מכירים את המקומות האלו שמחליפים בעלויות בקצב? שלא משנה מה יפתחו שם הפעם – מסעדת בשרים, בית קפה או חומוסייה – הם יסגרו את שעריהם בטרם הספיקו בכלל להתבסס? זה שלבני אדם יש קארמה זה ברור, אבל השאלה היא האם זה כך גם למסעדות. ואם כן – האם אפשר לנצח אותה? פלומינו, האיטלקית החדשה בירושלים, זימנה לנו אפשרות לבחון בדיוק את השאלה הזו. על אף המיקום המרכזי והנוף הפסטורלי שנשקף מגן מאיר בואכה העצמאות, המסעדות שדרו כאן לפניה נסגרו בקצב.
פלומינו היא מסעדת טאפאס איטלקית שמתמחה במנות חלוקה (שרינג) כך שהגעתי לכאן מצוידת בשתי חברות, כי אין כמו ערב בנות ("אני אקח רק ביס") לנסות כמה שיותר ממטבח שחוגג פחמימות בכל מצב צבירה אפשרי. התפריט בהחלט ייחודי, וניכר כי הושקע תחקיר קולינרי מעמיק ביצירתו. התחלנו עם קוקטיילים – נגרוני לחובבת האלכוהול הכבד ודירטי דקירי לשתיינית החובבת, שניהם עשו את העבודה.
פתחנו עם קרודו, שהוא בעצם הגרסה האיטלקית לסשימי – דג נא שמוגש כפרוסה מגולגלת ומעליה קציפת לימונענע (מצוינת!) וצ'ילי חריף. הוא היה מרענן וטרי ועשה לנו חשק לעוד. המשכנו עם ברוסקטת יער שכללה לחם קסטן קלוי ומעליו לקט פטריות יער עסיסיות, קרם שום קונפי ובלסמי. מדובר במנה כיפית, מנחמת ומפנקת עם טעמים מאוזנים היטב, אך לקרוא ללחם קסטן "ברוסקטה" זה קצת ללכת רחוק מדי. מצד שני למי אכפת כשהביס כל כך טעים.
המשכנו הלאה אל המתמודדים במשקל כבד, שהרי בלי פסטה ופיצה אי אפשר כמובן. הטורטליני קסבייה מולא בקרם ארטישוק ירושלמי וכמהין והיה נהדר. ההגשה אסתטית ומזמינה וגם הפסטה הטרייה שעשויה במקום הוכנה ביד אמן. מה חבל שהכמהין הדומיננטי בדרך כלל כמעט לא הורגש. אל הפיצה הגענו עם ציפיות גבוהות – הבצק שנפתח ידנית ונאפה על אבן לוהטת היה עשוי לעילא אך דווקא התוספות שנשמעו על הנייר כשילוב כל כך מעניין – מוצרלה מעושנת, בטטה, סלק, דבש ופטרוזיליה – היו מאכזבות. פלחי הבטטה היו גדולים מדי, טעם הגבינה לא היה מספיק מעושן ומשהו בחיבור הזה פשוט פחות עבד.
או אז הוגש לנו אחד הקינוחים הכי מופלאים שיצא לי לטעום לאחרונה: קנולי. קנולי (צינור קטן) הוא אחד המאכלים שהכי מזוהים עם המטבח הסיציליאני, כפי שצופי "הסנדק" ו"הסופרנוס" בוודאי זוכרים. מדובר בשלישיית גלילי בצק פריך מטוגנים, שבמקור ממולאים בגבינת ריקוטה ואילו כאן, כדי להקליל עבור החיך הישראלי, המירו אותה בקרם מסקרפונה ומי ורדים. את הקרם מילאו ממש בסמוך להגשה כך שהבצק נותר יציב והשילוב של הקרם הרך, העדין והמתוק עם בצק היין המושחם יצרו קינוח־ביס בגודל מושלם. בנוסף דגמנו גם את טורטה אל צ'וקולטו – טארט שוקולד וחמאת קקאו שהוגש לצד ג'לאטו וניל איטלקי שהיה חביב ותו לא, והדגיש בפעם המיליון כמה קשה לייצר טארט שוקולד ראוי, אפילו כשחומרי הגלם חלביים.
עם מנות מקוריות וביצוע ששומר על סטנדרט יחסית גבוה, פלומינו מבטיחה חוויה איטלקית ובניגוד ללא מעט איטלקיות אחרות בסביבה – גם מקיימת. האם היא תצליח היכן שקודמותיה כשלו? ימים יגידו. אנחנו ניקח את ההימור ונאמר שבהחלט כן.
