גיאופוליטיקה היא בדרך כלל לא סיפורם של אנשים פרטיים, אלא תיאור תהליכים וכוחות גדולים. לרוב אנו עוסקים בגיאוגרפיה הפיזית, האנושית והפוליטית של העולם, ובוחנים איך משאבים ותנאי קרקע מעצבים את הזירה הבינלאומית. אולם גם לאנשים יש מקום, וגם למנהיגים יש חשיבות. מנהיג שמבין את הגיאופוליטיקה של ארצו ושל הארצות הסובבות אותה יכול להשתמש בתובנות העולות מכך כדי להנחות את המדיניות שלו. מנהיג שאינו מודע לאילוצים גיאופוליטיים, שעיוור למפה, יגלה שהוא נכשל שוב ושוב בנסותו לעצב את הזירה הבינלאומית כרצונו. השבוע הזמנו למדור אושפיזין מיוחדים – מדינאים שידעו לקרוא את המפה, ולהשתמש בה כדי לחזק את מדינתם.
הקרדינל הצרפתי הלאומי
ארמן ז׳אן דו־פלסי, הדוכס דה רישלייה, נולד ב־1585 בצרפת הנתונה במשבר. מחוץ, ממזרח וממערב, בית הבסבורג האוסטרו־ספרדי לחץ על הממלכה הצרפתית. בבית פנימה התחוללו מלחמות דת בין פרוטסטנטים לקתולים. אבל 50 ומשהו שנים אחר כך, לאחר שרישלייה יעבור מן העולם ב־1642, צרפת תעמוד על סף הפיכתה לכוח היבשתי החשוב ביותר באירופה. איך הוא עשה זאת?
הקרדינל רישלייה ניהל את ממשלתו של לואי ה־13, ואף שהיה בכיר דת קתולי הוא האמין שחובתו הגדולה ביותר היא לצרפת, לא לכנסייה. בתחילת המאה ה־17, בית הבסבורג הקתולי ששלט באוסטריה ובספרד ניהל מלחמה נגד הפרוטסטנטים בגרמניה. הקרדינל רצה שצרפת תהפוך לכוח האירופי המוביל, ולשם כך תמך באויבים הפרוטסטנטים של ההבסבורגים הקתולים. בשלב מסוים, צרפת הקתולית שילמה ישירות לשוודיה הפרוטסטנטית כדי שתילחם בגרמניה.
כשראה שהמלחמה דרך שליח אינה קוצרת הישגים, הקרדינל עירב את צרפת ישירות במלחמה. הוא הבין את הבעיות של בית הבסבורג: כוח המלחמה העיקרי שלו היה הכוח הספרדי, אך הלוחמים היו רחוקים גיאוגרפית משדות הקרב בצפון גרמניה. רישלייה פעל לנתק את צירי הגישה של הכוח הספרדי אל צפון אירופה דרך צפון איטליה, וניצל את מלחמת הדת בגרמניה כדי להחליש את יריבי צרפת. עד שהמלחמה הסתיימה וכונתה "מלחמת שלושים השנים", כחמישית מאוכלוסיית גרמניה מתה, בית הבסבורג הותש, וצרפת הפכה להגמון היבשתי באירופה.
הקנצלר שחסך מאירופה מלחמה
אוטו פון־ביסמרק, קנצלר הברזל של גרמניה שאיחד את הנסיכויות הגרמניות לקיסרות אחת ב־1871, ידע לקרוא מפה טוב יותר מרוב המדינאים בני זמנו או אחריו. ביסמרק הבין את הגיאוגרפיה הבעייתית של האימפריה הגרמנית, הגובלת באימפריה הרוסית במזרח, בצרפת במערב ובאוסטרו־הונגריה בדרום. ביסמרק חשש שצרפת ורוסיה יעשו יד אחת נגד גרמניה, והיא תותש במלחמה בשתי חזיתות.
הוא גם חשש מהתפשטות רוסית במזרח אירופה, וממלחמה בין אוסטרו־הונגריה לרוסיה שתגרור את גרמניה ושאר היבשת למלחמה. בכהונתו הארוכה הוא ניסה לתמרן בין שתי המדינות המתחרות: בתחילה כונן ברית משולשת בין רוסיה, אוסטרו־הונגריה וגרמניה, שתייצב את מזרח אירופה ולכל הפחות תמנע משבר אזורי בבלקן. אולם שתי היריבות לא הצליחו לרסן את התחרות ביניהן, והברית קרסה. במקומה ביסמרק חתם על בריתות נפרדות עם רוסיה ואוסטרו־הונגריה, והבטיח לכל אחת שגרמניה תהיה ניטרלית בכל מלחמה שהן יהיו מעורבות בה, למעט אם אחת תתקוף את האחרת. כך ביסמרק קיווה למנוע מלחמה בין שתי היריבות.
ביסמרק פוטר ב־1890 במצוות הקייזר הגרמני, שלא ממש הבין את מערכת הבריתות של הקנצלר לשעבר שלו. במקום לרסן את רוסיה ואוסטרו־הונגריה ובמקום למנוע ברית צרפתית־רוסית, הקייזר ניסה להעצים את כוחה של גרמניה ולבסס אותה כמעצמה אירופית חדשה. התגובה הייתה שהמדינות סביב גרמניה התאחדו בבריתות נגדה. הקייזר גרם בדיוק למה שביסמרק ניסה למנוע – קואליציה אנטי־גרמנית בשתי חזיתות.
כשנשיא ארה"ב חילץ את סין
ריצ׳רד מילהאוס ניקסון מוכר לרובנו כנשיא שנאלץ להתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט. אולם ניקסון גם הוא היה מדינאי בעל חזון, שהיה מוכן לשבור את מוסכמות הממסד המדיני בארה״ב בשביל אינטרסים אסטרטגיים. הצעד המהפכני ביותר שלו היה הביקור בבייג׳ינג ב־1972.
עד ניקסון, הרעיון שארה״ב תנהל יחסים רשמיים עם סין הקומוניסטית נחשב לכפירה ממש: הרפובליקה העממית של סין נחשבה לחלק מהגוש הקומוניסטי יחד עם ברית המועצות, וליריבה אידיאולוגית של ארה״ב. היחסים הדיפלומטיים הרשמיים נוהלו עד אז עם ממשלת הרפובליקה של סין, ששלטה רק באי הקטן של טאיוואן.
ניקסון רצה לשנות זאת מפני שהבין שהוצאת סין מבידוד תתן לארה״ב מנוף לחץ חדש על הסובייטים – אם ברית המועצות תתנהל באגרסיביות באירופה, ארה״ב תתמוך בסין במזרח אסיה. ניקסון רצה להשתמש בשני הענקים הסובייטים כדי שיאזנו זה את זה באירו־אסיה. הביקור של ניקסון בסין ב־1972 מסמן את תחילת הצטרפותה של סין העממית לקהילה הבינלאומית, מהלך ששינה ועדיין משנה דרמטית את פני העולם.
