השריונרים ממלחמת יום כיפור חוצים שוב את הגדר אל עבר סוריה
הם לא היו אמורים להימצא בכלל בגזרה הזו, לא חשבו שצפויה מלחמה, וגם כשפרצה עדיין לא הבינו מה באמת קורה – אבל התייצבו בקור רוח ובנחישות לעצור את ההסתערות הסורית על פתחת קוניטרה. בוגרי גדוד 53 ממלחמת יום כיפור נפגשו עם לוחמי הגדוד כיום וחזרו איתם אל זירת הקרבות, כדי להסביר איך הצליחו בכל זאת להפוך את גלגל המלחמה, ומדוע סיפורי הגבורה שלהם נדחקו מהיכל התהילה הישראלי
מטוסי מיג צללו מעליו והטילו טונות של פצצות, קני ארטילריה ירקו אש ממרחק וכתשו את הקרקע סביבו, טורי שריון נעו מולו כשהם ממטירים פגזים לכל עבר – אבל אפרים יוסף עדיין לא הבין שזוהי מלחמה. הוא היה משוכנע שמדובר בסך הכול בעוד "יום קרב", תקרית יזומה ומוגבלת שתסתיים בעוד שעות אחדות, לאחר שהסורים ירגישו ששחררו די קיטור. המצב האמיתי התבהר לו לא ברעש ולא באש, אלא כמעט בקול דממה דקה, במשפט שנאמר ברשת הקשר בטון שקט.
"זה קרה אחרי שעות רבות של לחימה", משחזר יוסף את האירוע המצמרר. "כוח קומנדו סורי ירה מהמארב לעבר הטנק של מפקד הפלוגה שלנו, בזמן שנסע בין זירות הקרב. איציק זוארץ, הטען־קשר בטנק, עמד באותו זמן עם הראש מחוץ לצריח. הוא נפגע בראשו ומת מיד. צביקה המ"פ היה במרחק של חצי מטר ממנו. כשהפנים שלו מלאות בדם, הוא עלה בקשר הפלוגתי ואמר: 'תחנות אס, כאן קודקוד. השמאלי שלי (הכינוי לטען, שנמצא לשמאל המפקד – י"א) הלך. להמשיך, סוף'. ככה, בלי רגשות. זה היה רגע גדולה שלו, ושם הבנתי שזאת מלחמה".
חברו דב זולדן אומר שהאסימון נפל כבר ברגעים הראשונים של הלחימה ביום הכיפורים, כשעלו לעמדות וראו את הכוחות הסוריים השועטים לעברם. "היו שם עשרות כלים: טנקים, נגמ"שים, שופלים ותותחים", הוא משחזר. ואילו עמנואל חרשתי נעשה מודע לגודל האירוע רק ביום השלישי: "הגיעו אלינו טנקים מחטיבה אחרת, ואחד החיילים הוציא טרנזיסטור. שמעתי את החדשות גם על מה שקורה בסיני, ואז הבנתי את המצב".
שלושתם יוצאי פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבת השריון 188. את סיפורי הקרבות של מלחמת יום הכיפורים הם סיפרו לא פעם, ובכל זאת במפגש הזה, המתקיים ברמת הגולן, יש משהו מיוחד: קהל המאזינים מורכב מממשיכי דרכם, הלוחמים והמפקדים של גדוד 53 בהווה. את פניהם הנרגשות מקבלים המג"ד סגן־אלוף סלמאן חבקה, מפקדי הפלוגות סרן רותם דטנר וסרן יונתן שניצר, ולוחמי החפ"קים שנראים נרגשים לא פחות מהאורחים. תוך כדי ההיכרות הראשונית, סמוך לצומת בראון בצפון רמת הגולן, הם מנסים לנחש איזה תפקיד מילא כל אחד מהלוחמים הוותיקים בימיו כשריונר. מלבד שלושת בוגרי מלחמת יום הכיפורים מצטרף לאירוע גם מוסי להב, שהתגייס לגדוד מיד אחרי הקרבות, בשלב איסוף השברים ושיקומה של החטיבה.
אפרים יוסף. צילום: איל מרגולין – ג׳יני
אפרים יוסף: "המג"ד פנה לחיילים שצמו ואמר: אני מציע לכם לאכול, כי הולך להיות יום קרב ארוך. הגיע קומנדקר עם אוכל למרכז הפלוגה, ומכל טנק נשלח חייל אחד להביא אספקת מזון לצוות שלו. ממש באותו רגע החלה הפגזה ארטילרית אדירה על כל האזור. בלי להסס התחלנו פשוט לנסוע"
המג"ד חבקה (32), תושב הכפר יאנוח־ג'ת בגליל המערבי, מאיץ בכולם לעלות לג'יפים הצבאיים שיובילו את החבורה אל גדר המערכת. כלי הרכב נעצרים שלושים מטר לפני הגדר וחונים מאחורי סוללת עפר גבוהה. החיילים מעבירים שכפ"צים לכולם ועוזרים גם למבוגרים להדק אותם, לפני שנחצה את הגדר וניכנס למובלעת – שטח ברוחב של 150 מטרים, בין גדר הביטחון לגבול הרשמי שמסומן בחביות בצבעי אדום־לבן. לא הרחק מאיתנו, בתוך שטח סוריה, נראה עדר כבשים ורועה שמתהלך לאיטו, כאילו אין כאן גבול מתוח.
טנק מרכבה סימן 4 ונמ"ר (נגמ"ש מרכבה) מגיחים בשאגה מתוך ענן אבק. חבקה מספר שהכלים הכבדים בדיוק חזרו ממשימה חשובה שנמשכה 48 שעות. מיד אחר כך הוא מוביל אותנו לתוך המובלעת, תוך שהוא מחווה לעבר שלט "זהירות מוקשים", ומזהיר שלא נעבור את גדר התיל המתוחה בסמוך.
ארבעת האורחים מתקשים להסתיר את התלהבותם. הם עטים על מראות הנוף שנפרש לפניהם, מזהים כל מקום בשמו מהימים ההם. חבקה, שמושווה מיד לקצין השריון המיתולוגי יוסי בן־חנן, מעדכן אותם בכינויים החדשים של נקודות הציון השונות. הוא מצביע לעבר ציר מרכזי, מוצב סורי שננטש ועמדת אש מוכרת, והארבעה נזכרים ומורים בידיהם לכל עבר: "פה פרסנו זחל, פה תצפתנו, מכאן עלינו לירות פגז, שם הטנק של המ"פ חטף. ובדרך הלבנה שעוברת פינינו את הפצועים אחורה".
הוויכוחים נחסכו
שלא כמו קורותיהם של אביגדור קהלני וגדוד 77 בעמק הבכא, כיבוש החרמון או הקרב הקשה בחווה הסינית, סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים אינו מוכר כמעט לציבור הישראלי. יוצא דופן הוא המקרה של "כוח צביקה", שני הטנקים מהחטיבה שהצליחו לפגוע במשורייני אויב רבים ולעכב את תנועת הכוחות הסוריים. רק בשנת 2009 יצא לאור הספר "על בלימה" מאת אבירם ברקאי, שתיאר את חלקה של חטיבה 188 בלחימה הקשה. כשאני שואל את הוותיקים מדוע סיפורם נשכח כמעט, זולדן משיב שאחת הסיבות לכך פשוטה ועצובה – רוב המפקדים נהרגו. כבר ביום השני של המלחמה נפלו המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם החטיבתי, ובהמשך נפגעו קצינים בכירים נוספים. "לא היה מי שיספר לציבור על מעללי החטיבה. לחיילים הפשוטים שנשארו לא היו מאמינים, והם גם לא ידעו לתאר את הסיפור הגדול. בחטיבה 7, לעומת זאת, היה מי שיספר, והיו כאלה שמיד רצו לעיתונות. רק לאחר מכן ההיסטוריונים חקרו והגיעו למסקנה שאנחנו עשינו את המלחמה".
דב זולדן. צילום: איל מרגולין – ג׳יני
"אחת האחיות מצאה את הסרבל שלי ושלפה ממנו את מכתב הפרדה. היא הסיקה שנהרגתי, והתקשרה להודיע על מותי", מספר דב זולדן. מאוחר יותר הגיעו ההורים של אחד מחבריו לבקרו בבית החולים, וגילו שזולדן בחיים. הם התקשרו מיד לאביו, שעד אותו רגע היה שרוי באבל. האב נסע במהירות לבית החולים, שם התאחד עם בנו שחזר מן המתים"
מהמובלעת אנחנו ממשיכים דרומה, למוצב של גדוד 53 ברכס "הבוסטר" הצופה על האזור. הארבעה שואלים את המג"ד היכן נמצאים מוצבים 109 ו־105 הזכורים להם מהימים ההם, והוא מצביע על הנקודות ועל עמק הבכא, ומסביר על השינויים שהתחוללו מאז בצד הסורי של הגדר. אחרי סקירה זריזה על האזור, מצטרפים אלינו חיילים סדירים ששוהים במוצב, ומבקשים לשמוע את סיפורי מורשת הקרב.
את רשות הדיבור נוטל אפרים יוסף, היום סוכן נסיעות, תושב עפולה. הוא נמצא בקשר הדוק עם החטיבה, ובשבועות האחרונים אף הגיע כמה פעמים לרמת הגולן כדי להרצות בפני תלמידי תיכון במיזם "בעקבות לוחמים", שמטרתו להגביר את המוטיבציה לשירות קרבי. כעת הוא מפנה את גבו לרמה הסורית ומתחיל לספר, מפגין שליטה מוחלטת בפרטים, בתאריכים ובמספרי היחידות שפעלו כאן. "הגדוד שלנו, גדוד 53, עשה רוטציה עם גדוד 74 של החטיבה. בכל שלושה חודשים היינו מתחלפים איתם", יוסף פותח. "כשהם היו עולים לקו במוצבי רמת הגולן, אנחנו היינו יורדים לטיפולים בטנקים, אימונים וסדרות חינוך. העברנו את החודשים האלה בכיף. ב'ימי הקרב' בגולן היינו מצטרפים אליהם. בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור היו הרבה ימים כאלה, בדרך כלל סביב המוצבים הצפוניים יותר ברמה. בכל פעם הגזרה מתחממת, עולים לעמדות, מנהלים קצת חילופי אש עם הסורים, ואחרי כמה שעות חוזרים לשגרה. זה נתן לנו המון ניסיון מבצעי, ובדיעבד הכין אותנו למלחמה.
"שלושה שבועות לפני המלחמה, כשהיינו בנופש בעכו, אירעה התקרית האווירית שבה חיל האוויר הפיל 13 מטוסים סוריים ואיבד מטוס אחד בלבד. בעקבות זאת הוחלט להעלות את הכוננות בכל צה"ל לרמה גבוהה מאוד. אנחנו הוקפצנו מיד לרמת הגולן, וכל אחת משלוש הפלוגות של הגדוד נשלחה לתגבר גזרה אחרת. אנחנו היינו אחראים על כל פתחת קוניטרה".
בעיצומו של יום כיפור עלה מפקד גדוד 74, יאיר נפשי, לתצפת מהחרמון. הוא הבחין שהכוחות הסוריים מסירים את רשתות ההסוואה מהטנקים ומהכלים הכבדים – סימן להכנות אחרונות לקראת הסתערות. נפשי כינס מיד את חייליו, ובהם גם פלוגה א' מגדוד 53, שהגיעה כתגבורת. "אף שלא דיברו עדיין על מלחמה, נפשי החליט שכולם יוצאים מהמוצב ונוסעים לכיוון רכס הבוסטר. הוא גם פנה לחיילים שצמו ואמר: אני מציע לכם לאכול, כי הולך להיות יום קרב ארוך", משחזר יוסף.
"התפזרנו בשטח. הגיע קומנדקר עם אוכל למרכז הפלוגה, ומכל טנק נשלח חייל אחד להביא את אספקת המזון לצוות שלו. ממש באותו הרגע, ב־13:55, החלה הפגזה ארטילרית אדירה על כל האזור. אני לא אשכח את זה, ראינו את הרי בנטל ואביטל הסמוכים מופגזים בלי הפסקה וממש הופכים לאבק. מטוסי מיג סוריים תקפו שוב ושוב את כל המוצבים שלנו. בלי להסס התחלנו פשוט לנסוע, לפי התרגולות שעשינו באימונים, אף שחלק מהחיילים היו עדיין בחוץ וחיכו לאוכל.
"צביקה רק, מפקד הפלוגה, הורה לעלות במהירות לעמדות עם הפנים מזרחה. כשהגענו לשם ראינו עשרות טנקים סוריים מתקדמים לכיווננו. צביקה פקד לירות קודם כול לעבר טנקי הגישור – טנקים שנושאים גשרים כדי להעביר כוחות מעל התעלות שישראל חפרה כמכשול. ירינו ופגענו".
"התחלנו את הלחימה כשהם הגיעו לטווח קצר", אומר זולדן. "בשעתיים הראשונות ירינו בלי הפסקה. בהתחלה התווכחנו בינינו מי פגע בטנקים, אבל בהמשך היה מספר גדול כל כך של פגיעות, שכבר לא היה צורך להתווכח".
מרדף על כביש ראשי
בשעתיים ההן הצליחה פלוגה א' להשמיד עשרות טנקים, והתקדמות האויב נבלמה. לפי התוכנית הסורית, כך התברר בדיעבד, דיוויזיה של חי"ר ושריון הייתה אמורה לפרוץ את קווי ההגנה הישראליים, לחדור במהירות לרמת הגולן ולכבוש אותה. "אם התוכנית הזאת הייתה מצליחה, לא חטיבה 7 ולא שום כוח אחר היה עוזר כאן. בתוך שעות ספורות הסורים היו גולשים לעמק", אומר יוסף.
הוא עוצר את שטף דיבורו, ומציע לדב זולדן לשתף את הנוכחים בסיפור המלחמה שלו. זולדן, תושב זכרון־יעקב שלומד בכולל בחדרה, נעתר בשמחה. הוא נעמד מול קהל המאזינים, פניו עטורים זקן ארוך וכיפה גדולה מונחת על ראשו. הוא מקדים ומציין שבימים ההם, לפני 49 שנה, המראה החיצוני שלו היה שונה לחלוטין.
כתותחן מצטיין נבחר זולדן לשרת בצוות הטנק של נמרוד כוכבי, מפקד מחלקה בפלוגה א'. "מה שהפריד בינינו ובין האויב היו רק תעלות נ"ט עמוקות", הוא מספר ומצביע לשם המחשה על תעלות העפר הסמוכות אלינו. הטנקים הסוריים הלכו והתקרבו, ממשיך זולדן לשחזר, ושריקות הפגזים הפכו תכופות יותר ויותר. שני פגזים פגעו בטנק שלו, טנק מספר 1 של פלוגה א', והסבו נזק חיצוני ושטחי. ואז הגיע הפגז השלישי. "שמתי לב שכבר כמה שניות אני לא שומע את כוכבי מדבר איתי. הסתובבתי וראיתי אותו מחליק פנימה, כשדם זולג במורד ראשו. תפסתי אותו ברגליים וצעקתי 'נמרוד, נמרוד'. הוא הסתכל עליי ואיבד את ההכרה. מיד צעקתי לנהג לנסוע אחורה כדי שלא נהיה חשופים בעמדה. דיווחתי בקשר שהמ"מ נפגע, ובהתאם לפקודות הרגילות ולהוראה של המ"פ, החלפתי אותו", אומר זולדן. ומהמבטים שמחליפים הלוחמים הצעירים היושבים סביבו, נראה כי הם מבינים היטב את גודל האחריות שנפל פתאום על כתפיו.
צילום: איל מרגולין – ג׳יני
"מעמדת התותחן ראיתי רק את הטנקים הרחוקים יחסית, לא יכולתי לראות את מה שנמצא ממש קרוב. כשעליתי לעמדה של מפקד הטנק, ראיתי פתאום את השופלים של הסורים מכסים את התעלות, כדי שהטנקים שלהם יוכלו לעבור. ראיתי גם חיילי אויב רצים לעברנו, וכבר נמצאים במרחק של כמה עשרות מטרים. לקחתי את המקלע הכבד שעל הטנק והתחלתי לירות לעברם. זה עצר אותם קצת".
הלחימה הבלתי פוסקת לא אפשרה את פינויו של המפקד הפצוע אנושות, והוא נשאר בטנק עוד שעות ארוכות. רק בערב קיבל זולדן אישור להגיע לנקודת הטיפול הקרובה, ששכנה בקוניטרה. "ראינו שם פצועים והרוגים רבים, וקיבלנו תמונת מצב מכל החזיתות. הבנו שביום הזה היינו ממש מעטים נגד רבים, כמו בחנוכה". 11 ימים לאחר מכן הצטרף גם סרן נמרוד כוכבי לרשימה ההולכת ומתארכת של חללי המלחמה.
זולדן, שנשאר בקוניטרה ללא מפקד, חיפש משימה חדשה. עציון אשכנזי, חברו הטוב מזכרון־יעקב ומהפלוגה, הציע לו להצטרף לפינוי פצועים למנחת המסוקים, סמוך לבסיס האוגדה בנפח. "העמסנו פצועים לנגמ"ש והתחלנו לנסוע בכביש הראשי לכיוון נפח. שאלתי את מפקד הנגמ"ש אם זה בסדר לנסוע על הציר הזה, והוא אמר שכן; ככל הידוע, אין כוחות סוריים באזור. אחרי נסיעה קצרה זיהינו מולנו ארבעה טנקי טי־62. גם הם ראו אותנו, והחלו לסגור עלינו. המפקד הורה לנהג לנסוע מהר ולעקוף אותם. הם ירו לעברנו פעמיים: מהפגז הראשון המפקד נפגע בידיו, והפגז השני פגע ישירות בדלת הנגמ"ש". זולדן, שישב צמוד לדלת, ספג רסיסים רבים ברגליו ונפצע באופן קשה מאוד.
כוחות תותחנים ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. צילום: מנשה עזורי – לע"מ
למרות הפגיעות והכאוס ששרר בתוך הנגמ"ש, המשיך הכוח לנסוע במהירות למנחת המסוקים המיוחל, בעוד הטנקים הסוריים דולקים בעקבותיו. אחרי קילומטרים אחדים הודיע הנהג שהנגמ"ש שבק חיים, ויש לנטוש אותו מיד. כל החיילים, פצועים כבריאים, יצאו במהירות. היה ברור להם שבתוך דקות ספורות יגיעו לשם הסורים ויבחינו בנגמ"ש, ולכן אין ברירה אלא להתקדם ברגל. זולדן פנה לחברו מהמושבה ואמר שאינו יכול ללכת עד נפח: "אני אשאר כאן בין השיחים, תציל אתה את עצמך", אמר. אבל אשכנזי ביטל את דבריו: "אקח אותך על הגב", הודיע. זולדן זוכר שקצין פצוע שהיה בנגמ"ש שאל אותם: "מה איתי? אתם משאירים אותי כאן למות?". השניים ענו שאין להם יכולת לעזור לו, וביקשו שיתחבא. ברגע שנגיע לבסיס האוגדה נזעיק עבורך עזרה, כך הבטיחו.
הם יצאו לדרכם כשאשכנזי נושא על גבו את חברו הפצוע. אחרי כמה מאות מטרים אמר לו זולדן שהכאב ברגליו הוא בלתי נסבל. "תשאיר אותי כאן, אני לא יכול להמשיך כך", ביקש. הפעם אשכנזי נכנע, והמשיך לעבר נפח לבדו. כדי להסוות את עצמו מרח זולדן על פניו את הדם שזרם מרגליו, והתכסה בכמה ענפים. "בתוך זמן קצר עצרו הטנקים הסוריים סמוך אליי, והחיילים ירדו מהם להפסקה קצרה. אחרי כמה דקות, אחד החיילים התקרב לעברי. הוא התכוון להטיל את מימיו בשיח שהייתי בו. כשהיה במרחק של שני מטרים ממני, המפקד שלו קרא לו, והוא הסתובב ועזב את המקום".
צעקות בבית החולים
כשהערב ירד, זולדן היה משוכנע שלא ישרוד את הפציעה הקשה. הוא כתב להוריו מכתב פרדה: "נפצעתי ולא הצליחו להגיע אליי, מצטער שלא חזרתי הביתה. תקברו אותי בזכרון־יעקב". "שמתי את הדף בסרבל, ואחרי זמן מה התחלתי לאבד את ההכרה", הוא מספר. "בין התעוררות מהכאבים להתעלפות נוספת, פניתי לקב"ה. למרות היותי אדם לא מאמין, אמרתי לו במעשה ייאוש: 'אתה שבשמיים, יש לי בקשה אחת אליך – תוציא אותי מהתופת הזאת, וכולי שלך. כל שתגיד לי, אעשה'. אחרי שתי דקות זיהיתי זחל"ם צה"לי של חטיבת הצנחנים מתקרב אליי. צעקתי וצעקתי, אבל לא שמעו אותי. שלוש דקות אחר כך עבר זחל"ם נוסף. הפעם זרקתי עליו אבנים, וזה תפס את תשומת ליבם של החיילים. הם הדליקו את הזרקור שלהם והחלו לסרוק את הצמחייה, כנראה במחשבה שמסתתרים שם חיילים סורים. התרוממתי בשארית כוחותיי וצעקתי: 'אל תירו!'. למזלי הם הבינו ולא ירו עליי. הכניסו אותי לזחל"ם, ופינו אותי למרפאה הקרובה. בדיעבד החובש שלהם אמר לי שהוא לא חשב שאשרוד".
מהרמה הבוערת פונה זולדן לבית החולים זיו בצפת. "היה שם בלגן מטורף. אחת האחיות מצאה את הסרבל שלי ושלפה ממנו את המכתב. היא הסיקה שנהרגתי, והתקשרה לתחנת המשטרה בזכרון־יעקב, שם אבא עבד, והודיעה על מותי".
זולדן הפצוע קיבל מנות דם רבות והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. גם עציון אשכנזי נפצע באותו יום, ואושפז במחלקה האורתופדית באותו בית החולים. כששמע את אחת האחיות צועקת מהחדר הסמוך את השם זולדן, היה ברור לו שזה אינו חברו; הוא הרי ראה את הסורים מתקרבים לנקודה שבה הושאר הפצוע, מוטל על הקרקע. ובכל זאת, אשכנזי קם והלך בעקבות קולה של האחות, עד שמצא את דב זולדן שוכב באחת המיטות. הוא קפץ עליו בשאגות שמחה ובחיבוק מלא דמעות, ושמע ממנו לפרטי פרטים את סיפור חילוצו.
שעה לאחר מכן הגיעו הוריו של אשכנזי לבקרו בבית החולים, ושמעו ממנו שדב זולדן מאושפז בחדר סמוך. "זה לא נכון, אנחנו יודעים שהוא נהרג", ענו ההורים. "תסתכלו שם", הפציר בהם עציון. לאחר שראו במו עיניהם את הפצוע, הם התקשרו מיד לאביו, שעד אותו רגע היה שרוי באבל. האב לקח ניידת משטרה ונסע במהירות לבית החולים בחיפה, שם התאחד עם בנו שחזר מן המתים.
בחודשים שלאחר מכן עבר זולדן עשרות ניתוחים. הרופאים עמלו קשות בניסיון לשלוף את הרסיסים ולהציל את רגליו, שספגו פגיעה חמורה והזדהמו בזמן הארוך שחלף עד למתן הטיפול הראשוני. "לפני כל ניתוח הרופאים אמרו לי שאני נכנס עם רגל, ולא בטוח שאצא איתה. הם עשו מאמצים כבירים כדי להציל לי את הרגליים".
מוסיף להב. צילום: איל מרגולין – ג׳יני
בתקופת האשפוז הבין זולדן שהוא סובל גם מפוסט־טראומה – תופעה שלא הייתה מוכרת כמעט בימים ההם, ולא ניתן לה מענה טיפולי נרחב. "בכל פעם שעבר מטוס מעל רמב"ם, הייתי צורח 'מטוסים! לשכב!'. בשלב מסוים הוציאו אותי מהחדר הגדול, שבו אושפזו חמישים פצועים, והעבירו אותי לחדר נפרד כדי שאפסיק להפריע".
חמישה חודשים אחרי המלחמה שוחרר זולדן מבית החולים. הוא נזקק לשיקום פיזי ממושך, וחזר מדי פעם כדי לעבור ניתוחים פלסטיים. "נשארו סימנים וצלקות, ואני לא יכול לשחק כדורגל וכדורסל עם הנכדים, אבל היום המצב טוב, ברוך השם", הוא אומר.
זולדן מסיים את סיפורו, ובוהה בשתיקה דרך החלון. מאוחר יותר אני צועד יחד איתו מתחת לאחת מטורבינות הרוח שפזורות ברמת הגולן, ואנחנו מבחינים באותיות ענק שצוירו עליה: "בן אדם, עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך, דרוש אותם ויימצאו לך מיד". זולדן מזמזם לעצמו את הלחן המוכר, ומילותיו של הראי"ה קוק מקבלות משמעות מיוחדת וחד־פעמית כשהן יוצאות מפיו במקום הזה.
מי יקרא 553 עמודים
אפרים יוסף ועמנואל חרשתי המשיכו בקרבות לבלימת הסורים בגזרה הצפונית. פלוגה א', תחת מג"ד 74 יאיר נפשי, הצליחה לעמוד בהתקפות חוזרות ונשנות של הסורים בגזרה, וסיכלה את ניסיונות החדירה. בפתחת קוניטרה דרום, באזור מוצב 109, בלמו הטנקים שלה את גדוד הטנקים של חטיבה 52 הסורית. ב־9 באוקטובר הם הצליחו להדוף גם את חטיבה 43, שתוגברה בטנקים חדישים. לאחר מכן היו יוסף וחרשתי בכוח שנכנס למובלעת הסורית, שם ניהלו קרבות מול כוחות שריון סוריים ועיראקיים. בתום המלחמה הם נשארו שם למשך חודשיים.
31 מהלוחמים והמפקדים של גדוד 53 נפלו במלחמת יום הכיפורים, ועוד רבים נפצעו. חטיבה 188 איבדה 79 מאנשיה, ובהם כאמור שדרת הפיקוד הבכירה, ונמחקה כמעט לגמרי. לאחר המלחמה הוקם גדוד 53 מחדש. אפרים יוסף המשיך לקורס מפקדי טנקים ולאחר מכן חזר לחטיבה והוצב בקו בחרמון.
שעת צהריים מוקדמת, והרוחות הקרירות של צפון הרמה שנשבו במהלך הבוקר, מתחלפות בשמש חזקה ומסנוורת שקופחת על ראשינו. סא"ל חבקה מבקש לסכם את המפגש ולשלוח את החיילים הסדירים למשימותיהם, אך חרשתי, שלא הרבה לדבר עד כה, קוטע אותו: "רגע, אני רוצה שתשמע אותי לפני שתלך". המג"ד נעתר מיד, מתייצב לצידו ומחבק את כתפיו.
חרשתי, בעל עסק למיזוג אוויר מיהוד, פונה אל החיילים והקצינים שעומדים בחצי מעגל סביבו. "סיפורי קרב שמעתם המון, ואני לא מתכוון לספר לכם עוד כאלה. אני הייתי החייל הכי גרוע ומופרע בגדוד 53. כולם הכירו אותי, הייתה לי מיטה קבועה במעצר, כל האבנים בגדוד היו צבועות לבן בזכותי", הוא צוחק, ואז מרצין. "בכל המפגשים שאנחנו מגיעים אליהם אומרים לנו שהיינו גיבורים. אלה שטויות. לא היינו גיבורים, לא הבנו בכלל מה קורה".
הוא עוצר לרגע, מישיר מבט אל החיילים שמולו וממשיך: "לא משנה כמה מופרע הייתי – עדיין הייתי טנקיסט, חבל על הזמן. הכרתי כל בורג בטנק, כל טיפול וכל תיקון. כולנו ידענו ולמדנו הכול, וזה מה שהציל אותנו במלחמה. אני מקווה שלא תזדקקו לזה, אבל מחרתיים אלה יכולים להיות אתם שתעמדו במצב שהיינו בו. אם תנצחו או לא – זה תלוי רק בטנקאות ובמשמעת שלכם".
אל דבריו של חרשתי מצטרף מוסי להב. "זה מעבר לשליחות ולציונות", הוא אומר. "בסופו של דבר הכול תלוי בשאלה כמה אתה יודע להילחם בעזרת הכלי הזה. אנשים פה החזיקו את העמדות בשיניים".
עמנואל חרשתי. צילום: איל מרגולין – ג׳יני
עמנואל חרשתי: "הייתי החייל הכי גרוע בגדוד, הייתה לי מיטה קבועה במעצר, כל האבנים בבסיס היו צבועות לבן בזכותי. אבל לא משנה כמה מופרע הייתי – עדיין הייתי טנקיסט, חבל על הזמן. הכרתי כל בורג בטנק, כל טיפול וכל תיקון. כולנו ידענו ולמדנו הכול, וזה מה שהציל אותנו במלחמה"
להב, שפרש לאחרונה לפנסיה אחרי שירות ממושך בשב"כ, לא ראה במו עיניו את קרבות הבלימה בגולן: הוא התגייס רק חודש אחרי המלחמה, ואז עבר מסלול מזורז. בתוך ארבעה חודשים בלבד היה למפקד טנק, ושנה לאחר מכן הפך למפקד מחלקה. הוא מספר שההכשרה המהירה שלו נבעה מהאבדות הקשות והמחסור החמור בכוח אדם: "החטיבה הייתה צריכה למלא את השורות במהירות, ולכן כל הקורסים היו קצרים. חיינו את השטח ולמדנו המון מהוותיקים שהיו במלחמה".
המג"ד מבקש למנף את השיח ממקצועיות ומשמעת אל הבנת הממד הערכי. "ההזדמנות להיפגש עם הלוחמים הוותיקים מחדדת לנו את המשמעות של מה שאנחנו עושים. כשאני שואל את עצמי 'למה אני עושה את זה?', התשובה היא שאם לא אני, אז מי כן? אין מישהו שיעשה זאת טוב יותר מאיתנו. זאת המדינה שלי, פה נולדתי וגדלתי. נכון, פעלתם לפי התרגולות הבסיסיות והאוטומטיות שלכם, אבל אלה היו מעשי תעוזה ואומץ".
חבקה מציין כי לפני ארבע שנים, פלוגה בפיקודו ירתה פגז לעבר כלי צבאי בסוריה; הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור שמתרחש אירוע כזה. מאז, הוא אומר, נוצרה אצלו תחושת חיבור מיוחד לוותיקי הקרבות של 73'. "נמשיך להגן כמו שאתם עשיתם, וגם לשמור על המורשת. לפגוש אתכם ולהיות איתכם בקשר זו זכות עבורנו", אומר המג"ד, ומבקש שישמרו את מספר הטלפון האישי שלו.
כשאני שואל את זולדן מה לדעתו נתן להם את היכולת לעמוד בלחימה הקשה, הוא מסתייג מעט מדברי חבריו. "נכון שהתרגולות היו חשובות, אבל זה 'כוחי ועוצם ידי'", הוא אומר כשאנחנו צועדים בשטח המוצב. מולנו אנחנו רואים טנק מסוג "שוט קל", זהה לאלה ששימשו את גדוד 53 לפני 49 שנים. "גם המיקום שלו דומה לרמפות שעלינו אליהן כדי לתצפת", אומר זולדן. "המטרה היא לחשוף כמה שפחות מהצריח, ועדיין להיות מסוגלים לירות על הטנקים הסוריים ממול".
טנק מרכבה 4 מופיע ברעם מנועים וחונה לידנו. כשהלוחמים יורדים ממנו, אני שואל אותם מה ידוע להם על מעשי החטיבה שלהם במלחמת יום כיפור, וקצת מתאכזב לגלות שלא יותר מדי. מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה מצילים את המצב ומספרים על הגזרות של כל גדוד באותם ימים, אך גם הם מודים שיש עוד מקום רב לשיפור: "אנחנו לא טובים בזה, רק בבה"ד 1 אנחנו מקבלים משימות קריאה ולומדים על מורשת החטיבה". הם מציינים שהספר "על בלימה", שמאגד את סיפורי הקרב של החטיבה, כולל 553 עמודים ונחשב מאתגר לקריאה. "לכן הכי טוב לפגוש אנשים כאלה. כך הסיפורים שקראנו מתחברים והופכים למוחשיים ולמובנים, הרבה יותר מאשר בקריאה בספר".
