שני מונחים חשובים יכולים להסביר מדוע עימותים מתמשכים במרחבים מסוימים בעולם דנים אותם לאי יציבות כרונית ולערעור מתמיד: אזור התלכדות וחגורת שבר. "אזור התלכדות" הוא מרחב גיאוגרפי ששתי מעצמות או יותר נפגשות בו. פרופ׳ סול כהן המנוח, מומחה לגיאוגרפיה אנושית, טבע את המונח לראשונה. אזור התלכדות מזמין את המעצמות להיאבק זו בזו על ההשפעה בו. כתלות בלכידות האתנית, הלאומית, הדתית, התרבותית, הלשונית ועוד של המדינות באזור ההתלכדות, המרחב שבין שתי המעצמות עלול להפוך ל"חגורת שבר", הסובלת ממאבקים פנימיים בלתי נגמרים.
- בלי שאף אחד התכוון: כך הפך עימות מוגבל בבלקן למלחמת העולם הראשונה
- תגובת שרשרת: הרומן הישראלי-מרוקאי ממשיך להניב פירות
- על מה יצא קצפה של אלג'יריה?
לחגורות שבר יש שני מאפיינים: תחרות שליטה בין המעצמות וסכסוך פעיל בין המדינות בחגורה. התוצאה של שילוב שני המאפיינים הללו הוא עימות מתמיד: המעצמות תומכות כל אחת בצד אחר בסכסוך, וכך העימותים בחגורה מחריפים ונעשים ממושכים ונעדרי פתרון.
חגורות שבר מתאפיינות באי יציבות חברתית, ביטחונית, פוליטית וכלכלית. צדדים יריבים בתוך החגורה מבקשים תמיכה של מעצמות זרות, שיספקו להם תמיכה ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית. תמיכת המעצמות, הנאבקות על כוח והשפעה בחגורת השבר, מאריכה ומעצימה את הסכסוכים בחגורה. הסכסוכים לא מאפשרים לחגורה לממש את הפוטנציאל הכלכלי שלה ועלולים להפוך אותה למוקד של אי יציבות בשולי מרחבי ההשפעה של המעצמות.
הסכסוכים מחזקים את התלות של הצדדים במעצמות הזרות, והאינטרס של המעצמות לייצב את חגורת השבר נחלש: הן מעדיפות סכסוך שיעניק להן יותר השפעה על המדינות המעורבות. ככל שהעימות הפנימי חריף יותר, כך יתקשו המעצמות לשתף פעולה בהרגעת האזור גם אם ירצו. כל אחת חוששת שייצוב החגורה יעניק ליריבתה יתרון. התחרות גורמת למעצמות להביט בסכסוכים האזוריים מנקודת המבט של הסכסוך המעצמתי הרחב יותר. לכן, למשל, תמכה ארה״ב במוג׳אהידין באפגניסטן שנלחמו בברית המועצות, ובקונטרס – המיליציות האנטי־קומוניסטיות האלימות – שלחמו בניקרגואה. ההשלכות על יציבות אפגניסטן או מרכז אמריקה עניינו את וושינגטון פחות מהמלחמה בקומוניזם העולמי.
חגורות שבר הן שרפות שמתדלקות את עצמן. הן משמשות בסיס נוח לארגוני טרור ופשע, מייצאות פליטים, ולרוב יכילו מדינות סוררות שיערערו את הסדר הבינלאומי.
1. הישראלים חיים בחגורת השבר של המזרח התיכון: רוסיה וסין, ארה"ב והאיחוד האירופי, כולם מעורבים כאן, ותומכים בצדדים שונים של הסכסוכים המקומיים הרבים – יהודים נגד מוסלמים, ערבים נגד כורדים, שיעים נגד סונים. בתחילת המלחמה הקרה החלוקה הייתה חדה יותר. ברית המועצות תמכה בערבים, ארה״ב עמדה לצידנו. עם השנים הקווים הטשטשו, והיום המעצמות לא תומכות בצד אחד בלעדית, גם אם הן מזוהות יותר עם צד אחד – למשל, רוסיה עם איראן, ארה"ב עם ישראל. אבל למעצמות המעורבות (כולל האיחוד האירופי, ובעתיד גם סין, באופן גובר והולך) יש עניין לשמר את הסכסוכים האזוריים ולא לפתור אותם, כדי שיוכלו להמשיך לדרוש טובות מהמדינות המקומיות ולהיאבק ביריבותיהן.
2. הבלקן לפני מלחמת העולם הראשונה היה אזור שבר מלא סכסוכים אתניים, דתיים ותרבותיים, שהפכו לעימותים לאומיים בין הסרבים לבולגרים ובין הסרבים לאוסטרים. מעצמות כמו רוסיה, בריטניה והאימפריה העות'מאנית, שהבלקן היה אזור ההתלכדות שלהן, התערבו כל אחת בצד שהעדיפה. התערבות המעצמות החריפה את הסכסוכים, עד שחגורת השבר גררה את המעצמות למלחמת העולם הראשונה.
3. חגורת השבר הפוסט־סובייטית מתעצבת עדיין, שלושים שנה אחרי התפוררות ברית המועצות. המלחמה באוקראינה מחלישה את השפעתה של רוסיה במרחבי השוליים שלה. המדינות במזרחה ובדרומה מבקשות לחזק את קשריהן עם המעצמות הסובבות אותן – טורקיה, איראן, סין, האיחוד האירופי וארה"ב.
שני סכסוכים פנימיים כבר סוערים בין מדינות החגורה – העימותים בין ארמניה לאזרבייג׳ן ובין טג׳יקיסטן לקירגיזסטן. ככל שתתחזק חדירת המעצמות וככל שתתפורר ההגמוניה הרוסית, כן גדל הסיכוי לחגורת שבר נוספת של מדינות בלתי יציבות, מסוכסכות ותובעניות, לכל אורך מרכז אירו־אסיה.
