ההקדש האבוד: הארגון שמחזיר את אהל שם לשורשיו

נפתח בחידה: מה הקשר בין אולם "אהל שם" המיתולוגי בתל־אביב ובין שיניים תותבות? לא, התשובה אינה קשורה לגילם של באי המקום, מה גם שבשנים האחרונות שימש המבנה את תיאטרון הילדים והנוער של אורנה פורת. כדי למצוא את הקשר צריך לחזור כמעט מאה שנים אחורה, אל האנשים שמאחורי הקמת הבניין ואל המטרות שהנחו אותם. בימים אלה שב סיפורם ומקבל משמעות אקטואלית, כאשר המוסד התל־אביבי הוותיק מועבר לשימושה של עמותה המחויבת למטרותיו המקוריות – אך המהלך כבר מקים לו מתנגדים ומעורר מרבצו את שד ה"הדתה".

אז מה הקשר לשיניים? מתברר שהן אלה שמימנו את "אהל שם". מי שיזם את הקמת המבנה היה שמואל שמעון בלום, תעשיין אמריקני־יהודי יוצא ליטא. באמריקה הוא נחשב לגדול יצרני השיניים התותבות, והמפעל שהקים בפילדלפיה היה החדשני ביותר בתחום. בלום גם היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, והיישוב היהודי בארץ ישראל היה יקר לליבו. מאיר דיזנגוף, שנסע ברחבי תבל כדי לארגן את המלווה הבינלאומי הראשון של תל־אביב, יצא מהפגישה עם בלום כשבכיסו המחאה על סך 75 אלף לירות שטרלינג – סכום נכבד מאוד באותם הימים. לא רק את כספו שלח התעשיין ארצה; לאחר שדיזנגוף שאל אותו "מדוע לזקני ארץ ישראל לא מגיעות שיניים תותבות משובחות?", החליט בלום להעתיק את מגוריו ואת עסקיו לעיר ההולכת ומתפתחת על שפת הים התיכון, ולהעניק לתל־אביבים חיוך רחב ולבן שיניים.

ב־1926 הגיעה משפחת בלום ארצה, והתקבלה בכבוד מלכים. צינה דיזנגוף שלחה פרחים לגברת רבקה בלום, ואריה שנקר, בעל מפעל הטקסטיל "לודז'יה" ברחוב נחמני, הכריז: "טוב לדעת שהתעשייה האמריקנית איתנו". המרכז החדש לייצור שיניים תותבות הוקם מעט מצפון ללודז'יה, ברחוב המגיד. היו אלו שנות משבר כלכלי עולמי, ובכל זאת, בדרך נס, המפעל שגשג. הוא העסיק חמישים פועל ופועלת, ושיווק את תוצרתו לארה"ב ולעשרות מדינות בעולם.

כאדם יודע ספר, שלימד את ילדיו עברית מינקותם, התחבר בלום לחוגי הסופרים בארץ. הוא היה בן בית באגודת הסופרים, שהנהיג אז חיים נחמן ביאליק, והשניים היו לחברים בלב ובנפש. "ביאליק היה ידיד המשפחה", מספרת רות זליגמן, נכדתו של שמואל בלום. "הוריי סיפרו שהוא הציע להם להעניק לאחותי הבכורה את השם אורה – 'שתאיר לכם את החיים'".

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יו"ר נעם: "יש ניסיון להנדס לנו את התודעה"
– לא חוזרים מהחל"ת: "אנחנו מגדלים פה דור עצלן"
– המחלימים נותנים כתף: 34 אחוזים כבר חוסנו

זליגמן בת 91, אבל זיכרונות ילדותה צלולים ובהירים. בידיה היא אוחזת ספר ישן, האוטוביוגרפיה שכתב שמואל בלום באנגלית, ומדי פעם מצטטת ממנו. סבא שלה, היא מציינת, הכיר את ארץ ישראל עוד לפני שהשתקע בה; "הוא היה ציוני, ומשנת 1909 ביקר בארץ באופן קבוע. הוא קנה בין השאר אדמות בכרכור. היה שם מחסור חריף במים, זה היה ממש נורא. סבא שלי התעקש והמשיך לחפש מים, עד שמצא באר בעומק רב. שם הוא בנה את מגדל המים העומד עד היום. בזכותו האנשים נשמו לרווחה".

כדי לספר לנו את הסיפור של בלום ושל מורשתו התכנסו שלושה דורות – או בעצם ארבעה – בביתם של אילנה וצביקה רוזנברג בפתח־תקווה. אילנה היא בתה של רות זליגמן ונינתו של בלום. איתנו נמצאת גם בתה של אילנה, יעל, שגם לה חלק בגלגול העכשווי של קורות "אהל שם". באותה שעה מתרוצצים בבית ילדיה של יעל, דור שישי לשמואל בלום.

"כשהכרתי את אילנה, סיפרתי לאבא שלי שהיא ממשפחת בלום, והוא התרגש מאוד", נזכר צביקה רוזנברג. "התברר שהוא עצמו, בנעוריו, עבד במפעל השיניים. במשך השנים נתקלתי בעוד אנשים שעבדו בבית החרושת הזה, שסיפק תעסוקה לרבים".

בעקבות הקשר שלו עם ביאליק, הפך בלום לחלק בלתי נפרד מאגודת "עונג שבת", שקמה על רקע דאגתו של המשורר ממעמדה המידרדר של השבת בפרהסיה בארץ ישראל. ביאליק אמנם לא נמנע מחילול השבת בביתו – "שמירת השבת בד' אמות היא עניינו הפרטי של אדם", גרס – ועם זאת סבר שבמרחב הציבורי יש לקדש את יום המנוחה. "בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה", הכריז. "השבת היא אות הברית בין העם לאלוהיו; היא עומדת לא בסוף השבוע אלא באמצע, שלושה ימים מזה ומזה, הניזונים מן היום האמצעי".

תפיסתו לא נותרה תיאורטית בלבד. כשנודע לביאליק שחנות צילום הפתוחה בשבת מציגה את תמונתו בחלון הראווה, הוא כתב לבעליה והבהיר שהדבר אינו מקובל עליו. בעל החנות החליט מיד לסגור את העסק בשבתות וחגים, וציין שפנייתו של ביאליק השפיעה עליו יותר מכל הפגנות החרדים. ביאליק גם שיגר מכתב חריף לאנשי קיבוץ גבע, אחרי שהתברר לו כי הם מעבדים את שדותיהם שבעה ימים בשבוע. "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו", הזהיר. "בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. (…) בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא־היא התרבות".

באחת השבתות של תשרי תרפ"ז (1926) התארח הסופר הלל בבלי בביתו של ביאליק, והשניים ישבו על הגג והביטו בקבוצת נערים המשחקים בכדורגל. שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מספר שהמשורר הלאומי פתח ב"נאום שבטים" כאוב: "סכנה גדולה נשקפת לנו שנתפלג לשני שבטים, האחד נאמן לקנייני האומה והשני פורק עול וכופר, הולך בדרכי ירבעם בן נבט. אם לא נרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום ובייחוד בעיני הדור הצעיר, נבול ניבול, לא תהיה לנו תקומה". באותה שבת הגה ביאליק את הרעיון "להקים חברה או מוסד לשם חיזוק השבת שייקרא 'עונג שבת'. יתכנסו ביום השבת אנשים שיעסקו בצוותא בדברי תורה וחוכמה ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם".

בספרו כתב בלום: "באחת השבתות אשתי ואני השתתפנו בפעולת עונג שבת בגימנסיה הרצליה. המקום היה עמוס עד לדלתות, ורבים שרצו להיכנס לא היו יכולים לעשות זאת. הייתה זו אשתי שהציעה שהקמת משכן לעונג שבת תהיה דבר נאה ביותר לפלשתינה". בפגישה עם ביאליק שלף בלום את פנקס ההמחאות, ונתן לידידו 2,500 לירות כדי לבנות אכסניה קבועה לאגודה"

מעשנים יושלכו החוצה

בתוך שלושה חודשים נוסדה חבורת "עונג שבת", שנפגשה מדי שבת כדי לעסוק בדברי תורה, ענייני רוח ושירה. תחילה התכנסו החברים באולם בית הספר למוזיקה "שולמית", אך לאחר שהשמועה עשתה לה כנפיים והמוני אנשים ביקשו להצטרף לאירועים הללו, עברה הפעילות לגימנסיה הרצליה. ביאליק עצמו נהג להרצות שם בנושאים הקרובים לליבו, כמו שירת ימי הביניים ופרקי אגדה, וגם בענייני חינוך ושאר סוגיות שעמדו על סדר יומו של היישוב העברי. כחובב נלהב של מוזיקה עתיקה וחדשה גם יחד, הוא דאג שההתכנסויות ילוו בשירי שבת ופיוטים וכן בשירים מודרניים פופולריים. בתוך כך הצהיר המשורר הלאומי כי אם יתפוס מישהו מעשן במפגש של עונג שבת, "אוחַז במפרקתו ואשליכהו החוצה".

בתקנות האגודה נאמר כי מטרתה "הרבצת תורת ישראל וידיעת היהדות לכל מקצועותיהן", וזאת באמצעות "הרצאות, שיעורים פומביים, שיחות ציבוריות, מסיבות שונות של שירה וזמרה וחגיגות, בייחוד בימי שבתות ומועדים, הוצאת ספרים וקובצים והכול רק בשפה העברית". במסמך אחר של האגודה נאמר שתכליתה "להחזיר ליושנה את עטרת יום השבת, שהיא מקור חיות רוחנית ומוסרית… נוגה זרחו של יום השבת אינו מצטמצם בחוג בית הכנסת בלבד, אלא הוא משתרע לגנזי הרוח והיופי המוסרי של האומה במבחר אוצרותיה, ועוד יותר בבוא עם ישראל לברוא לו חיים משוכללים על אדמת מולדתו העתיקה".

אירועי עונג שבת אכן הפכו למוסד שהעשיר את הציבור בתרבות יהודית מסורתית, והצמיח יחד איתו את דמותה העכשווית. אנשי אקדמיה ואנשי רוח נפגשו, שמעו הרצאות בתרבות עברית, שרו ושוחחו. "חבורת המרצים שבחר ביאליק הייתה מגוונת ביותר", אומר אבנרי. "היו שם פרופסורים ואנשי מדע לצד רבנים, אנשי שמאל לצד אנשי ימין, דתיים לצד חילוניים. עם זאת ביאליק היה קפדן בבחירה, ולא כל מי שביקש ממנו לשאת דברים נענה". עם מרצי עונג שבת הרבים נמנו הרב פרופ' שמחה אסף, הסופר יהודה בורלא, הבוטנאי והבלשן ד"ר אפרים הראובני, חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום, השופט משה זילברג ועוד. "גיוונן של הסוגיות שנידונו בעונג שבת, והצבתן של השקפות שונות ומנוגדות, אפשרו לרבים למצוא עניין בנושאים השונים ולהתחבר דרכם אל המסורת", אומר אבנרי.

שמואל בלום עצמו נהג לבוא לכל מפגשי האגודה. בספרו הוא כותב: "באחת השבתות אחר הצהריים, אשתי ואני השתתפנו בפעולת עונג שבת שהתקיימה אז בגימנסיה הרצליה. המקום היה עמוס עד לדלתות, ורבים שרצו להיכנס לא היו יכולים לעשות זאת. אחרי שעזבנו, דיברנו על היופי שבאותה חגיגה יהודית, והייתה זו אשתי שהציעה לראשונה שהקמת משכן לעונג שבת תהיה דבר נאה ביותר לפלשתינה. אמרתי לה שזה רעיון מצוין, והלכתי לפגוש את ביאליק בנידון". בפגישתם שלף שוב בלום את פנקס ההמחאות, ונתן לידידו 2,500 לירות, כדי לבנות אכסניה קבועה לאגודה.

"אתה רואה, זה לא היה ביאליק שיזם את רעיון הקמת אהל שם, אלא דווקא סבתא שלי", מדגישה רות. "ביאליק היה נרגש מאוד, וסייע בביצוע הרעיון".

את המגרש העניק ידידו של בלום, יחיאל זליקובסקי, שנודע כ"מצנאט (פטרון – מ"ט) הגדול לתרבות של תל־אביב". היה זה שטח "בלב שכונת אוהלים וצריפים על הגבעה מול הדסה", כפי שכתב בלום בספרו. בל"ג בעומר תרפ"ח (1928) התקיים טקס הנחת אבן הפינה לבניין "אהל שם". ביאליק נשא את הנאום המרכזי באירוע: "במקרים כאלה, בשעת יסוד המוסד, נוהגים לספר את ההיסטוריה של המוסד ואיך הגיעו לידי אותו הרעיון והגשמתו", אמר לקהל. "במקרה זה שלפנינו כמעט שאין לי מה לספר. ההיסטוריה היא כל כך קצרה ופשוטה. אנו באים לארץ ישראל לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד, ומייסדי עונג שבת חשבו כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמיתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות…

"ואמנם השבת היא אבן השתייה של כל היהדות, ולא לחינם היא נקראת 'אות ברית' בין א־לוהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם בעשרת הדברות מקופלת כל התורה, הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות…

"הלילה התפשט בהדרגה על פני האולם הגדול וההמונים הנמוגים בו בחשכה", מתאר פרופ' עקיבא ארנסט סימון. "לבסוף קמו הכול: הבדלה! ברגע שנשמעה המלה 'אור' הצטרפו נורות החשמל אל הבוהק הבודד של נרות ההבדלה, להפתעתם ולשמחתם החוזרת ונשנית של ההמונים, שקידמו בברכה ומתוך תימהון ילדי את פלא האור הגנוז של שבוע הבריאה החדש"

"היום הזה ראוי שבו יפגשו בני העם זה את זה. ייסדנו שיעורים לתנ"ך, והקהל מתפרץ לשמוע דברי א־לוהים. אנו מקווים שכאשר ירחיב השם את גבולנו, ויהיה לנו בית גדול בשביל אלף איש, גם אז יהיה לנו צר המקום. אני מקנא בחבר בלום ורעייתו שהשכילו לצרף את שמם לסמל העליון של היהדות, ואני מברך אותם שיזכו לראות בהתפשטות הבית ובהתרחבותו. ואני מברך את עצמנו שנזכה להתענג בימי השבת ושיהיו לנו הרבה 'אהלי שם', שבהם תושכן גם מיפיפותו של יפת", סיים ביאליק את נאומו, שלא היה מבייש היום חבר כנסת מיהדות התורה.

לרגל הטקס הזמין בלום במיוחד מפריז את צייר הבית של משפחת רוטשילד, כדי שינציח את המאורע. "זה היה ציור ענק, שני מטרים על מטר לפחות", מספר צביקה רוזנברג. "רואים שם את שמואל בלום, את דיזנגוף, את ביאליק ואת הרבנים הראשיים. ברקע הוא צייר את הסבתא רבקה, שהלכה לעולמה עוד לפני כן. הציור הוצב אחר כבוד באולם הכניסה לאהל שם, אך לימים הוא נעלם. לפני כמה שנים פגשתי בישיבת דירקטוריון של בנק אדנים את עו"ד אייב נאמן, שסיפר לי שהוא נצר למשפחה מראשוני תל־אביב. שאלתי אותו אם שמע על שמואל בלום, והוא ענה לי: 'ודאי. אתה יודע מה? יש לי תמונה שבה רואים אותו, בטקס הנחת אבן הפינה לאהל שם. היא נמצאת בלובי של מגדלי נאמן'. הוא לא ידע להסביר כיצד התגלגלה לשם".

"התמונה צריכה לחזור לאהל שם", פוסקת זליגמן.

לגלוג של "משכיל שרוף"

שנה אחרי הטקס הושלמה בנייתו של אהל שם. בעיתונות תואר הרחוב שעדיין לא נסלל: רק מדרכה צרה הובילה אל המבנה החדש, ובכל זאת ניכר שזהו "אחד הבניינים המפוארים של תל־אביב, ונותן כבוד לבוניו שהשקיעו בו כחמשת אלפים לא"י", כפי שנכתב בעיתון הארץ. בכניסה ניצב גרם מדרגות רחב, ובראשו "ארבעה עמודי שיש ועליהם נשענה המרפסת המרווחת של הקומה השנייה". מהמרפסת הזו נשקף "מראה נהדר במינו: שטח ים רחב, צפונה של תל־אביב, ועבר הירקון".

בקומה השנייה שכן אולם ובו אלף מקומות ישיבה נוחים, "בנוי לפי הדרישות האחרונות של הטכניקה. אור ואוויר מרובים, גובה הקירות שמונה מטרים, אקוסטיקה טובה". לרוע המזל התקרה הייתה עשויה מאזבסט; לימים, כשהחומר הזה התגלה כמסוכן, נאסר לקיים אירועים באולם.

טקס חנוכת אהל שם התקיים ב־9 במאי 1929. בהתאם לתנאי שטר ההקדש שהפקיד הנדבן בלום, התחייבו אנשי עונג שבת שהמקום לא יושכר לעולם למטרות רווח, ושהשימוש בו יהיה רק למען התרבות היהודית. "אהל שם עתיד להיות, כפי התוכנית שהתוו לו עסקניו הרוחניים, היכל תרבות עברית במלוא המובן", נכתב אז בהארץ. "מלבד מסיבות עונג שבת ייערכו בו הרצאות בבחינת אוניברסיטה עממית גם בכל ימות החול: הרצאות פופולריות בשביל ההמון, הרצאות לתלמידים, קונצרטים של נגינה וזמרה עברית". עוד הובטח כי בבניין אהל שם ייתלו תערוכות מתחלפות של אמני ישראל, ספרייה תפעל בו, ותוכנית עונג שבת תתרחב לאפיקים חדשים: "אומרים לערוך בכל יום שישי בצהריים קבלת שבת בשביל הנוער, עד שקיעת החמה בכלי נגינה, ובהתקדש שבת – בזמרה, בקריאה ובהרצאות". ולא רק את השבת, גם את פסח, שבועות, ל"ג בעומר ושאר חגי ישראל יציינו באהל שם, ו"יפיחו חיים חדשים גם בחגים שנתרוקנו מתוכנם בארצות הגולה מעוצר רעה ויגון".

ב־2008 ביקשה העירייה לשכן במבנה את תיאטרון היידישפיל, אך נאלצה לסגת מכך אחרי שצאצאיו של בלום הזכירו שההקדש מתיר פעילות אך ורק בשפה העברית. בהמשך נמסר הנכס לתיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת, ובטרם ניתן סיפק בידי המשפחה להתנגד לצעד הוסב אהל שם לייעודו החדש

בשטר ההקדש – שאושרר בחתימת הרבנים הראשיים לתל־אביב, שלמה הכהן אהרונסון ובן־ציון מאיר חי עוזיאל – כתב בלום: "א. הבית הזה ישמש מרכז להרבצת תורת היהדות ודעת מקורותיה ברוח התרבות הישראלית המקורית ומסורתה. ב. יהיה מרכז לעבודה תרבותית לאומית בתל־אביב, בעלת תוכן רוחני והשכלתי, שבו יתחנכו וילמדו גדולים וקטנים את מיטב הספרות העברית ויצירותיה בכל הדורות מן המקורות הראשונים ועד הספרות החדשה. הבית הזה יישא את שמי ואת שם אשתי ז"ל לדורי דורות כמצבה עולמית לזיכרון ומזכרת למפעל חיי הגדול והקדוש לי ביותר וייקרא באופן רשמי 'בית אהל שם, על שם רבקה ושמואל בלום' ועל פתח הבית הנ"ל לצד החזית ייחקק ויירשם לעולמי עד השם הנ"ל במלואו ובצורתו, בלשונו, בלי שום שינוי ותיקון".

בהמשך מצהיר בלום כי הוא מוסר את הבית לרשות אגודת עונג שבת, "ועליה מוטל התפקיד לטפח ולפקח על מטרות ההקדש הזה… הרשות בידי האגודה הנ"ל להשתמש בבניין לכל צורכי התרבות העברית הלאומית, כפי שתמצא לנכון, בתנאי (ש)זה לא יתנגד למטרות ההקדש, כפי שמצאו את ביטוין בשטר הקדש זה". והוא מזהיר: "על אגודת עונג שבת מוטלת החובה הקדושה לאסור ולמנוע בתוך כותלי הבית הנ"ל כל מיני מעשים ופעולות שיש בהם מן הזלזול במסורת ופגיעה בכבוד קודשי ישראל ותרבותו ושעשועי הוללות ומעשים שיש בהם מקלות ראש והשפלת ערך הבית שלשמו נבנה או זלזול בכבוד התרבות העברית וכו'".

ומה אם האגודה לא תממש את התפקיד שהועיד לה? גם לכך דאג בלום מראש: "במקרה שאגודת עונג שבת תוותר מרצונה הטוב על הבית הנ"ל, או במקרה שהאגודה הנ"ל לא תקיים ותמלא את מטרות והוראות הקדש זה, או שהאגודה תתפרק ותעבור מן העולם, אזי הבית הנ"ל יימסר לרשות הספרייה העירונית של תל־אביב. אם מוסד זה יחול עליו אחד הגורמים הנ"ל, אזי הבית הנ"ל יימסר לרשות הקרן הקיימת לישראל. כל מוסד שיבוא (…) חייב לשמור על ההוראות שבגוף שטר הקדש זה במלואן".

שערי אהל שם נפתחו, והמקום זכה לפופולריות עצומה. בעיתונות העברית דווח כי צעירים שלא הצליחו להיכנס לאולם התעמתו עם השומר ואף כינו אותו "חיימסון" – "על שם פקיד המנדט הבריטי שנודע ברשעותו בכל הקשור להענקת סרטיפיקטים לעלייה לארץ". הפעילות התרבותית הגיעה לשיאה ב־1933, עם ייסוד השיעורים האוניברסיטאיים בין כותלי אהל שם. הלימודים היו פתוחים לכול, וכללו מגוון תחומים: מדעי הטבע ומתמטיקה, פילוסופיה ומיסטיקה, משפט והיסטוריה, ספרות ובלשנות וגם לימודי ארץ ישראל. אירוע תרבותי מסוג אחר התקיים שם במאי 1934, כשלארץ הגיע השחמטאי היהודי־צ'כי סאלו פלור. רב־אמן השחמט ערך באהל שם משחק סימולטני נגד מאה שחקנים חובבים, והקהל מילא את האולם.

את גולת הכותרת של הפעילות, הלא היא עונג שבת, מתאר פרופ' עקיבא ארנסט סימון בספרו הגרמני על ביאליק. "מדי שבת בשבתו היה ההמון גודש אותו", כותב סימון על אהל שם. "על אף הדוחק הלוחמני לפרקים, השתרר במהרה סדר נאה; מלפנים, סביב השולחן הסמוך לקתדרה שלפני כיסאו של ביאליק, התאספו הסופרים ואנשי הרוח התל־אביבים; כל האחרים מילאו את שורות הכיסאות וקיבלו מדי שבוע שיר־שבת חדש, בהדפסה נקייה ובלוויית תווים. בעזרת מנצח מקצועי ומקהלה למדה כל הקהילה – כי קהילה הייתה זו – את השיר החדש, וחזרה על הישנים, על מנת שאחר כך, בתום ההרצאה ומילות הסיום, יוכלו לזמר אותם אל שעת הדמדומים ואל תוך הלילה, שהתפשט בהדרגה על פני האולם הגדול וההמונים הנמוגים בו בחשכה.

"לבסוף קמו הכול: הבדלה! ברגע שבו נשמעה המלה 'אור' הצטרפו נורות החשמל אל הבוהק הבודד של נרות ההבדלה, להפתעתם ולשמחתם החוזרת ונשנית של ההמונים, שקידמו בברכה ומתוך תימהון ילדי את פלא האור הגנוז של שבוע הבריאה החדש. כך היה עונג שבת של ביאליק. כל זה היה חדש, ובכל זאת לא היה חדש. זו הייתה רק צורה חדשה ושם חדש לטקס שביאליק הכיר היטב מנעוריו… הסעודה השלישית. כשם ששם ישבו סביב השולחן, ובצוותא אינטימית קיבלו את שעת דמדומיה של השבת, מאזינים לדברי הרבי, ומעל לכל שרים, שרים – כך ביקשה הצורה הטבועה הזאת לחדש את חייו של המנהג: מסגירותה של הכת העבירה אותו אל מרחבי הלאום, ועם זאת שמרה על ייחודו. ביאליק היה בדרך השיבה, ואת עמו לקח עִמו הביתה".

"הרעיון של עונג שבת עבר לארה"ב ולמקומות רבים אחרים", מספרת זליגמן, ומצטטת מתוך הספר של סבה: "זה נכון שהבניין אינו היפה ביותר שנבנה אי פעם, אבל יש לי סיפוק רב לראות את 'עונג שבת' מתפרסת לא רק בפלשתינה אלא גם בגלות".

היו גם מי שלא התלהבו מהטקס המעין־דתי שקנה לו מקום בהוויה התל־אביבית. ביאליק עצמו סיפר למשורר ש' שלום (שלום יוסף שפירא): "אתמול פגש אותי א"א קבק (הסופר אהרן אברהם קבק) ברחוב, ולגלג לי בקולו המגרגר: ביאליק, שמעתי שהתחלת להלעיט את תושבי תל־אביב טשולנט בכל שבת… הוא אינו יודע, משכיל שרוף זה, להעריך כראוי מתנה נפלאה זו שניתנה לישראל ושבת שמה… באיזה דברי תפלות היו אנשי תל־אביב מבלים שבתם, אלמלא ערכתי להם את עונג שבת שלי באהל שם. תבוא איתי בעוד שעה ותיווכח במו עיניך".

טיהור תרבותי

ביולי 1934 הלך ביאליק לעולמו. בלום נפטר שבע שנים אחר כך, באוקטובר 1941. בחלוף הזמן הלכה ודעכה הפעילות באהל שם, בעוד השבת התל־אביבית ובילוייה קיבלו אופי שונה. בשנת 1962 נקלעה אגודת עונג שבת למשבר כספי, וביקשה את עזרת העירייה. זו התנתה את הסיוע בכך שיתאפשר לה לבצע באהל שם, בימות החול, פעילות שונה. בהסכם בין הצדדים נקבע כי בשבתות ובחגי ישראל תוכל אגודת עונג שבת להמשיך לקיים במבנה תפילות בציבור, אספות והרצאות.

תחת כנפיה של העירייה עבר הבניין גלגולים מגלגולים שונים. בין השאר הוא שימש משכן לתזמורת הפילהרמונית, עד שעברה להיכל התרבות; גם תיאטרון הבימה העתיק כמה מהצגותיו לאהל שם. בשנות השמונים התברר כי יש צורך דחוף בשיפוץ המקום, אך העירייה לא מיהרה לעשות זאת, והבניין נסגר. עמותת עונג שבת, שבאה בנעלי האגודה, עוד המשיכה לפעול במשך תקופה, אך לפני כעשור נמחקה רשמית מרשם העמותות.

נעם קליין, מנכ"ל עמותת "המקום": "אנחנו לא עמותה חרד"לית, ורק 5 אחוזים מהתקציב שלנו מגיע מתקנת הגרעינים התורניים. אנחנו לא נלחמים באיש, לא מתחרים באיש ולא ביקשנו להוציא איש מאהל שם. העירייה פרסמה קול קורא, נענינו, ואני שמח שזכינו"

שנים רבות עמד אהל שם בשיממונו. ב־2008 ביקשה העירייה לשכן במבנה את תיאטרון היידישפיל, אך נאלצה לסגת מכך אחרי שצאצאיו של בלום פנו לראש העיר רון חולדאי והזכירו לו שההקדש מתיר פעילות אך ורק בשפה העברית. בהמשך עבר הנכס לניהול המשכן לאמנויות הבמה, ונמסר לתיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת, שהשתמש בו כמרכז לוגיסטי. התיאטרון מיהר לחתום עם העירייה על חוזה שכירות, שלפיו הוא נדרש לשלם רק 5,000 שקלים לחודש תמורת השימוש בבניין. בטרם ניתן סיפק בידי המשפחה להתנגד לצעד, הוסב אהל שם לייעודו החדש.

לפני שנים אחדות נכנס לתמונה עו"ד דוד שוב, המנהל מערכה משפטית להשבת הקדשים ליעדם המקורי. יחד עם עו"ד אביעד הכהן ועם יעל רוזנברג־רובין – נכדת־נכדתו של בלום – הוא פנה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב ודרש שהעירייה תשיב את אהל שם למטרותיו המקוריות. בעקבות זאת הורה בית המשפט להרכיב חבר נאמנים שישלים את רישום ההקדש ויפקח על השימוש בבניין. יעל רוזנברג־רובין מונתה לנציגת המשפחה בחבר הנאמנים, ומאוחר יותר החליף אותה אביה, צביקה רוזנברג.

"למרבה הצער, עיריית תל־אביב לא נקטה כל פעולה למימוש מטרות ההקדש, וזאת על אף הבטחותיה להמשיך בפעילות להחזרת עטרת השבת ליושנה ולהפצת השכלה ותרבות עברית ברוח לאומית מסורתית", אומר עו"ד שוב. "היא אף לא הציבה שלט על חזית הבית עם שם המקדישים, לא פעלה לרישום ההקדש ברשם ההקדשות, לא פעלה למינוי נאמנים, ולמעשה הזניחה את הבניין נטוש ושומם במשך שנים ארוכות. העירייה אף הוליכה שולל את מי שפנו אליה בנושא, ובכללם צאצאיהם של רבקה ושמואל בלום.

"אין במטרות התיאטרון ולו אחת התואמת למטרות שהציב ההקדש. מדובר בגזלה פשוטה. נתן אדם את ביתו לציבור, העמיד עליו שומרים והציב להם תנאים מפורשים וברורים, אך אלה יורקים בפרצופו ונוהגים בביתו כבתוך שלהם. הניסיון של העירייה ליטול את הנשמה מהבניין הזה הוא חלק ממסע אפרטהייד תרבותי, תחת הנהגתו והשראתו של רון חולדאי. מדובר בטיהור תרבות שלמה של דת ומסורת שהייתה חלק בלתי נפרד מהעיר העברית הראשונה". בתביעה שהוגשה לבית המשפט נכתב כי "איש מהנוכחים הרבים (בטקס חנוכת הבית – מ"ט) לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר כי עשרות שנים לאחר מכן יירמס ויימחק חזונם הקדוש ברגל גסה, בגבהות לבב, באטימות ובברוטליות דווקא על ידי גוף ציבורי – עיריית תל־אביב, שהופקדה על שמירתו".

העירייה מצידה מציינת כי במשך עשרות שנים הפעילה את המקום לרווחת תושבי העיר, והשקיעה בו מיליוני שקלים. לשיטתה, פעילות תיאטרון הילדים עולה בקנה אחד עם השימושים המפורטים בשטר ההקדש, מה גם שהתיאטרון אינו מחלל שבת. לפי גורמים בעירייה, המחלוקת היא בסך הכול על פרשנות המושג "תורת היהדות ברוח התרבות הישראלית", כאשר לשיטתם, כל יצירה עברית עונה על ההגדרה הזו.

תיאטרון אורנה פורת אף ניסה לארגן במבואת הבניין כמה מופעים הקשורים לחגי ישראל, אך היה ברור כי אין בכך כדי לעמוד בדרישות ההקדש. בהוראת בית המשפט פורסם קול קורא: גופים וארגונים שמוצאים עצמם מתאימים לתנאי ההקדש, הוזמנו להגיש מועמדות לקבלת המבנה, בכפוף להתחייבותם לערוך בו שיפוץ. כמה הצעות הוגשו ונבדקו, ובסופו של דבר נבחרה עמותת "המקום"; הנאמנים, שמונו בהוראת בית המשפט, התבקשו להתקשר איתה בהסכם ארוך טווח. העמותה דיווחה כי מצאה משקיע שמוכן לממן את שיפוץ המקום, ובכלל זה החלפת גג האזבסט, בעלות של 15 מיליוני שקלים.

את "המקום" הקימה ב־2008 קבוצת צעירים "על קו התפר בין הציבור החילוני והדתי", להגדרתם. המשימה שהעמותה הציבה לעצמה, בפרסומיה, היא "לתת מקום למפגש ולשיח המעודדים פתיחות, הפריה הדדית והבנה, לחבר בין עולמות ובין נשמות, בין החוויה הפרטית של כל אדם ובין מקורות ההשראה הרוחניים הקדומים שלנו כעם, להסיר את החומות המפרידות בינינו ולהתמודד עם הבעיות המעסיקות את כולנו". העמותה פעלה עד כה בבית ברנר, ומעסיקה עשרות מרצים ומנחים – אנשי חינוך ומוזיקאים, פסיכולוגים ורבנים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא חשיבה חדשנית וגישה פתוחה ותקשורתית, לפי העמותה. "יש במרכז העיר אוכלוסייה גדולה וצעירה שכמהה לחיי תרבות יהודית, והפעילות הזו נותנת לה מענה. 90 אחוזים מהמשתתפים אינם חובשי כיפה. אפילו סתיו שפיר ויאיר לפיד יצאו נפעמים מהפעילות שלהם", מספר צביקה רוזנברג. "ובכל זאת, פורסמו כתבות בנוסח 'הדתיים משתלטים על תל־אביב', וניסו לתייג את העמותה כשייכת לזרם מסוים. זו אינה אמת".

גרירת רגליים מכוונת

אף שכל ההליכים היו תקינים, מסירת הבניין ל"המקום" עוררה התנגדות וטענות על הדתה – כביכול על חשבון הילדים שוחרי התרבות והתיאטרון. בהארץ פורסמה ידיעה הטוענת שזו "עמותה חרד"לית בעלת קשרים לגרעינים תורניים ולשר לשעבר אורי אריאל". באתר מכון הרטמן כתב עופר גלנץ, יועץ לארגונים העוסקים בעולם היהודי, שתפיסתם של אנשי העמותה "רחוקה מאוד מהתפיסה שניסה להפיץ ביאליק… הדתל"ש הבולט בדורו". גלנץ הביע תקווה שארגוני "היהדות הישראלית המתחדשת" ימחו על מסירת הבניין ל"המקום", אבל הודה שמחאה כזו ככל הנראה אינה עומדת לקום: "זהו ניצחון מסוים לאורתודוקסיה… בימים אלה אנחנו עסוקים בכתיבת פרק הסיום של היהדות כציוויליזציה חיה", הוא כתב.

נעם קליין, מנכ"ל "המקום", דוחה מכול וכול את הדברים. "אנחנו לא עמותה חרד"לית, ורק 5 אחוזים מהתקציב שלנו מגיע מתקנת הגרעינים התורניים", הוא אומר לנו. "המטרה שלנו היא להנגיש תכנים של זהות יהודית בגובה העיניים. זה 13 שנה אנו מקיימים פעילות תרבות יהודית שמושכת מדי שבוע כאלף איש, רובם המוחלט לא דתיים. הקהל מוצא עניין רב בתכנים שאנו מציעים, ומשלם עבורם ממיטב כספו. אנחנו לא נלחמים באיש, לא מתחרים באף אחד ולא ביקשנו להוציא אף אחד מ'אהל שם'. העירייה פרסמה קול קורא, נענינו, ואני שמח שזכינו".

"העירייה וחבר הנאמנים רגישים לכל הרוחות הנושבות, ורוצים ליצור משהו מאחד ולא מפריד", אומר גם רוזנברג. "אנחנו מצידנו רוצים להכיל את המורכבויות הקיימות היום, למלא את מטרות ההקדש שנוסחו ברחל בתך הקטנה, ולקיים את חזונם של שמואל בלום וביאליק בלי לשפוך את התינוק עם המים. חבל שמנסים מיד לבנות תילי תילים של קונספירציות. כך מטרפדים יוזמות ברוכות המבוססות על הקונצנזוס, ולא נותנים להן להתפתח".

גורם המעורב בפרשה אומר לנו כי עיריית תל־אביב גררה רגליים במשך תקופה ארוכה, אולי מתוך מורת רוח כלפי הוצאת תיאטרון אורנה פורת מהמבנה, והערימה קשיים בירוקרטיים לא מעטים. בין השאר דרשה העירייה מ"המקום" להקצות לה מקום ושעות פעילות רבות ללא תמורה. "אם הזוכה ב'קול קורא' היה מועדון להט"ב, לא היו מוצאים סיבות רבות כל כך לעכב את כניסתו למבנה", אומר הגורם. "נראה שיש מי שמפחד מתכנים יהודיים, וחושש שאהל שם יהפוך למרכז החזרה בתשובה".

בית אהל שם ניצב היום כעדות לתל־אביב של הימים ההם, עיר שמלאה חצרות חסידים ובתי כנסת של כל העדות, אך גם "החופשיים" בה היו מחוברים למסורת. זו הייתה עיר שהנהגתה פעלה בכל כוחה כדי לשמר צביון יהודי מסורתי. כעת עומד המבנה ההיסטורי לשוב לתכליתו המקורית, ואולי להחיות משהו מהרוח שנעלמה מהעיר העברית הראשונה. "יש בתוכנו הרבה מפלגות עם תורות ו'שולחן ערוך' משלהן – תהי השבת סמל לאחדות", אמר ביאליק בנאומו לרגל הנחת אבן הפינה. "זוהי הכוונה ביסוד המסיבות של 'עונג שבת', לשם התחלה להתחדשותנו כאן, ולפיכך היינו עדים לתופעה זו, שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il