הזירה הבינלאומית כאוטית בחודשים האחרונים. מלחמה באוקראינה, מהומות באיראן, משבר נדל״ן בסין ואיומי מלחמה כאן מול חיזבאללה: מותר בהחלט להרגיש עומס יתר. כדי לעשות קצת סדר, המדור מבקש מכם להתמקד בשתי המלחמות הגדולות שמתנהלות כרגע בזירה הבינלאומית: מלחמת האתמול – ומלחמת המחר.
מלחמת האתמול היא המלחמה של המערב – האיחוד האירופי וארה״ב – ושל רוסיה על אספקת האנרגיה ליבשת אירופה. למה מלחמת האתמול? משום שהיא כבר הוכרעה, ולא באופן שאתם חושבים. בחודשים האחרונים רוסיה השתמשה באספקת האנרגיה ליבשת כנשק, ופגעה כלכלית באירופה במאמץ לאלץ אותה להפסיק את תמיכתה באוקראינה. האירופים לא נכנעו, ושילמו את המחיר. צרכנים ועסקים באירופה צריכים לשלם על החשמל שלהם מחירים גבוהים במאות אחוזים לעומת השנה שעברה, ויש חשש אמיתי שהמחירים יהיו גבוהים עוד יותר ב־2023.
אבל מלחמת האתמול הוכרעה דווקא לרעתה של רוסיה. מעמדה כספקית האנרגיה העיקרית ליבשת לא יתקיים עוד. האיחוד האירופי וארה״ב שוקדים בימים אלה לגוון את מקורות האנרגיה ליבשת ולצמצם את חלקה של מוסקבה באספקה. מדינות אירופה פונות למגוון ספקיות – אנגולה, ניגריה, קטאר, ארה״ב וישראל – כדי לייבא גז טבעי ונפט ממקורות אחרים. האיחוד האירופי פרסם תוכנית לקיצוץ צריכת הגז שלו עד 2030, כדי להיפטר לחלוטין מהתלות ברוסיה.
התהליך לא זול או פשוט, אבל הוא מתקדם בלי הרף. גרמניה צפויה להפעיל חמישה מסופי גז טבעי נוזלי (גט״ן) עד 2024, ולקבל בהם גז טבעי מקטאר ומארה״ב במקום מרוסיה. פולין החלה לקבל גז טבעי מנורווגיה. צרפת מחזרת במרץ אחר מדינות המפרץ הפרסי בשביל נפט.
אירופה לא תחזור להיות תלויה ברוסיה, מהטעם הפשוט שהיא הפסיקה להיות ספק אנרגיה אמין. עד 2022, משטר פוטין נמנע משימוש באנרגיה כנשק; גם בזמני מתיחות, כמו ב־2014, גז טבעי ונפט המשיכו לזרום לאירופה מרוסיה. ההחלטה להשתמש השנה באנרגיה כנשק הרסה מוניטין בן עשרים שנה שפוטין שקד לבנות. הפרשי המחיר בין נפט רוסי לסעודי נראים זניחים למול הסכנה האסטרטגית בהמשך הייבוא ממוסקבה. רוסיה אולי תמשיך לספק לאירופה אנרגיה בהיקף מסוים, אך הוא יהיה קטן משמעותית משהיה עד עתה.
אז מלחמת האתמול הוכרעה, אך מלחמת המחר עדיין מתנהלת – בין ארה״ב לסין. במרכזה עומד עתיד תעשיית השבבים העולמית. שתי שאלות עומדות בבסיסה: מי תפתח את שבבי המחר, שישמשו להפעלת יישומים כמו בינה מלאכותית ורובוטים אוטונומיים, ומי תהיה ספקית השבבים הגדולה בעולם.
היום שבבים חשובים כמו נפט, ואולי יותר. הכלכלה שלנו נשענת עליהם, והם נמצאים במכוניות, במחשבים, אפילו במכונות כביסה. הצבאות שלנו זקוקים להם – בחימוש מדויק, במטוסי קרב ובמל״טים. העתיד שלנו חייב אותם. כמעט כל טכנולוגיה מהפכנית שמפותחת בימים אלה דורשת שבבים מתקדמים: בינה מלאכותית, כלי רכב אוטונומיים, רשתות חכמות, רובוטים מתקדמים ועוד. מי שישלוט בשוק השבבים ישלוט בתשתית של המחר.
סין וארה״ב מתחרות על השליטה הזאת. בחודש שעבר פרסם ממשל ביידן רשימת מגבלות ייצוא שמטרתן לפגוע בהתפתחות תעשיית השבבים הסינית. מגבלות קודמות אסרו על חברות מערביות ואחרות לייצא שבבים, כלים, תוכנות וידע לסין. בסבב החדש הצטרף גם איסור חדש: אישים אמריקנים אינם יכולים לעבוד בפיתוח שבבים וייצורם במפעלים מסוימים בסין ללא רישיון מהממשל האמריקני. וושינגטון החליטה לנהל לא רק את הידע והשבבים שיוצאים ממנה, אלא גם קובעת היכן האזרחים שלה יכולים לעבוד, והיכן לא.
אולם כוחה של ארה״ב מוגבל. כדי שמגבלות הייצוא יהיו יעילות, דרוש לה שיתוף הפעולה של שחקנים חשובים אחרים בתעשיית השבבים. יש ארבעה שחקנים כאלה, חוץ מארה״ב וסין: יפן, דרום קוריאה, טאיוואן והאיחוד האירופי. יפן היא בעלת ברית אסטרטגית של וושינגטון, ומחויבת כמוה לבלום את סין. דרום קוריאה תלויה בהגנה הצבאית האמריקנית מול צפון קוריאה. טאיוואן תלויה גם היא בתמיכה האמריקנית.
השחקן היחיד שנראה שהוא עצמאי מארה״ב הוא האיחוד האירופי. אולם הודות למלחמת האתמול של רוסיה, גם זה משתנה. האיחוד האירופי נעשה תלוי יותר בארה״ב – לאספקת גז טבעי, לאספקת אמל״ח לאוקראינה, ולמכירת נשק למדינות אירופה. סביר מאוד שוושינגטון תשתמש במנופי ההשפעה החדשים האלה מול בריסל, ותבקש ללחוץ אותה ליישר איתה קו בנוגע למלחמת המחר.
ואולי האיחוד יעשה זאת בעצמו, בלי שום לחץ. ההידרדרות ביחסים עם רוסיה משליכה על סין. יש באירופה מי שרואים בסין איום זהה לזה של רוסיה, או אולי איום גדול עוד יותר. בשימוע בפני בית הנבחרים הגרמני אמר ראש מודיעין הפנים של גרמניה ש״רוסיה היא סערה, סין היא שינוי אקלים״. התייצבות האיחוד האירופי לצד וושינגטון תסגור את הפרצה האפשרית במשטר העיצומים האמריקני. עתיד תעשיית השבבים הסינית, לפיכך, יהפוך קודר הרבה יותר.
