מעטים הם הישראלים שראו את דמותם מככבת בסדרת טלוויזיה במדינת אויב. סגן־אלוף במיל' אייל דרור, שפיקד על מנהלת "שכנות טובה" שהוקמה בגבול ישראל־סוריה בעשור הקודם, זכה בכבוד המפוקפק. "משטר אסד עמל להשחיר את ישראל, ולצייר את 'שכנות טובה' כפעילות אינטרסנטית שמנצלת את קשיי האוכלוסייה האזרחית", הוא מספר. "בטלוויזיה הסורית שודר תחקיר על המבצע, כולל ראיונות עם אנשים שכביכול היו בקשר עם הישראלים. נוסף על כך הופקה סדרה ששמה לאנהא בלאדי, 'כי זו המדינה שלי', שהציגה את קציני צה"ל כאנשי מודיעין שמגייסים פליטים והופכים אותם לסוכנים. אחד הקצינים שם היה 'אבו־יעקוב', הכינוי שהשתמשתי בו במפגשיי עם הסורים. השחקן שגילם אותי צרח בעברית והיה ברוטלי מאוד. השם שלי מוכר היום בסוריה, ובוא נגיד שאני לא ממש אהוד שם".
הצחוק נעלם כשהוא חוזר אל הקולות והדמויות שפגש בתקופת הפעילות. "עד היום, כשאני מדבר על הילדים שראינו שם, עולה באף שלי ריח עשן המדורות שההורים שלהם הדליקו כדי להתחמם ולשרוד. זה ריח שלא עוזב אותך. בכל שבוע היינו מכניסים קבוצה של 25 ילדים לטיפול רפואי בבתי החולים בצפת, בנהריה ובטבריה. כשהייתי יורד לגבול כדי להכניס אותם, הפנים של הילדים הקטנים שלי היו מופיעים לי מול העיניים. כשאתה רואה ילד יחף ללא מעיל, עומד בגשם השוטף של רמת הגולן, בקור של אמצע ינואר, הלב נחמץ. כאבא, זה משהו שלא נתפס. וכשאתה רואה ילדה מחבקת בובה שקיבלה מאיתנו בבית החולים ולא מוכנה לעזוב אותה לרגע, כאילו זה הדבר הכי חשוב לה בעולם, אתה מבין כמה כל פעולה קטנה שלך היא משמעותית. רגעים כאלה גרמו לי ולחיילים האחרים להבין את הזכות הגדולה של הצלת חיי אדם, גם אם אלה אזרחי מדינת אויב שחונכו לשנוא אותנו.
"באחד הימים שיחקתי כדורגל עם ילד סורי ששהה בבית החולים זיו. תוך כדי משחק דיברתי איתו בערבית ושאלתי אותו אם הוא לא מפחד ממני – הרי אני עם מדים ונשק. הוא הסתכל אליי ואמר: 'למה שאפחד ממך? אתה קצין ישראלי, לא קצין סורי'. משפט כזה ממחיש לך את ההשפעה המיידית על הדור הסורי הבא. בניגוד להורים שלו, הילד הזה רואה בחייל הישראלי דמות חיובית ולא שטן".
"התצפיות דיווחו על אופנוענים חמושים נעים לכיווננו. הוריתי להפסיק לפרוק את הציוד, ולהיכנס למחסה. החמושים עברו אותנו, המשיכו לבית החולים, ואחר כך דווח לנו שהם סרקו את כל החדרים בחיפוש אחר מרגלים. הבנו שכל טעות עלולה להציב את ישראל במקום בעייתי"
בשנת 2013 מצאה עצמה מדינת ישראל מול מציאות חדשה בגבולה הצפוני. החזית הסורית, ששקטה ארבעים שנה תחת שלטונה של שושלת אסד, הפכה לשדה קרב מדמם. לצד הסורי של רמת הגולן זרמו ארגוני מורדים – שלוחות של ג'בהאת אל־נוסרה, של אל־קאעידה וכמובן של דאעש, שהטיל את אימתו על חיילי צבא סוריה. המצב החדש הציב אתגרים ביטחוניים מורכבים, אך גם הביא עמו הזדמנות עבור ישראל ליצור קשר בלתי אמצעי עם בני העם הסורי. כך יצא לדרך מבצע "שכנות טובה", שהתקיים במשך שש שנים לאורך הגבול, ובשיאו הרחיקה הפעילות עשרות קילומטרים לתוככי סוריה השסועה. 250 אלף סורים קיבלו סיוע רפואי ואזרחי כחול־לבן או נחשפו לפעילות הזו, וארגזי ציוד הומניטרי נושאים אותיות בעברית נראו גם בדרעא – העיר שפרצה בה המלחמה נגד שלטונו של בשאר אסד.
"היה כאן שילוב של ערכי המוסר שלנו, צו היהדות שמורה לנו לעזור ולהציל חיים, עם אפשרות לשנות את המצב הביטחוני ולייצר בצד השני הבנה שישראל איננה השטן בהתגלמותו, אלא להפך: מדינה שנרתמת להציל נשים וילדים ולטפל בפצועי מלחמה", אומר דרור. "אסד חזר אומנם לשלוט בארצו, ובכל זאת לדעתי המטרה הטקטית הושגה. במשך שש שנים של כאוס בסוריה, ולמרות הפעילות הנרחבת של ארגוני טרור שונאי ישראל, השקט בצד שלנו נשמר ורמת הגולן המשיכה לפרוח ולשגשג.
"בראייה הצה"לית, המטרה שעומדת לנגד עינינו תמיד היא להגן על גבולות המדינה. במקרה הזה, מלבד השמירה על הגדר ואיסוף המודיעין הרציף, יצרנו קשר עם התושבים הסמוכים לגבול, במחשבה שאם יהיו לצידנו הם לא ימהרו לעזור למבקשי רעתנו. אני זוכר שקצין המודיעין של אוגדת הבשן אמר בריאיון ב־2019 שאחת הסיבות לכך שאיראן לא מצליחה לגייס לצידה את הסורים בהמוניהם היא המבצע הזה. פרויקט שכנות טובה שינה את קו המחשבה של אזרחי סוריה כלפי ישראל, ואת הפירות אנחנו קוצרים עד היום".
פגישה בתוך הבוץ
אייל דרור (46), נשוי ואב לשלושה, מתגורר בקיבוץ דפנה. הוא למד בתיכון בפתח־תקווה, סיים שם מגמת ערבית ואחר כך התגייס לתפקיד אלחוטן. בהמשך יצא לקורס קצינים ושירת כקצין תיאום וקישור תחת אלוף יואב (פולי) מרדכי. ב־2016, כשמרדכי יזם את הקמת מנהלת שכנות טובה, מונה דרור לפקד על הגוף החדש ולהוביל את המשימה היוצאת דופן. לפני שנתיים פרש דרור מצה"ל, וכיום הוא מרצה בפני סטודנטים בקמפוסים בחו"ל ומספר להם על פניה היפות של ישראל כפי שהשתקפו במבצע ההוא. את סיפורה של שכנות טובה גולל גם בספרו "לחבק את האויב" (הוצאה משותפת של מודן, משרד הביטחון ומערכות).
בשיא הפעילות בגולן הסורי, מספר דרור, התרוצצו בשטח עשרות ארגונים, שמלבד מאבקם במשטר אסד ניהלו גם קרבות בינם לבין עצמם. כשפשטה השמועה על הסיוע הרפואי והאזרחי שמגישה ישראל התחילו הפצועים להתקדם מיוזמתם לעבר הגבול, מה שהציב את אנשי המנהלת בפני דילמות לא פשוטות – במי אפשר לבטוח ובמי לא, עם מי כדאי להיות בקשר וממי יש לשמור מרחק.
"ברמה המדינית, היה ברמת הגולן שטח שכבשו אנשי דאעש, והוחלט ששם אנחנו לא עובדים. הפעילות שלנו התאפשרה באזורים ששלטו בהם ארגונים אחרים", אומר דרור. "הנחת העבודה הייתה שאי אפשר לבטוח באיש, כי אנשים החליפו זהויות ועברו בין ארגונים. כל איש קשר שעבדנו מולו עבר בדיקת רקע, לוודא שהוא לא רוצה ברעתנו. ועדיין, היו מהם שהפרו את האמון שלנו – למשל, קיבלו חבילות מזון ומכרו אותן. כשגילינו שמישהו נוהג כך, הפסקנו את הקשר איתו.
"היו הרבה חששות. גם כשאמהות מגיעות לגדר עם ילדים קטנים, אי אפשר לדעת אם הן לא חומשו במטען נפץ בידי אחד הארגונים. בניגוד למצב ביהודה ושומרון, שם שירות הביטחון הכללי יודע להצביע על גורמים עוינים, בסוריה היו לנו רק הרשימות שקיבלנו מאנשי הקשר שלנו, שלושים שמות בכל פעם – בלי דרכונים, בלי מידע מודיעיני ובלי הכנה מוקדמת. זאת הייתה נקודת תורפה, וניסינו לצמצם ככל האפשר את הסיכון הטמון בה. בכל מפגש ישיר עם סורי פעלנו בנוהל של כבדהו וחשדהו, במטרה להגן על חיילינו. ערכנו בידוק מדוקדק, ורק אחרי שסיימנו, הפרצופים הרציניים התחלפו בחיוכים והעזרה ניתנה מכל הלב".
הפעילות לא הייתה חפה מסיכונים. סא"ל דרור מספר איך באחד הימים, בזמן שהוא ואנשיו עסקו בהעברת ציוד רפואי לבית חולים שדה מעבר לגבול, זוהו כוחות עוינים מתקרבים למקום. "תוך כדי שאנחנו פותחים את הגדר, התצפיות דיווחו על אופנוענים חמושים נעים לכיווננו. המצב נעשה מתוח מאוד. הוריתי להפסיק לפרוק את הציוד, ולהיכנס למחסה. היה ברור שאם הם מתקרבים ויוצרים איום, תיפתח אש ותהיה כאן תקרית מתוקשרת שתשפיע על המשך הפעילות, כי משטר אסד יעשה מטעמים מהעניין.
"תוך כדי משחק עם ילד סורי בבית החולים זיו, שאלתי אותו בערבית אם הוא לא מפחד ממני. הוא אמר: 'למה שאפחד? אתה קצין ישראלי, לא סורי'. משפט כזה ממחיש לך את ההשפעה על הדור הבא. בניגוד להורים שלו, הילד הזה רואה בחייל הישראלי דמות חיובית ולא שטן"
"כעבור זמן קצר החמושים עברו אותנו והמשיכו לכיוון בית החולים. מרחוק שמענו צעקות וראינו שמתנהל דיון בינם ובין הצוות הרפואי. אחרי שהם עזבו את המקום, האנשים שלנו שם סיפרו לנו שהחמושים חיפשו מרגלים ישראלים בתוך מבנה בית החולים. הם סרקו את כל החדרים תוך שהם משמיעים איומים על הצוות. מהמקרה הזה הבנו עד כמה העניינים שבריריים, ושכל טעות עלולה לסכן את הפרויקט ולהציב את ישראל במקום בעייתי".
מפקדי המבצע, הוא מספר, חששו כל העת מפני נפילה לשאננות. "בתקופות של פעילות אינטנסיבית היינו חוזרים לגבול שלוש פעמים בלילה אחד, וקשה מאוד לשמור כך על קשב ועל כוננות מבצעית. זה הרי לא מבצע צבאי שבו אתה דרוך לקראת האיומים ומאחוריך צועד כוח של חיילים. במבצע שכנות טובה, אתה יורד לגבול עם משאית מלאה בציוד, או עם אוטובוס שמוביל אזרחים לאחד השערים. נכנסנו לסוריה ב־700 פעולות שונות, כל פעולה כזו לוקחת זמן, והנחת המוצא היא שהאויב יודע שאתה שם. אם אנשי אל־קאעידה היו משכיבים מארב באזור, הם היו פוגשים בנו בוודאות. כל הגעה לגבול היא סיכון, בכל רגע אתה עלול לחטוף, ולכן חייבים להישאר חדים ולקיים נוהל קרב לפני כל פעילות. הייתה גם אבולוציה של אמצעי האבטחה שנקטנו מול האזרחים. בהתחלה עבדנו עם גלאי מתכות ידניים, אחר כך עברנו לשערי מגנומטרים, ובשלב הסופי הבאנו מכולת בידוק ממוגנת שיכולה לספוג מטען של מחבל מתאבד פוטנציאלי.
"מעבר לכך, אם אתה נוסע בלילה גשום ועולה להר חוזק, זה כבר סיכון. אני זוכר שבאחד הלילות, כשתנאי מזג האוויר היו קשים במיוחד, חשבנו לבטל פעילות של קבלת אזרחים פצועים לטיפול בישראל. התייעצתי עם איש הקשר בסוריה, והוא ביקש שלא נבטל. כשנפגשנו כעבור זמן קצר על הגדר, שנינו רטובים ומבוססים בבוץ, ההערכה שלו אלינו גדלה פי אלף. יצרנו אמון שאי אפשר להגדיר אותו. הם הבינו שאנחנו איתם גם בתנאים הכי קשים, ושאפילו כשהיחידות האחרות בצה"ל עוצרות פעילות, אנחנו ממשיכים".
המבצע הזה הניב לנו גם ערך מודיעיני?
"בהגדרה זה היה מבצע הומניטרי. לכן הביאו אותי, קצין במתאם הפעולות בשטחים שיודע להתנהל עם אוכלוסייה אזרחית. הייתה גם הבנה שניצול הפעילות האזרחית כדי לגרוף הישגים מודיעיניים ילכלך את המבצע ויביא לסיומו במהירות. אם היינו מתחקרים את הילדים והאימהות ומציגים להם שאלות שיכולות להיתפס אצלם כדיבוב או חקירה, הם היו מעבירים את הרושם הזה בחזרתם לסוריה, והפעילות הייתה נפסקת. לכן הקפדנו מאוד שזה יישאר מבצע הומניטרי בלבד.
"אני בטוח שהיו יחידות אחרות שיצאו לפעולות שונות בשטח סוריה במקביל אלינו, ואני מניח שהתנאים מבחינתן היו נוחים יותר ברגע שהאוכלוסייה נעשתה עוינת פחות, כפועל יוצא מהפעילות האזרחית שלנו. שכנות טובה הייתה המבצע ההומניטרי הגדול ביותר של צה"ל עד היום, וזה התבטא גם ביצירת אווירה אוהדת באזור הגבול. הייתה גם הבנה שאם לא נעשה את זה, לא יישאר חלל: חזבאללה, הרוסים או האיראנים ייכנסו לשטח ויגייסו את האוכלוסייה הזו לצידם".
בינואר השנה התברר שוב עד כמה ההערכה הזאת הייתה נכונה: שני אזרחים סורים נעצרו לאחר שחצו את הגבול בדרום הרמה, ואחד מהם, עית' עבדאללה, התגלה כפעיל ביחידה הסודית של חזבאללה בסוריה, "תיק הגולן". בחקירתו סיפר האיש שגויס בסוף 2019 בידי פעיל של הארגון השיעי. לדבריו הוא קיבל מדי חודש כ־180 אלף לירות סוריות – משכורת גבוהה במיוחד, במושגים של סוריה כיום – ובתמורה אסף מידע על תנועות צה"ל והעביר צילומים מהשטח. גיסו, כך סיפר, היה פעיל מרכזי של חזבאללה, ולאחר מותו העביר הארגון יותר מ־4.5 מיליון לירות סוריות לאלמנה.
"מבחינתי המקרה הזה מלמד לא רק על האחיזה של חזבאללה בסוריה, אלא גם על חשיבות הפעילות שלנו שם", אומר דרור. "עית' סיפר בחקירה עד כמה המצב בסוריה גרוע – כלומר, פוטנציאל הגיוס לארגון שיודע לתגמל את משתפי הפעולה שלו הוא אדיר. למרות זאת אנחנו לא רואים הצטרפות המונית לחזבאללה בקרב המקומיים. הסיוע שקיבלו מישראל השאיר בהם הערכה ורושם חיובי, ולעומת זאת יש להם רושם שלילי מחזבאללה, שפגע באוכלוסייה המקומית כדי לכבוש את השטח מידי המורדים. כך שלמבצע שלנו היה פן מוסרי, כי מדינת ישראל לא הניחה לילדים לקפוא למוות, וגם פן אסטרטגי. מכל כיוון זה ניצחון".
עד הכפר האחרון
את העלות של מבצע שכנות טובה אי אפשר לכמת במדויק. לדברי דרור, שווי הציוד שהועבר לסורים מאז 2016 כתרומות מארגונים ישראליים ומאזרחי ישראל עמד על כ־400 מיליון שקלים. מדינת ישראל גם הוציאה לאורך השנים סכום לא מבוטל על הטיפול בפצועים מסוריה. "ראש אכ"א הנוכחי, אלוף יניב עשור, היה מפקד אוגדת הבשן בזמן פעילות שכנות טובה. בתדריך למפקדי הגדודים בגזרה הוא אמר: 'אני יכול לתת מענה למציאות הנוכחית בסוריה באמצעות כיבוש שטח מעבר לגדר ופריסת כוחות שם, על כל העלויות הנלוות של גיוס כוח אדם ותגבור הגזרה; ואני יכול לעשות פעילות של שכנות טובה'. מבחינתו, האפקט של המנהלת היה אותו אפקט כמו השתלטות על השטח".
"אני לא מעז לצלצל לגורמים שאני מכיר בסוריה, כי אני יודע שזה יכניס אותם לפינה, אבל אני בקשר עם סורים שכבר לא גרים שם. כמה מהם מגיעים אפילו לביקורים בישראל, ואני מטייל איתם ברמת הגולן, כדי שיצפו על סוריה מעברו השני של הגבול. הם רואים את המולדת שהם לא יכולים להיכנס אליה, כי השלטון הסורי לא סלחן"
אני מספר לדרור על המפגש שלי עם פליטי מלחמת האזרחים הסורית. ב־2015 ביקרתי במחנה הפליטים אלזעתרי ובעיר רמת'א, סמוך לגבול ירדן־סוריה. בצריף הקטן שנכנסתי אליו חיו 12 נפשות, בלי חשמל ובלי מים זורמים. התיישבתי איתם על שטיח בחדר המרכזי, והם סיפרו לי על השכונה שלהם שהופגזה, על הבתים שנהרסו ועל בני משפחה מבוגרים שנותרו מאחור. הילדים הקטנים הביעו געגועים לחבריהם שנהרגו בהפגזות. בתור "נציג" ישראל ספגתי ממארחיי גם ביקורת. "אם ישראל הייתה רוצה, היא הייתה יכולה למחוק את אסד ולהציל אותנו", הם אמרו. "המטוסים שלכם היו גומרים את הסיפור, אנחנו היינו נשארים בבית, ואז גם היינו יכולים לחתום על שלום".
"הפליטים שטיפלנו בהם היו חלוקים בשאלה מה צריך להיות הצעד הבא שלהם", אומר דרור. "הם לא רצו להישאר בישראל כפליטים, ומצד שני, רבים מהם הבינו שחזרה לסוריה לא תבטיח להם עתיד טוב יותר, אם בכלל. כשהצגתי פעם לילד סורי את השאלה הטריוויאלית לכאורה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, הוא השיב לי בקור רוח: 'אני לא אהיה גדול. ילדים סורים לא הופכים להיות גדולים, הם מתים קטנים'. התשובה הזאת, הברורה כל כך מבחינתו, הכתה בי כמו פטיש על הראש".
אמרו לך שישראל הייתה צריכה לעשות יותר למען אזרחי סוריה?
"כל הזמן, אבל אמרנו לאנשי הקשר שלנו בסוריה שאנחנו לא מתכוונים להפיל את אסד, אלא לעזור לאוכלוסייה. צריך להבהיר שלכל אורך הדרך, הפעילות שלנו נקבעה על ידי הדרג המדיני. מבחינת ישראל, האמירה הייתה שאסד שולט בסוריה, ואם מתרחש משהו באזור הגבול שלנו – הוא האחראי. זו הייתה הנחת העבודה גם כשהפרשנים והאסטרטגים הגדולים היו תמימי דעים שאסד הוא כבר היסטוריה. המדיניות הישראלית הייתה לא לבחור צד ולא להתערב באופן ישיר בנעשה בסוריה, ואני חושב שזאת הייתה הגישה הנכונה. במבחן התוצאה, הניסיונות של המערב ושל ישראל להתערב במשטרים אחרים במזרח התיכון לא נגמרו בטוב".
במקרה של סוריה, הוא אומר, הפור נפל ב־2014, כשברק אובמה הסתפק בהצהרות על "חציית קו אדום" לאחר שהתברר כי אסד השתמש בנשק כימי נגד המורדים, ולא תרגם אותן למעשים. "רוסיה ראתה את הגמגום האמריקני, נכנסה לסוריה בעצמה, ושינתה את כללי המשחק. ב־2018 ראינו שהעסק עומד להיגמר, ושהרוסים מתכוונים לכבוש גם את הגולן הסורי. קיימנו דיונים בשאלה אם הגיע הזמן להיפרד לשלום מהמבצע הזה, ולבסוף החלטנו להישאר לצד אנשי הקשר שלנו והאוכלוסייה האזרחית עד שהם יודיעו שאין להם עוד אפשרות להגיע לגדר כדי לקבל את הסיוע".
ביולי 2018 פיקד סא"ל דרור על אחד המבצעים האחרונים שלו בגזרה. לבקשתן של ארה"ב, קנדה ומדינות באירופה, חילצה ישראל משטח סוריה כ־800 פעילי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" יחד עם בני משפחותיהם. "הם היו בסכנת חיים בגלל הפעילות שלהם. הצלחנו להעביר אותם למקום מבטחים בירדן, שם הם שוהים עד היום. המבצע הזה נערך אחרי שהמשטר הסורי השתלט על 85 אחוזים מהאזור. בששת השבועות האחרונים של שכנות טובה קיימנו את הפעילות תחת הפגזות, תוך סיכון ממשי. היינו בשטח וסיפקנו ציוד הומניטרי עד שהכפר הסורי האחרון נכבש, והשלטון סגר את מעבר קוניטרה".
אתה נמצא עדיין בקשר עם סורים שפגשת בתקופה ההיא?
"אני לא מעז לצלצל לגורמים שאני מכיר שם, כי אני יודע שזה יכניס אותם לפינה, אבל אני בקשר עם סורים שכבר לא גרים בסוריה. כמה מהם מגיעים אפילו לביקורים בישראל, ואני מטייל איתם ברמת הגולן, כדי שיצפו על סוריה מעברו האחר של הגבול. בשבילם זאת חתיכת אירוע. הם רואים את המולדת שהם לא יכולים להיכנס אליה, כי הם בחרו צד, והשלטון הסורי לא סלחן".
"בחודש שעבר הרציתי בקנדה, ובחוץ עמדו אנשי BDS שהפגינו נגדי. אחרי ההרצאה ניגש אליי אדם והציג את עצמו כפליט סורי שברח דווקא דרך הגבול הטורקי, אבל נחשף גם למבצע שלנו. הוא אמר לי שכבר שנים הוא מחפש נציג ישראלי כדי להודות לו בשם העם הסורי על העזרה שהגשנו"
בימים אלה נראה ששלטון אסד מחדש ימיו כקדם, כאילו מעולם לא התקוממו נגדו האזרחים. בתחילת מאי הודיעה הליגה הערבית כי סוריה, שסולקה מהארגון בשל הדיכוי האכזרי של המרד, תוחזר לשורותיה. אסד עצמו ביקר בערב הסעודית לקראת כינוס הליגה בריאד, והתקבל שם בכבוד רב. הוא נחשב למצורע בעולם הערבי ובמדינות המפרץ בפרט והוגדר בפי הפרשנים ברחבי העולם כמת מהלך, אך חזר לחיים מדיניים מלאים. נציגים סעודים אף הגיעו לדמשק כדי לבחון את פתיחתה המחודשת של השגרירות שם, מה שיסמן את קץ הבידוד הבינלאומי של סוריה והעומד בראשה.
"החיבוק הזה נובע מהחשש של מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, מפני השלכות המדיניות האמריקנית באזור והתחזקותה של איראן", מסביר דרור. "בארבע השנים האחרונות ארה"ב נטשה את הכורדים בסוריה, נסוגה מאפגניסטן וביצעה מהלכים נוספים שלא תרמו ליציבות במזרח התיכון. אין ספק שגם חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן הושפע מכך. מדינות המפרץ, שפעלו כדי לסיים את משטר אסד, מקבלות אותו עכשיו כי הוא נתמך בידי איראן ורוסיה. אין שם אהבה אמיתית, אבל זאת המציאות. לא ברור איך העולם המערבי מאפשר את המשך שלטונו של רוצח פסיכופת שחיסל כמיליון בני אדם והפך מיליוני אחרים לפליטים. יש פה צביעות ברמה הבינלאומית, ומה שקורה בסוריה ובמזרח התיכון לא מבשר טובות. ציר הרשע עולה ומתחזק אל מול חולשה של המערב, ולהערכתי לא ירחק היום ואסד ישוב לנאום במטה האו"ם בניו־יורק".
גם הישראלים לא יודעים
אחרי פרישתו מצה"ל, בתום 24 שנות שירות צבאי במגוון תפקידים, עבר דרור כאמור לחזית ההסברה. "בחודש שעבר הרציתי בקנדה, ובחוץ הפגינו נגדי אנשי BDS", הוא מספר. "אחרי ההרצאה ניגש אליי אדם והציג עצמו כפליט סורי שברח דווקא דרך הגבול הטורקי, אבל נחשף גם למבצע שלנו. הוא אמר לי שכבר שנים הוא מחפש נציג ישראלי כדי להודות לו בשם העם הסורי על העזרה שהגשנו. חבר מוסלמי שחי בארה"ב סיפר לי שכשהוא יושב עם מוסלמים אחרים ושומע אותם מלכלכים על ישראל, הוא מיד מספר להם על הפעילות שלנו. זה לא שינה את המזרח התיכון, אבל בהחלט עורר שינוי.
"אני באופן אישי יכולתי אחרי המבצע לחזור ליחידת מתאם הפעולות בשטחים, לקבל דרגת אלוף־משנה ולהשאיר את אירוע שכנות טובה מאחור בגנזך ההיסטורי, אבל אני באמת חושב שהסיפור הזה יכול לשים את ישראל על המפה. אפילו רבים מהישראלים לא מודעים למה שהמדינה שלהם עשתה, ובעזרת הספר החדש הם ייחשפו למבצעים שלנו. בסוף השנה הספר אמור לראות אור גם באנגלית, כדי שכמה שיותר אנשים בעולם ישמעו על פרויקט שכנות טובה. קרה פה משהו חשוב, גילוי של מוסריות, אנושיות וחמלה, ואם העולם יכיר אותו הוא יבין מי אנחנו ומה אנחנו. צריך לזכור שישראל נתונה במערכה הסברתית קשה מאוד, וארגוני ה־BDS משקיעים תקציבי עתק כדי להשחיר את שמה. אנחנו לא מנצחים אותם, אבל הכלים שבהם אני משתמש יכולים להפחית את הנזק".
גם לאחר שחרורו בחר דרור להמשיך לשרת במילואים בפיקוד צפון, כדי להשתתף בהגנה על ביתו ועל שכניו. קיבוץ מגוריו, דפנה, מרוחק קילומטר וחצי בלבד מגבול לבנון, וארץ הארזים נשקפת מחלון הבית שמשפחתו נכנסה אליו לפני חצי שנה.
בחודשים האחרונים המתיחות מול לבנון הולכת וגוברת, ולפי התבטאויות של בכירים במערכת הביטחון, העימות מול חזבאללה קרוב מתמיד. כתושב הצפון, אתה מרגיש בטוח?
"אשתי תקרא את הריאיון, אז כדאי שאשקול מילים", צוחק דרור. "אין ספק שאיראן וחזבאללה הן מקור לדאגה, ומעבר לכך אני מוטרד מתהליכי העומק שהאיראנים מנסים להניע בסוריה ומה'שיעיזציה' שהם מקדמים שם. אנחנו כבר רואים השתלטות איראנית על מקומות בסוריה, ובדיר א־זור שבצפון המדינה למשל יש בתי ספר שמלמדים פרסית. אם שבעה מיליון סורים יהפכו מסונים לשיעים, זה יהיה רע מאוד ויתכתב עם איחוד הזירות של איראן, סוריה ולבנון.
"אני רואה מהמרפסת שלי את לבנון, וזה חלק מהמציאות של החיים בצפון. אני בטוח בצבא החזק שלנו, ואני יודע שאם נצטרך, נוכל להגן על עצמנו. לא קל לגור כאן, אבל זו ציונות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
