אורחים בממ"ד / נטע ביליה, בת 11.5
אני השנייה מתוך חמישה אחים. אני גרה בסעד מאז שנולדתי, ההורים שלי הגיעו לקיבוץ לפני 13 וחצי שנים.
בשמחת תורה בני הדודים שלי היו אצלנו ועשינו מסיבת פיג׳מות בלילה. התעוררנו מוקדם בבוקר מרעש של בומים ואזעקת צבע אדום. נכנסנו כולנו לממ״ד וחשבנו שזה משהו רגיל, כמו שקורה אצלנו מדי פעם. כשיצאנו מהממ"ד אמא אמרה שנשתה שוקו ונאכל עוגיות, כי עדיין מוקדם מדי בשביל להתארגן ולצאת לתפילה.
אבא שלי הוא מפקד כיתת הכוננות. שמעתי אותו מדבר בטלפון ויוצא מהר מהבית. זה היה מוזר שהוא השתמש בטלפון שלו בשבת. אחרי כמה זמן שמענו צעקות מבחוץ, ואמא שלי ראתה מהחלון שני אנשים יושבים על הספסל בדשא שלנו. הם נראו מפוחדים, ואמא שאלה אותם מי הם. אחר כך היא סיפרה לי שהיא קצת פחדה שאנשים זרים ייכנסו אלינו הביתה במצב הזה, אבל גם רצתה לעזור להם, שלא יישארו בחוץ.
הם סיפרו לנו שהם ברחו ממסיבה בטבע, ושאלו אם אפשר להיכנס. הם נכנסו ודיברנו איתם. אחרי בערך עשרים דקות שמענו אנשים רצים וראינו מהחלון חבורה של בנים ובנות. אמא פתחה את הדלת, וגם הם שאלו אם הם יכולים להיכנס. אמא הביאה לממ״ד ממתקים, חטיפים, מים ומשחקי קופסה. שיחקנו עם חלק מהאורחים טאקי וניסינו להעביר את הזמן.
באותה שבת תכננו לאכול את הסעודה בבית של אח של אמא שלי, עם כל האחים שלה שגרים בקיבוץ. לפני שבת העברנו אליהם את רוב האוכל, כדי שלא נצטרך לסחוב בשבת. אבל בשבת עצמה היה אסור לצאת מהבית ולא יכולנו ללכת אליהם. אמא שלי חיממה את האוכל שנשאר מאתמול והוציאה כל מיני דברים לארוחה. בינתיים דודה שלי נכנסה עם הבן הקטן, וגם בן הדוד הגדול שלי בא. האורחים מהמסיבה היו נחמדים, שיחקנו ודיברנו איתם, אבל גם היה בבית ריח של סיגריות כי הם אמרו שזה מרגיע אותם, אז לפעמים התחבאו במרפסת בחוץ ועישנו. לא אהבתי את הריח.
לא ידעתי כל כך מה קורה, אבל שמעתי קצת את מה שמדברים. בצהריים התקשרו לאמא שלי, והבנתי שקרה משהו. שאלנו אותה מה קרה. היא חיבקה אותי ואת האחים שלי וסיפרה שהיו מחבלים בבית של סבתא שלי באופקים, וברוך השם היה נס, כולם בסדר – רק אריאל, אח של אבא, נפצע. אני אוהבת את אריאל. הוא מצחיק, ולא מזמן הוא לקח אותי ואת טוביה אחי להופעה של חנן בן־ארי, רקדנו שם והיה ממש כיף.
שאר השבת עברה בתחושה יותר עצובה. דוד שלי, שהיה איתנו כל החג, ליווה את הצעירים שהיו אצלנו למקום אחר, חוץ משני אנשים שפחדו לצאת ונשארו.
במוצאי שבת נשארנו לישון רק עם אמא בבית, וזה היה מפחיד. רצינו כבר לנסוע לדודים שלי שגרים בצפון. אבא ואמא סיפרו לי ולטוביה שדוד שלנו נהרג. זה היה ממש עצוב.
כל מה שעברנו בפעמים הקודמות לא דומה למה שהיה הפעם. לא ראינו את אבא שלנו כמעט, הוא בא רק שלוש פעמים הביתה לכמה דקות, וכשהגיע הוא היה עם קסדה ורובה.
בימים הראשונים של השבוע היינו עם בני דודים, ואמא שלי לא כל כך הייתה איתנו. אבל ביום שלישי בערב הגענו לכל החברים של הקיבוץ. גם פגשתי הרבה מפורסמים. מה שנותן לי כוח להתמודד זה להיות עם המשפחה ולחשוב על דברים טובים. כיף לי שעכשיו אני עם החברים שלי ביחד. זה מרגיע.
הטיפ שלי לילדים שבחוץ הוא – תעשו דברים שמשמחים אתכם, ותהיו עם אנשים שאתם אוהבים, כמו משפחה וחברים. וגם שבסוף זה בעזרת השם יעבור.
מישהו שומר עלינו / רוני אריאל, בת 11
אני גרה כבר 6 שנים בקיבוץ, סבא וסבתא שלי גם הם גרים שם.
בשבת ממש פחדתי ורעדתי בכל בום שהיה, אבל הרגשתי שיש מי ששומר עליי. בהתחלה היה נדמה שמה שקורה דומה לדברים שהיו בעבר. אבל כשזה התחזק, הרגשתי שהפעם זה קצת יותר ממבצע רגיל. מה שבעיקר נתן לי כוח בשבת אלה ההורים שלי שתמיד הרגיעו וחיבקו אותי ושיחקו איתי עד שנרגעתי.
מאוד קשה לי שאנחנו לא נמצאים בבית עכשיו. אני בעיקר משחקת עם חברים כדי להדחיק את העצב והפחד מכל מה שקורה.
מי שלא גר בעוטף, שידע שבמקרה של אזעקה – לי מאוד עוזר לשחק עם אחרים. ככה לאט־לאט שוכחים את הפחד והלחץ ומתחילים להירגע.
אבא שלי גויס לצבא ובהתחלה קצת חששתי, אבל הוא משרת בגוש עציון, והוא הסביר לי ששם אין סכנה.
עזר לי מאוד לראות שהרבה אנשים דואגים לנו ועושים לנו פעילויות. גם אנשים מפורסמים באים כדי להצחיק ולעודד, וזה מאוד עוזר.
חבילות של ממתקים / יואב פורגס, בן 9 וחצי
קמתי בשבת בבוקר כשהתחילה התרעת צבע אדום. חשבתי שזה יהיה כמו בכל פעם, כמה דקות וחזרה לשגרה, אבל אחרי שעה של התרעות צבע אדום הבנו שיש הנחיות חדשות ואסור לצאת החוצה. אמרו לנו שזה מצב חמור מהרגיל. בינתיים כדי להעביר את הזמן אנחנו הילדים שיחקנו, דיברנו וקצת ישנו. הרגיע אותי שיש הרבה חיילים ששומרים ועושים סריקות.
במוצאי שבת נסענו מסעד לבנימינה, לבית של חברים, ושם היה רק רעש של מטוסים. היה כיף כי ידענו שאנחנו רחוקים מהבלגן בדרום. הלכנו לבריכה ובכלל לא חששנו שם.
אמא והאחיות שלי עזרו לארגן את היציאה של הקיבוץ למלון בים המלח. הנסיעה לקחה שלוש שעות, כי גם עצרנו בקניון. כשהגענו למלון פגשנו את כל החברים וקיבלנו חבילות של ממתקים ובגדים. זה כיף להיות כולם יחד, כי אפשר לשחק וכולם מבינים אחד את השני. בתוך הבית, בלי החברים, אתה לא זוכר לפעמים שכולנו עוברים את אותו הדבר, ואתה מרגיש שרק אתה עובר את זה.
אני רוצה להודות למנהל של המלון, לכל מי שבא להתנדב ומביא לנו דברים משמחים, לאמא שהביאה אותנו לפה והיא איתנו, לאבא שבמילואים, לכיתת כוננות של הקיבוץ ולצוות צח"י, צוות החירום של הקיבוץ, ששומרים לנו על הבית.
יש לנו שיר / נועם דניאלי, בת כמעט 10
נולדתי בסעד. השבת האחרונה עברה עליי בבהלה ופחד בלב. הכנסנו את השולחן מהסלון לממ"ד שהוא החדר שלי, ושם אכלנו סעודת שבת. אחר כך, כשהיו לנו חיילים בקיבוץ ונרגע קצת, יכולנו להביא משחקים מהבית ולשחק בממ"ד.
ישנו יחד כולם בממ"דים. מזל שיש לנו שני חדרים כאלה. אבא רוב הזמן היה בממ"ד שלי, ואמא בממ"ד של אחותי.
זה היה מוזר להיות כל היום בחדר. כשאמא סיפרה לי שהמצב לא ממש רגיל, חשבתי שהולך לקרות חס וחלילה משהו לכל המשפחה שלנו. כשיצאנו מסעד ביום ראשון היה מלחיץ מאוד, כי שמענו את כל הבומים בדרך והיו הרבה אזעקות צבע אדום.
הימים עוברים עלינו עכשיו במלון עם סדנאות, ובאים שחקנים מסדרות שאני רואה בטלוויזיה. אחת מהן – נטע רוט, מיקה מ"לבד בבית" – אפילו הגיעה בזכותי!
אם אתם חוששים מהאזעקות, אני יכולה לתת טיפ לילדים שלא גרים בעוטף: בזמני לחץ לקחת נשימה עמוקה ולנשוף, או למרוח קרם גוף. לי זה עוזר. בן דוד של אמא שלי הוא חייל, והוא קפץ אלינו בשבת. הוא היה צריך להשתחרר השבוע מהצבא, ועכשיו הוא במלחמה. גם דוד שלי, אח של אמא שלי, מגויס. אני מקווה שיהיה בסדר ושנחזור הביתה בשלום. אני מתגעגעת לאוכל של הבית ומחכה לחזור לסעד, לבית שלי.
כתבתי יחד עם האחים שלי שיר שמבטא מה אנחנו מרגישים:
"איפה אני חי?
מאיפה אני בא?
מה יש מעליי?
נראה לי מלחמה!
"איך נתנו כבר שמות לכל מבצע.
זה לא עשה לי סדר בראש, רק שכחה.
אני לא יודע מה אני שומע.
אני רק מודיע על כל מה שמופיע.
הפסקתי לדבר! אני חי לעד! עדיין מאמין! עדיין בממ"ד!
בינתיים כאן בבית בסעד, מחזיק לך ת'יד!
השקט לא קורה פה! מאמינים שיש מי ששומר פה! אני רוצה להזכיר שאני חי פה!
לא הכול שם, לא הכול פה, לא הכול אפשר להגיד אבל הדיל עם החיים הוא לנסות.
את מי אני מנסה להציל כנגד כל הסיכויים גם מתי שצריך להתעלות, לעזור פה לכוחות, תנו לי את הפקודות!!!"
