשונה שאליה חדרו המחבלים הייתה השכונה שלנו. כל מי שהיה בחוץ, כולל אילן – מת בסופו של דבר. זה שאילן יצא לבד להילחם מול עשרות מחבלים, קנה לנו זמן לנעול את עצמנו בממ"דים כמו שצריך. מתוך 12 משפחות בשכונה שלנו, הוא היחיד שנהרג.
"אילן שימש רבש"ץ הקיבוץ במשך שנים רבות, והיה דמות מוערכת ביותר. כיתת הכוננות הייתה בבת עינו. הוא בנה אותה, אימן את חבריה, וידא שיהיה לה כל הציוד הדרוש ונלחם נגד ההחלטה לקחת ממנה את כלי הנשק הארוכים. הוא גם דאג שיהיה לה רכב ממוגן. הרכב הזה אפשר לכיתת הכוננות להילחם כמו אריות נגד המחבלים, ובזכות זה הם הרגו מחבלים רבים. כוח קטן של עשרה לוחמי מג"ב, ששהה בקיבוץ באופן מקרי, חבר אל הכיתה ויחד הם המשיכו בקרב והצילו חיים.
"אילן, יליד נחל-עוז, היה גם איש מרכזי בחיי הקהילה. מקומו החברתי, כמו גם תפקידו הביטחוני, נפקד כעת ביותר".
הביאה לדפוס: איילת כהנא
"ירינו בכמויות, לכל מקום, עד שלא נשארה לנו תחמושת"
רס"ל יעקב שלמה קרסינסקי ז"ל, 23, מירושלים. איש יחידת המסתערבים של מג"ב במחוז דרום. יחד עם עשרה לוחמים נוספים, ניהל קרב שבו חוסלו למעלה ממאה מחבלים.
עדותו של רפ"ק ש', מפקד פלגה ביחידת המסתערבים:
"החבר'ה שלנו ישנו במבנה בנחל־עוז. בשבת בבוקר אנחנו קמים להרעשה רצינית, שומעים גם יריות ומבינים שיש חדירה. עוד לא מבינים את היקף הפלישה, ומתחילים לנהל קרב על הקיבוץ. הלוחמים הסתדרו בטור והתחלנו בתנועה לכיוון הרפתות, תוך שאנחנו שומעים יריות מכל מקום. בשלב הזה ק' מצליח לזהות תנועה של אנשים בגדר, בהמשך מזהים עוד שלושה בחלק אחר של הגדר. לא עולה בדעתנו שמדובר בחולייה או שתיים, בטח לא במאה מחבלים. אנחנו עוד בטוחים שמדובר בשניים־שלושה מחבלים גג.
"אחד הלוחמים צועק בקשר שהוא מזהה דמות חשודה. הוא בוחן את הדמות, רואה שזה אכן מחבל ויורה בו בחזה. החבר'ה ממשיכים לירות, מחסלים עוד מחבל שזיהו. אנחנו 11 לוחמים, קרסינסקי ביניהם, מתקדמים לתוך הקיבוץ, שומעים ירי מכל מקום ומבינים שחוליית הטרור התפצלה. עוד ועוד מחבלים נוהרים פנימה דרך כמה פרצות בגדר הקיבוץ שיושב הכי קרוב לעזה.
"תפסנו את אחד הבתים וניהלנו ממנו קרב במשך שעה. א' תפס עמדה בחלון, ולוחם אחר עלה להקים עמדה בקומה השנייה. הם רואים מחבל שמנסה לקום ומחסלים אותו. ואז מכל הצדדים מגיעים מחבלים, והחבר'ה למטה מנהלים לחימה. באיזשהו שלב צבא המחבלים מקיף את כולנו, מצליח לחטוף אזרחים. בבית נוסף מתבצרים חלק מהלוחמים עם הפצועים שלנו, וממשיכים לצלוף משם על האויב. הלוחמים תופסים עמדות צלף למעלה ולמטה ומנהלים לחימה. היו לי רגעים במהלך הלחימה שאני מסתכל ימינה ושמאלה, ואומר: מתי אני מתעורר? זה לא אמיתי.
"לחמנו משבע בבוקר עד שתיים בערך, שאז יכולנו לומר שניקינו את היישוב. ירינו בכמויות, כל אחד ביצע ירי לכל מקום עד שלא נשארה לנו תחמושת. 11 לוחמים שחיסלו לא פחות ממאה מחבלי חמאס. קרסינסקי ניהל קרב הרואי, חתר למגע ללא פחד וללא מורא, וחיסל הרבה מחבלים עד שנהרג".
מתוך כתבה ששודרה בחדשות 13 ב־14 באוקטובר
