"פתאום ממש על ראש ההר, שמענו פגזים" – ליסה פרץ, ילדה מקריית־שמונה, תשדירי הליכוד, בחירות 1984
יש הכול במשפט הזה: הפתעה, נוף, מלחמה, חרדה. זהו משפט של אדם כותב, שיושב וחושב כיצד לתאר רגע אחד, אדם שמוחק ומנסה עד שהוא מגיע לניסוח הזה – וכשילדה בת 12 אומרת אותו באופן ספונטני, אפשר להבין שיש כאן משהו מיוחד. עם ישראל ראה את זה בטלוויזיה, ואני הכרתי את זה מהצד השני של המיקרופון. הייתי אז עיתונאי צעיר שמביא את הקולות שלא תמיד נעים לשמוע, ממציאות שרבים בישראל לא רצו לדעת עליה.
למקומות קטנים יש כוכבים משלהם, אלו שהצליחו להפוך לסמל של היישוב או העיירה: יוסי בניון תמיד יהיה הילד מדימונה, ודוד לוי הוא בית־שאן, וכשעוברים ליד קריית־מלאכי חושבים על משה קצב. ליסה פרץ היא הסלב הראשון של קריית־שמונה. השילוב הממיס בין תמימות של ילדה ליכולת התבטאות נדירה הפך אותה לפנים של העיר (אז עוד עיירה קטנה), אבל גם שם אותנו התושבים במקום שקשה לצאת ממנו.
הסרטון שהופיע בתעמולת הבחירות של 1984 (פעם היו מונולוגים ארוכים, ולא רק סרטונים טיפשיים ברשתות החברתיות) זכה לרייטינג מטורף, כי הרי לא הייתה חלופה, והוא תרם לזיהוי המוחלט בין קריית־שמונה לפגזים. כשראו אותנו, ראו מלחמה ופחד ומצב חירום – וכל זה באמת היה חלק מחיינו: את ראש ההר שליסה דיברה עליו אני רואה מדי יום מחלון ביתי, ואת הקולות המפחידים שמענו במשך שנים אני ומשפחתי וכל תושבי הקריה. מראש ההר הזה הגיעו אלינו חוליות מחבלים, קטיושות וחדשות רעות על חיילים שנפגעו בלבנון. אבל יש והיו גם חיים בעיר. יש תרבות וחינוך, יש ספורט ותורה, יש מרקם חברתי מיוחד וטבע יוצא דופן, וכל אלו נעלמו תמיד מול הפגזים מלבנון.
ליסה פרץ, הילדה של קריית־שמונה, התבגרה ומימשה את הפוטנציאל שלה בתל־אביב, שם כבשה את הפסגות הגבוהות ביותר של העיתונות הספרותית. היום כבר מכירים אותה בתור העורכת הבכירה והכותבת המושחזת, אבל כל מי שצפה בתשדיר ההוא של הליכוד לא יכול לשכוח את הילדה המיוחדת שלרגע אחד, בלי שתדע זאת בעצמה, ביטאה קול של דור שלם של ילדים בקו העימות. והילדה ההיא מזכירה לנו גם היום שהשקט אומנם הגיע, אבל האתגרים של קריית־שמונה עדיין כאן.
מנחם הורוביץ הוא עיתונאי ואיש תקשורת, תושב קריית־שמונה. מתוך "אמרנו לכם" – 75 המשפטים שנאמרו מאז הקמת המדינה והפכו לנכס צאן ברזל
