משהו כאן לא הגיוני. הפער בין המציאות לשיח הציבורי עליה גדול מדי. מסַמן ממאדים ומסומן מנוגה. מצבנו הרי טוב מאי־פעם. הצמיחה הישראלית משאירה אבק לכל מדינות ה־OECD; יחס החוב־תוצר מצוין; את האבטלה על הגרפים צריך לחפש בזכוכית מגדלת; ההייטק המקומי חורך את השווקים הבינלאומיים; מעמדנו המדיני משתפר בהתמדה; המעצמות מתייחסות לישראל כשחקנית במגרש של הגדולים; אף צבא במרחב לא מאיים על צה"ל; התעשייה הצבאית הפכה אותנו למעצמת חלל ונשק מתקדמת; מיליארדים מושקעים במגזרים חלשים, ומדד האושר מלמד שישראל היא אחלה של מקום לגור בו.
כמובן, לא הכול סילאן ודבש. הבעיות שלנו גדולות, ובעקבותיהם גם הוויכוחים בשאלה איך לפתור אותן. אלא שהסקרים מלמדים שבקרב הרוב הגדול של האוכלוסייה שורר כמעט קונצנזוס בסוגיות הליבה: הרוב הגדול סבור שהסיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין – מזערי עד לא קיים. אותו רוב מוכן עקרונית לוויתורים מסוימים אם יהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, והזאבים הפלסטינים יעדיפו לנגב חומוס במקום לדקור כבשים בגב. בסוגיות הכלכליות, גם בימין וגם בשמאל אין כמעט קפיטליזם קיצוני ולא סוציאליזם קיצוני. הרוב הגדול מסכים על מדיניות שוק חופשי יחד עם מרכיבי מדינת רווחה, כשהוויכוחים הם על המינונים.
בסוגיות דת ומדינה, רוב העם מסורתי אך סולד מכפייה. בציבור החרדי המציאות מנצחת את האוטופיה, והמוני אברכים ונשותיהם נודדים לאזורי הקינון של ההשכלה הגבוהה כדי להתפרנס. הדתיים־לאומיים משתלבים אט־אט במוקדי השיח והכוח שמהם הודרו משך שנות דור, הייצוגיות והגיוון במשרדי ממשלה גדלים בהתמדה, ומעמד האישה כאן טוב מאי־פעם.
בין כל זה ובין השיח פעורה תהום. השוו למשל את מוספי ׳הארץ׳ ו׳דואר ישראל׳ של מקור ראשון משבוע שעבר. הראשון עם פרויקט ׳השיר השנוא ביותר׳, שבו כיכב לא אחר מההמנון הלאומי, לצד דירוג ראשי הממשלה לדורותיהם שבו קיבל נתניהו את המקום האחרון. השני, מוסף ממלכתי מלא־הדר, שבו שורה מרשימה של בכירים מקברניטי המדינה ניסחו "מכתב" לדמות מדור המייסדים; 'הארץ' קודר, משדר עמדה נפשית של אופוזיציה מתוסכלת ונואשת, זו שאיבדה לגמרי תקווה ואמון בעתיד טוב יותר, ומתבוססת בציניות מרירה ואירונית. 'מקור ראשון', לעומתו, הוא דו"ח של האוחזים בהגה שעוצרים לרגע כדי להתכתב עם חזון האבות המייסדים.
התקשורת השמאלית אפופה יגון. כתבות מיואשות נוסח 'האחרון שיוצא שיכבה את האור', העוסקות באפשרויות רילוקיישן ובמנעמי החיים של הישראלים בברלין או בסיליקון וואלי – הן חזון נפרץ; אנשי אקדמיה מכובדים השיקו יוזמה לביטול חגיגות יום העצמאות בשל "האפרטהייד, הפשיזם, הלאומנות ורמיסת זכויות האדם במדינת ישראל".
ולא רק 'השמאלנים': עיתונאי חרדי חרך את הרשתות החברתיות עם סרטון ב'מאקו' שבו הסביר מדוע החרדים לא מציינים את יום הזיכרון ("אין על מה להתאבל") ולא חוגגים ביום העצמאות ("אין על מה לשמוח"). החרתה־החזיקה אחריו חרדית שפרסמה סרטון באתר 'רשת' ובו הבהירה שגיוס חרדים לצה"ל הוא פנטזיה ישראלית שלא תקום ולא תהיה; חרדים מודרנים קוראים את הפסיקה נגד השתלבותם באקדמיה ומתחלחלים; אנשי ימין מתפלצים מול האקטיביזם המשתולל בהחלטות בג"ץ ולשכת היועמ"ש. הם רואים בעיניים איך הרוח הרעה מחלחלת מטה לערכאות נמוכות – דוגמת זו שזיכתה מחבל מאישום בניסיון רצח, בנימוק שסכין עם להב בן 11.5 סנטימטרים בלבד לא מוכיחה כוונת רצח. המזרחים צופים ב'סאלח' ועיניהם רואות וכלות; השיח הפוליטי משמאל ומימין ציני, מתלהם וחסר עכבות יותר מאי־פעם. בין מפלגות ובתוך מפלגות.
הם מפחדים
ארצי שינתה את פניה. זוהי החוויה של כל הקהילות פה וכולן מבועתות ממנה, כל אחת בדרכה. הנושא עלה בעבר בנאום השבטים המפורסם של הנשיא. ריבלין דיבר על הדמוגרפיה שפירקה את הסדר הישראלי הישן – שכלל רוב ציוני חילוני לצד שלושה מיעוטים: דתי־לאומי, חרדי וערבי – ויצרה סדר חדש של ארבעה מיעוטים, שווים כמעט בגודלם. הנשיא רצה לנחם ולהרגיע, אבל בפועל החוויה של כולם היא אימה וחרדה.
האוטופיות כולן מערערות: השמאלנים מבינים שישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה, חילונית ופרוגרסיבית; החרדים עסוקים בהישרדות; הסרוגים נאחזים בחזון 'ראשית צמיחת גאולתנו' אך יראים שזו לא הולכת להתנהל לפי התוכניות של הרב קוק; והערבים קרועים בין הנהגה מתלהמת ומנותקת לציבור גדול שמבקש חיים נורמליים. כתוצאה מכך, השמאלנים מרגישים שגנבו להם את המדינה ונעלבים עד עמקי נשמתם כשקוראים להם בוגדים; החרדים מבועתים מהתבוללות ומאובדן אוטונומיה; הדתיים־לאומיים סופגים אש כבדה על הערכים ומפעלי החיים שלהם; והערבים מתקשים להחליט אם הם חלק מהמשחק האזרחי.
זה קורה כי העתיד מעורפל. כי אף אחד מהם לא יודע מה מדינת ישראל רוצה להיות כאשר תהיה גדולה. האם יש סיכוי לחיים יחד, האם יהיה לנו סיפור משותף? ריבלין הציע שותפות פרגמטית באקדמיה ובשוק התעסוקה. זה חשוב, אך מוקד הבעיה לא נמצא שם. הבעיה היא בזהות המאוימת. אין אתוס משותף, והכתיבה שלו היא אחת המשימות הגדולות של הדור שלנו.
בשלב ראשון אין מנוס מהפרדה בין הפוליטיקה לשיח. המאבקים הפוליטיים יימשכו עד שהמציאות תגיע לאיזון בשטח. הימין ימשיך להילחם על הפרדת רשויות עד שהמערכת החוקתית תתייצב, ולהיאבק על ההתיישבות בלב הארץ עד שזו תהפוך לעובדה מוגמרת. השמאל ימשיך להיאבק על סטנדרטים של זכויות אדם וחופש דת. החרדים ייאבקו על תקציבים, דיור ואוטונומיה תרבותית. גם הערבים ייאבקו על תקציבים וקרקעות ויתקשו לוותר על עמדת המקופחים. המריבות הללו לא יימשכו לנצח, כי בסוף יתקבעו כאן נורמות מכבדות השומרות על רוב הקווים האדומים של השבטים. תהיה התיישבות משגשגת בלב הארץ ויהיו זכויות אזרח לפלסטינים; התשתיות וההשקעות בהון אנושי יקרבו את הפריפריה למרכז, ההשקעות במגזר הערבי והחרדי יצמצמו פערים.
המשימה היא לגעת בשיח, להתחיל לפקוח עיניים ולראות את הזולת. הקהילות השונות מבקשות מקום לסיפור שלהן, לפצעים ולחלומות. הן רוצות קיום ומשמעות. הטקסט הזה יכול בקלות להישמע כמו דיבורים של מלכת יופי על שלום עולמי, וכדי שלא ניפול לקלישאה הזו נדרש תהליך עומק.
בזכות השכן החילוני
לאחרונה שוחחתי עם ראש עיר חרדי על יישובים מעורבים. הוא הפתיע אותי: "כדי שעיר תקלוט חרדים ותמשיך לשגשג, אנחנו צריכים להיות לא יותר מ־15% מכלל התושבים". האיש הזה, חרדי ברמ"ח ושס"ה, מבין אינטואיטיבית שהחרדים זקוקים לשותפות עמוקה עם הישראלים בשביל האינטרס החומרי שלהם לחיות בקיום סביר. הוא יודע שעיר איננה יכולה לתפקד בלי תעסוקה והכנסות מארנונה מסחרית, והוא מכיר בתלות שלו ב'חילונים' כדי לפתח את כל אלה. הקהילה החרדית נמצאת בשלבי גמילה קשים ומורכבים מאוטופיית חברת הלומדים. היא תלויה לחלוטין במשאבים, במוסדות, בידע ובשוק התעסוקה הישראלי הכללי.
הדתיים זקוקים לחילונים. הרב קוק היה הראשון שקבע באומץ שהכפירה מזקקת את האמונה. לפני חודשיים דיברה הרבנית הדסה פרומן על חזון הקמת תקוע, ואמרה משפט שנחקק בי: "הרב מנחם קלט שהחינוך הדתי המתבדל עלול ליפול לשטחיות רוחנית, פונדמנטליזם וכוחנות. רצינו יישוב מעורב שמאתגר אותך כל יום, הבנו שזהו כמעט תנאי לעבודת ה' עמוקה". בני הציונות הדתית משתלבים יותר ויותר במוקדי קבלת ההחלטות ופעילים במגזר השלישי. ההתמודדות המתישה עם הערכים ה'חילוניים' כמו זכויות אדם, פמיניזם וליברליזם גורמת להם לעבור הרבה בירורים ודיוקים בינם לבין עצמם. התורה שלהם מתחילה סוף־סוף לדבר עם החיים.
החילונים מצדם בוודאי זקוקים לדתיים. קודם כול ברמת הזהות היהודית. הם באמת היו עגלה ריקה מזהות יהודית בתקופת החזון איש. סצנת הישיבות החילוניות ו'ארון הספרים היהודי' לא הייתה מתעוררת בלי האתגר התיאולוגי והפילוסופי הגדול שהציבה בפניהם הציונות הדתית. אבל גם ברמת האחריות והסולידריות הלאומית: מה ששלט כאן לפני המהפך של 1977 היה דיקטטורה אלימה נוסח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. זו הייתה מפא"י, והימין, שהביא לכאן סטנדרטים אחרים וערכים אחרים, הציל אותה מעצמה. הערבים מתמודדים עם התרחקות חלומות השיבה והזכויות הלאומיות, אבל כשהם מתבוננים בצמיחה ובשגשוג במגזר היהודי, הרבה קולות בתוכם מתעוררים ומבקשים ליטול חלק.
על ההזדקקות ההדדית הזו אנחנו צריכים לדבר. היא לא חזון אוטופי, אלא אינטרס ממשי של כולנו. נגמלנו זה מכבר מרעיון כור ההיתוך, ואנו מבינים שהתרבויות השונות הן נכס. נכון, זה מורכב. לפעמים הטוב והרע מעורבבים, לפעמים הפחד והנטייה הבדלנית מנצחים את השכל הישר. אבל סיפור ישראלי חדש לא יכול לעמוד רק על הסדרים אינסטרומנטליים נקודתיים מהסוג שמייצרת הפוליטיקה. הסיפורים שלנו הם חלק מהזהות שלנו, הגיע הזמן לדבר עליהם. "כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל, ל"ז, י"ט).
