כפר־עזה: תוך כדי שהוא מחלץ ילדים תחת אש, הרג מחבלים בדרך להציל את בתו ממחבלים שפרצו לביתה

עדויות מקיבוץ כפר־עזה

"אל תפתח את הדלת עד שאנשים טובים באים"

מיכאל עידן, בן 9, ואחותו עמליה, בת 6. הוריהם רועי וסמדר נרצחו, ושני הילדים התחבאו בארון במשך שעות. אחותם אביגיל, בת 3, נחטפה לעזה.

עדותה של לינוי אלעזרה, חובשת בכירה במד"א:

"דיברתי עם מיכאל הגיבור, הוא התקשר אליי סביב השעה שמונה בבוקר. זו שיחה שהתקבלה מהמשטרה, המוקדנית שם אמרה לי שיש ילד בן תשע שירו בהורים שלו, וחיברה אליי את השיחה. ענה לי מיכאל, הוא סיפר שהוא נמצא בבית, הוא קורא לאבא ואמא והם לא עונים. אמרתי לו: תיגש אליהם, תצעק חזק 'אמא ואבא', תגיד לי אם הם עונים לך. הוא אמר לי שלא.

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"אמרתי למיכאל לרוץ לדלת, לנעול אותה חזק־חזק ולקחת את המפתח, ואז שמעתי אותו אומר 'עמליה, בואי'. הוא הסביר ש'זאת אחותי הקטנה, אני שומר עליה'. הוא נכנס לממ"ד, ביקשתי ממנו לסגור את הדלת והוא לא הצליח. ביקשתי מהם להתחבא. הוא הסביר לי שהוא לא יכול להיכנס מתחת למיטה. שאלתי אותו אם יש שם ארון, ואמרתי לו שייכנסו לשם. 'תסגור את הדלת חזק ואל תפתח עד שאנשים טובים באים'. הוא אמר לי: 'אני יושב ומחזיק לעמליה את היד'. הילד הזה חייג פעם אחר פעם אחר פעם לשאול מתי אנחנו מגיעים, עד שהשיחה התנתקה".

דפנה קרנדיאן, אחותו של רועי:

"ב־8:45 עמית, אח של רועי, הצליח לכוון את הכוח. הם דפקו בדלת, אמרו להם שבאו מהצבא להציל אותם, והילדים לא פותחים. החייל אומר להם את השמות, 'עמליה ומיכאל, תפתחו', והם לא מוכנים. רק כשהוא אמר את שמו של עמית, הם פתחו את הדלת".

מתוך כתבה ששודרה בחדשות 13 ב־15 באוקטובר

"צעקת שלא ינסו לחלץ אותך"

אביב ברעם ז"ל, מפיק טכני שעבד עם חנן בן־ארי ועברי לידר. חבר לאנשי כיתת הכוננות והעביר מידע חיוני לחברי הקיבוץ.

דברים שאמרה חלי, אשתו של אביב, מעל קברו:

"אביב נורה בדרך להציל את חבריו, תפס מחסה מאחורי עץ והמשיך להילחם. הוא התקשר אליי וסיפר על שראה, רצה לספר לכל הקיבוץ שהמחבלים לובשים מדי צה"ל, שלא יפתחו להם את הדלת. בדיעבד הבנתי שאביב התקשר לחברה מהקיבוץ לפני כן ואמר לה שבעלה אוהב אותה, לאחר שהבין שהוא נפצע קשה. גם אחרי שאביב נפצע הוא דאג שאהיה שם בשבילה, בעודו מחכה לחילוץ.

"הגיע חבר מכיתת הכוננות לחלץ אותך, אבל אתה צעקת לו שלא יתקרב אליך, כי אם ינסה לחלץ אותך הוא ייהרג. בזכותך הוא הלך להזעיק כוחות, ובכך הצלת את חייו ואת חייהם של אני לא יודעת כמה נפשות. סיפרו לי שגם אחר כך המשכת להילחם עד שלא יכולת יותר. אני גאה בך, אהוב שלי, ואני שלמה כשאני שומעת איך לחמת בגבורה, בעוז וברוח שכל כך מאפיינים אותך".

"אבא אמר 'תביא את האקדח מהכספת'"

אופיר ליבשטיין ז"ל, 50, ראש המועצה האזורית שער הנגב. חתר למגע עם המחבלים והגן על הקיבוץ ועל משפחתו. במתקפת הטרור נרצח גם בנו ניצן, בן ה־19.

עדותו של הבן, אביב ליבשטיין:

"שבת בבוקר, יש צבע אדום, מישהו בא להעיר אותי. אני זוכר את אבא אומר 'מאיפה זה בא?'. בחיים לא קרה שאין איזה עדכון, משהו לפני. אחרי שנייה הוא מקבל הודעה בטלפון. הוא אומר שיש חשש לחדירה, מתלבש תוך שנייה ואומר לי 'תביא את האקדח מהכספת, תישאר פה'.

"אני שומע את אבא יורה באקדח במרפסת. לקראת שמונה וחצי אני כבר מתחיל לדאוג לו. אני פותח את המיקום של הטלפון שלו ורואה שהוא ליד הבית. אחרי עשר דקות אני בודק שוב, הוא ליד הבית. באותו מקום. אני רץ לשם, רואה גופה. ראיתי שהוא מת. לא חום גוף, לא דופק, לא נשימות".

מתוך ריאיון לחדשות 12, ב־16 באוקטובר

"המחבלים ראו אותו מת, והיו בטוחים שאין איש בחדר"

נטע אפשטיין ז"ל, 22. קפץ על רימון והציל את חיי חברתו.

עדותה של אירן שביט, חברתו של נטע:

"הסתגרנו בממ"ד. כשהמחבלים פרצו הביתה, נטע כתב בקבוצות הוואטסאפ: 'מחבלים אצלי בבית, אני אוהב אתכם'. אמרתי לו שמחר נצחק על הכול.

"המחבלים פתחו את דלת הממ"ד וזרקו לעברנו שני רימונים, שלא עשו נזק משמעותי. רימון שלישי נזרק והתגלגל לכיווני, ונטע קפץ עליו. במהלך הקפיצה המחבלים ירו בו צרור. הצלחתי לכבות את השרפה שפרצה בממ"ד והתחבאתי מתחת למיטה, מסתתרת מאחורי גופתו של נטע. המחבלים חזרו, ראו את נטע המת והיו בטוחים שאין עוד איש בחדר.

"הייתי בטוחה במאה אחוז שזה הסוף. שאני מצטרפת אליו. שנהיה ביחד כמו שהוא הבטיח, אבל ניצלתי".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר N12, ב־18 באוקטובר

"זו הייתה החלטה שקולה שעלתה לו בחייו"

מודי (מרדכי) אמיר ז"ל, 67. החביא את בנותיו ונכדתו והטעה את המחבלים כדי שלא יחפשו אותן.

עדות חתנו של מודי ז"ל, יוני קוזו:

"עם הישמע האזעקה, מודי נכנס לממ"ד עם שתיו בנותיו ונכדתו. זה ממ"ד שהוא בנה ותכנן בעצמו, והוסיף לו בפנים חדר עם מקלחת ושירותים. כשהם הבינו שיש יריות ומחבלים, הוא שלח את הבנות והנכדה להתחבא בתוך המקלחון, אמר להן לסגור את הדלת ולהיות בשקט מוחלט, והוא נשאר בחדר לבד. מודי הבין שהוא לא יצליח לנעול את הממ"ד, ואמר שכשהמחבלים ייכנסו, הם יהרגו אותו ולא ימשיכו לחפש. וכך באמת היה.

"הבנות במקלחון הבינו שקרה משהו, אבל לא רצו לקרוא לו, אלא המשיכו לשמור על שקט. הוא נהרג בשבע בבוקר, החיילים הגיעו בשעה חמש אחר הצהריים, ואז הודיעו הבנות לשאר המשפחה על מותו. הם הונחו להישאר בממ"ד, ורק בחמש לפנות בוקר, אחרי יממה שלמה, פינו אותן מהקיבוץ.

"ההטעיה שלו הייתה נכונה. זו הייתה החלטה שקולה, מה יהיה הכי טוב. זה עלה לו בחייו, וככה הוא הציל את הבנות והנכדה. מודי היה איש מחשבים בחברות היי־טק, חשמלאי, אינסטלטור ונגר חובב, איש עם זריזות מחשבה, שתמיד יודע למצוא את הפתרון ולהיות מעשי. זה גם מה שהוא עשה ברגעים האלו".

הביאה לדפוס: עטרה גרמן

"אני רואה שני אנשים מעשנים סיגריה, אומרים לי 'תעל'"

סנ"צ שמעון פורטל, 55, מקיבוץ זיקים. נסע להציל את בתו מהמחבלים שפרצו לביתה, וחילץ ילדים מכפר־עזה.

"אני מתחיל לקבל את הדיווחים על האירועים שקורים בשדרות. הם מנסים להתקרב לאזור התחנה, יש שם ירי כבד. אני מקבל הודעה מנטושק'ה שלי שיש מחבלים אצלה, בכפר־עזה. אני נוסע בטירוף לכיוון הקיבוץ, יורים עליי צרורות. (…) אני מגיע לתחנת דלק, שם אני פוגש עוד קצין משטרה שלי, בוריס ברדין. היה מחבל מצד שמאל, הוא מחסל אותו, אבל המחבל פגע בבוריס ואני מחלץ אותו אחורה.

"אני מבחין בשני אנשים לבושים אזרחי, מעשנים סיגריה. אומרים לי 'תעל' ("בוא"), בערבית. יריתי לעברם ואז יצאו ארבעה מחבלים שהחלו לירות עליי. הכנסתי להילוך אחורי ונסעתי לאחור.

"נטע ובן זוגה סנטיאגו שמעו את המחבלים אצלם בתוך הבית כשהם מנסים לפרוץ את דלת הממ"ד. אני צועק 'נטע, נטע, נטע', זז מטר מהבית ורואה שלושה ילדים קטנים מצד ימין, מבועתים. אני קורא להם 'בואו אליי לרכב', נוסע לאחור, ואז יוצאים עוד שניים מהבית ליד, שגם הוא שרוף. אני נוסע אחורה ומרחיק אותם מהירי".

מתוך ריאיון לחדשות 13, ב־9 באוקטובר

"בכל פעם שהתינוקת בכתה, המחבלים ירו"

יהב וינר ז"ל, תושב כפר־עזה. החזיק את חלון הברזל של הממ"ד ונשאר שם כדי שאשתו ובתו יצליחו להימלט.

עדותה של שי־לי עטרי, רעייתו של יהב:

"יהב ניסה לחסום את המחבלים, בין השאר עם דלת אקורדיון והעגלה של שיה. איך הוא חשב לעצור שבעים מחבלים עם דלת ועגלה?

"שיה, בת חודש, לא אכלה 27 שעות. בכל פעם שבכתה – המחבלים ירו על הבית שהסתתרנו בו. בשלב מסוים הם הקיפו את הבית, הגיעו לחלון והתחילו לפתוח את סורג הברזל. יהב החזיק את החלון בכל כוחו כדי לא לאפשר להם להיכנס, ואני ברחתי החוצה מהדלת של הממ"ד כששיה על הידיים שלי. בהתחלה התחבאתי בשיחים, אחר כך מאחורי דלתות, ואז נכנסתי למחסן של אחד השכנים. שיה התחילה לבכות, והמחבלים התקרבו לכיווננו. ברחתי החוצה, דפקתי בדלת של שכנים שראו אותי בזכות המצלמות שהיו להם בבית, ונכנסתי איתם לממ"ד. שיה תדע שאבא שלה גיבור".

מתוך ידיעות שפורסמו בוואלה וב־ynet, ב־19 באוקטובר