מקיץ 1992 ועד קיץ 1993, לפני שהסכמי אוסלו פרצו, ניהל רבין משא ומתן עם הסורים, אף שערב הבחירות הכריז ש"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".
זאביק גרינפלד, היום בן 71, היה באותם ימים המרכז של משק נווה־אטי"ב. יחד עם חבריו הוא שמע ברדיו את רבין עצמו מדבר על האפשרות למסור את הרמה לסורים. "זה בא כמו בום על הראש", הוא נזכר. "כינסתי את מזכירות המשק עוד באותו הערב, ואמרתי לחברים: 'תשמעו, אני לא יודע מה יהיה, אבל מחר בבוקר אני יוצא בצעדה לירושלים, ללשכה של רבין. מי שרוצה, שיצטרף'. אחד החברים, לוחם בצה"ל, אמר שהוא מצטרף אליי. למחרת יצאנו מהשער, אני והחבר ועוד חברה. חלק מהאנשים במושב שמעו על כך בחדשות אחרי שכבר התחלנו לצעוד, והצטרפו. בבניאס היינו כבר 12 או 13. ביום הראשון הגענו לראש־פינה, ביום השני המשכנו לכפר־תבור, משם למגידו. זה כבר היה קשה. אחרי שבוע נכנסנו לירושלים".
לקריאת מרואיינים נוספים בפרויקט המיוחד: מובילי מחאות הימין בעבר משווים את המחיר ששילמו עם הסלחנות כלפי המוחים משמאל
עוד בטרם הגיעו לבירה, יצר גרינפלד קשר עם שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובעצמו תושב קיבוץ אפיק שברמת הגולן. "אמרתי לו שכשאנחנו באים לרבין – שהשער יהיה פתוח ושייתנו לנו להיכנס בלי בעיות, אחרת נעורר עימותים. בשלב הזה כבר כל היישוב צעד איתנו. שבס הבטיח שניכנס. אצל רבין הייתה לנו שיחה קשה. אמרתי לראש הממשלה: אנחנו הולכים עד הסוף, ניאבק בכל דרך אפשרית ובכל האמצעים. הוא אמר לנו מילים קשות מאוד: אני מעדיף שאתם תבכו מאשר שאמהות יבכו.
"אמרנו אז שיישפך דם. בינתיים השיחות עם הסורים הלכו והתחממו, ויום אחד שמענו שרבין בארצות הברית ושהעניין מתקדם. אמרתי: אנחנו סוגרים את רמת הגולן. הלכנו לבניאס, הבאנו צמיגים, הבערנו אותם, חסמנו את הכביש. אחרי כמה שעות האש תפסה את העצים ושרפה קצת את השמורה. באו מכבי האש, באו שוטרים, קיבלנו קצת מכות אבל לא נורא. העברנו לרבין מסר שאנחנו נאבקים עד הסוף".
לא היו לכם קווים אדומים?
"ממש לא. יום אחד הודענו שיש לנו נשק ותחמושת, ושלא נהסס להשתמש בהם. הבן שלי היה אז קצין בחיל הים. אחד הכתבים שאל אותי: אם יביאו את הבן שלך לפנות אותך, מה תעשה? אמרתי: 'אם הבן שלי יציית לפקודה הזאת – אני אתן לו כדור בראש'. כל המדינה הייתה נגדי, אמרו שאני מטורף. אבל המשכתי. אמרתי בכל ריאיון שאנחנו מאורגנים פיקס, שיש לנו רימונים, בזוקות, מוקשים. אחרי כמה ראיונות כאלה הגיעה ניידת משטרה, אספה אותי ועוד שני אנשים מהיישוב ולקחה אותנו לחקירה".
השלושה הובאו לפתח־תקווה, ליחידה הארצית לחקירות הונאה, ושם "התחילה הצגה", משחזר גרינפלד. "החוקר שאל אותי: אתה אומר שיש לכם נשק, אתה אוגר תחמושת? אמרתי, כן, זה נכון. הוא שאל: אתם תשתמשו בה? עניתי לו, כן. החוקר לא הבין למה אני מודה בהכול. אחרי זה נכנס קצין והתחיל לשכנע אותי למסור לו את כל הנשק שיש לנו, בתמורה לסגירת התיק. אמרתי לו, בוא איתי עכשיו, אני מראה לך את כל הנשק. הוא יצא איתי מהתחנה, אמר לי שיבוא איתי לקחת את כל הנשק. כשיצאנו אמרתי לו: כמה שאתם מטומטמים, כמה שאתם אידיוטים, לא תוכל להפליל אותי כשתראה את הנשק. זה לא בבית, הכול בבורות ובסליקים בכל רמת הגולן".
גרינפלד שוחרר, אך מדי פעם הגיעו שוטרים לערוך סריקות בביתו. "בכל פעם הייתי אומר לאשתי לקחת את הילדים מהבית, ואז אומר לשוטרים – בואו, יש ארגז מתחת למיטה בחדר, שם הנשק. הם כל הזמן פחדו שהארגז ממולכד. רק שנה אחרי שרבין נרצח הם באמת לקחו ממני את האקדח, שהוחזק ברישיון כמובן".
כשאתה רואה עכשיו את המחאה, את חסימות הצירים, אתה יכול להבין את המפגינים?
"זה לא דומה. אנחנו נאבקנו על הבית שלנו, על הגולן. באו אליי פואד (בנימין בן־אליעזר, ש"פ) ועזר ויצמן ואמרו לי: קח הר בגליל, מה שאתה רוצה. אמרתי להם: אני לא בא לפשרות, אני רוצה את הבית שלי.
"המפגינים היום מדברים על מלחמת אחים, על מרד. בגלל מה? כי הזיזו לכמה אנשים סעיף וחצי על יועץ משפטי? זו לא מלחמה על הבית. זו מלחמה על כוח ופוליטיקה מסריחה".
