סלון ביתם של קלאודיה וסטפן דיטריך בירוחם מוצבת מנורה מוזהבת בגובה מטר. בכל יום מחדש היא מזכירה לבני הזוג את ראשית דרכם המשותפת. זה היה לפני שבע שנים: סטפן שהה בישראל כתייר, וקלאודיה, שכבר הייתה אז ותיקה בארץ, הדריכה אותו בטיול מתמשך שהעמיק את הקשר ביניהם. בשלב מסוים היא לקחה אותו לפסל המנורה מול הכנסת, "וכשהצטלמנו שם, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הניח עליי יד", היא מספרת. כחצי שנה אחר כך הם התחתנו בירושלים, ושוב הצטלמו ליד המנורה. כעבור כמה שנים, בטיול בבירה, הם נתקלו במנורת שבעה קנים שהוצעה למכירה באחת החנויות. זה היה זמן קצר לאחר שגמלה בליבם ההחלטה לקנות בית. "ראיתי את המנורה בחנות ואמרתי: זה יהיה הדבר הראשון שנכניס לבית שלנו", מספרת קלאודיה.
מלבד החפץ היהודי הסמלי בסלון, גם הנתונים היבשים של משפחת דיטריך יכולים להתאים למשפחה יהודית־ישראלית קלאסית. קלאודיה היא דוקטורנטית במסלול של לימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, וחוקרת את מושבי העולים שהוקמו בחבל לכיש בשנות החמישים. סטפן הוא מנתח במרכז הרפואי אסותא בבאר־שבע. בנם הבכור נקרא לוי, בתם הקטנה נקראת מלכה. הסיפור שלהם נעשה יוצא דופן רק כשמתברר שלמרות המנורה, השמות העבריים והאהבה הגדולה לישראל, הם לא עולים אלא אזרחים גרמנים, לא יהודים וגם ללא תוכניות להתגייר.
מי שהכיר בינינו הוא אריק שילה, תושב פתח־תקווה, שפגש את קלאודיה לפני כמה שנים כשהשתתף במצעד החיים בפולין. במהלך הצעידה תפסה את תשומת ליבו קבוצה של אזרחים מגרמניה ומשווייץ, שנשאו דגלי ישראל ושלטי תמיכה במדינת ישראל. כשהחל לשוחח עם אחת המשתתפות הופתע לשמוע שהיא מתגוררת בישראל. "הציונות של קלאודיה ושל סטפן מדהימה, ויכולה לשמש דוגמה להרבה ישראלים", כתב לי שילה לאחרונה, כשהמליץ שאפגש איתם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספינה בבעלות ישראלית נפגעה, באיראן מכחישים קשר
– השמאל רוצה שגנץ יפרוש, אבל נתניהו מעוניין שהוא ירוץ עד הסוף
– "קַרְיָנוּת הִיא אָמָּנוּת": דן כנר תולה את המיקרופון
אני מגיע לביתה של משפחת דיטריך בשבוע שקראנו בתורה את פרשת יתרו, וקווי הדמיון צצים ועולים מיד. כשקלאודיה מדברת בהתלהבות ובהתפעלות על ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל החברה שנבנתה כאן, אני נזכר בסיפורו של חותן משה; מדייני שמצטרף לבני ישראל במדבר, אינו משתייך אליהם, אבל מתרגש עד עמקי נשמתו – אולי אפילו יותר מבעלי הנס עצמם – כשהוא שומע את קורותיהם.
הסקרנות של קלאודיה (45) כלפי ישראל והעם היהודי ניצתה כבר בילדותה. היא גדלה בשלזוויג־הולשטיין, המדינה הצפונית ביותר מ־16 המדינות המרכיבות את גרמניה. "הדור שלנו למד הרבה בבית הספר על השואה ועל ההיסטוריה הקשה, ואותי השנים האלה עניינו מאוד. הייתה לנו מורה טובה ללימודי היסטוריה ודתות, וסרטי השואה שהיא הקרינה לנו עוררו בי רגש עמוק. הייתי בת עשר אולי, אבל אני זוכרת עד היום איפה ישבתי כשצפיתי בסרטים האלה".
בשנת 1987, בהיותה בת 12, יצאה קלאודיה עם אחותה למחנה קיץ של שבועיים וחצי במזרח גרמניה, שהייתה נתונה אז תחת שלטון קומוניסטי הולך ומתערער. בשביל ילדה שגדלה במערב גרמניה, זו הייתה חוויה מכוננת. "השתתפו במחנה הזה ילדים מכמה מדינות, ונוצרו בינינו קשרים. התחלתי להתכתב עם בנות ממזרח גרמניה, ושנתיים לאחר מכן, כשגרמניה אוחדה מחדש, הלכתי לבקר אותן".
במהלך הקיץ ביקרו בני הנוער במחנה הריכוז ראוונסבריק. בהמשך, בטיול של בית הספר, הגיעה קלאודיה גם למחנה הריכוז דכאו בדרום גרמניה. העניין שלה באירועי השואה הלך וגבר, אך הוריה, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, לא יכלו להשיב לשאלותיה הסקרניות. סבתה, שגדלה באזור כפרי, סיפרה שלא הייתה מודעת להשמדה השיטתית. "בכפר שלנו לא היו יהודים ולא היו אירועים חריגים", אומרת קלאודיה. "אחד השכנים המבוגרים אמר לי פעם שהם ידעו מה עלה בגורל היהודים שגרו בערים באזור, אבל לא יצא לי לפתח איתו שיחה בנושא הזה".
חתונה כפולה
הקשר הראשוני של קלאודיה עם ישראל נוצר לאחר שאביה טייל פה. "הוא חזר לגרמניה עם הרבה סיפורים וחוויות. במהלך הטיול אבא גם הכיר את אשתו השנייה; אמי נפטרה שנים קודם לכן, בגיל צעיר. בעקבות המסע שלו הכרנו ישראלים מרחובות ומירושלים, וחלקם ביקרו אותנו בגרמניה".
בגיל 19 היא הגיעה בעצמה לישראל, עם אחיה ואחותה, בטיול קבוצתי. בהמשך החליטה ללמוד עברית. כעבור שבע שנים, כשסיימה לימודי עבודה סוציאלית, הגיעה לישראל בשנית. "נסעתי לבד כדי לבקר במקומות שלא הספקתי לראות, כמו אילת, צפת וראש־הנקרה. אני אוהבת לשבת בכל מיני מקומות, להסתכל על אנשים ולהרגיש את האווירה".
במהלך הטיול החליטה קלאודיה להישאר בישראל. היא החלה לעבוד כאן כעובדת סוציאלית, ובעיקר התנדבה בסיוע לקשישים בבתי אבות ובבתים פרטיים. במשך כמה שנים התגוררה בירושלים, וחוותה מקרוב את פיגועי האינתיפאדה השנייה. לדבריה, הימים הקשים ההם חיזקו את הקשר שלה לישראל. "היה אוטובוס שהתפוצץ ברחוב עמק רפאים, רחוב מגוריי, ושמעתי הכול. אני זוכרת את השקט שאחרי הפיצוץ, ואז את האזעקות של כלי הרכב והצעקות. יצא לי גם לשבת עם חבר בקפה הלל ערב לפני הפיגוע שם. חייתי בארץ, חוויתי הכול, והאירועים האלו חיברו אותי יותר לישראל ולאנשים. החנויות במרכז העיר היו ריקות, קצת כמו היום, בקורונה, אבל בסך הכול הרגשתי ביטחון. לא מעט ישראלים אמרו לי: כולם עוזבים אותנו עכשיו, בטח גם את תעזבי. אבל אני אמרתי: אני נשארת. דווקא עכשיו".
מה גורם לאזרחית גרמניה לעבור לישראל?
"עוד לפני שהגעתי לכאן קראתי הרבה על ישראל ועל היהדות, כי זה פשוט עניין אותי. מה שאני אוהבת כאן במיוחד הוא הגיוון העדתי. אנשים בעלי רקע שונה התקבצו מכל העולם, וזה מרתק בעיניי. מעניינים אותי סיפורים אנושיים, והרגשתי שאני גם רוכשת פה ניסיון חשוב בתחום העבודה הסוציאלית".
בשנת 2007 חזרה קלאודיה לגרמניה כדי להתמקצע יותר בתחום עיסוקה. היא עבדה שם כעו"סית בשירות הציבורי, אבל לא חשה סיפוק. לאחר כחמש שנים החליטה ללמוד תואר שני, הפעם בהיסטוריה. "בהתחלה חיפשתי באקדמיה הגרמנית תחום שאוכל לחקור, וכשלא מצאתי משהו שמעניין אותי, התחלתי לבדוק גם בישראל".
וכך היא חזרה ארצה והשתלבה בתוכנית בינלאומית של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, שמתקיימת בשדה־בוקר. התואר השני שלה עסק בעולים מאיראן לאחר המהפכה האסלאמית בשנת 1979. "ראיינתי יהודים שנולדו שם ושאלתי מה הייתה סיבת העלייה שלהם – האם עשו זאת בעקבות חילופי המשטר או לא. חלקם סיפרו שאכן דברים השתנו אצלם בעבודה או במשפחה באותה תקופה, וזה גרם להם לעזוב את איראן. לאחרים פשוט לקח זמן להתרגל לרעיון של עלייה לישראל, ולמהפכה האסלאמית לא הייתה השפעה על כך".
בתקופת לימודיה היא התגוררה במדרשת בן־גוריון. מדי פעם היא יצאה לביקורים בגרמניה, והשתתפה בפעילות הסברה למען ישראל. בארץ היא נהגה מעת לעת להיפגש עם תיירים ממולדתה, וכך הכירה בסוף 2014 את סטפן. חברים משותפים המליצו לו להיעזר בה בביקורו כאן, וכעבור חודש הוא חזר לישראל לטיול נוסף. השניים הפכו לבני זוג, ובמאי 2015, ביום הולדתה ה־40 של קלאודיה, הם נישאו. החתונה התקיימה פעמיים, בשתי המדינות, ובאירוע שערכו בגרמניה כיכבו דגלי ישראל בכל פינה, גם על מנות האוכל באולם.
"הרוב מקבלים אותי ברצון, והרבה מבוגרים אפילו שמחים לדבר איתי בגרמנית – אם כי אני עושה את זה רק כשמבקשים. יש גם מקרים חריגים. במהלך טיול בצפון עמדתי בתחנת אוטובוס, דיברתי עם אישה שחיכתה שם והכול היה נחמד, עד שהיא שמעה שאני מגרמניה. באותו רגע ראיתי איך היחס שלה משתנה"
בחתונה הישראלית, במלון הר ציון בירושלים, פנו אביה של קלאודיה, אשתו, החתן והכלה אל הישראלים שנכחו במקום, דיברו בהתרגשות על ההיסטוריה הקשה של גרמניה והיהודים, וביקשו סליחה על אירועי השואה. "זה לא היה ניסיון למחוק שום דבר, פשוט הרגשנו בלב צורך להגיד את הדברים", מספרת קלאודיה. "זה קשה, אבל א־לוהים לא שאל אותי איפה אני רוצה להיוולד".
סטפן היה אז בעיצומה של התמחות בתור מנתח בבית חולים בשטוטגרט. "אמרתי לו: אם אתה מתחתן איתי, אתה מתחתן גם עם ישראל", מספרת קלאודיה. במשך כשלוש שנים הם חיו בנפרד כמעט, כשסטפן קופץ מדי פעם לישראל וקלאודיה נוסעת לביקורים בגרמניה. בשנת 2018 הוא סיים את התמחותו, הגיע ארצה וקיבל אשרת עבודה כרופא מנתח באסותא.
בנם הבכור, לוי, נולד לפני חמש שנים, כשסטפן היה עדיין על קו גרמניה־ישראל. לפני כשנתיים נולדה הבת מלכה. קלאודיה כבר מורגלת בשאלות על השמות היהודיים שבחרה לילדיה: "בכל העולם יש הרבה דוד, רבקה, אהרן, שרה ושאר שמות מהתנ"ך. גם בגרמניה זה נפוץ מאוד. יש שקוראים בשמות האלה בגלל התנ"ך, ולפעמים זה פשוט נשמע נחמד. לוי זה שם שתמיד אהבתי, ואת השם מלכה שמעתי כאן, במשפחה של חברים וגם בראיונות שערכתי במושבי לכיש. אני יודעת שהרבה סבתות נקראות כך. אהבנו את השם הזה, וגם לדוברי גרמנית קל לבטא אותו". לה ולבעלה אין כוונה להתגייר, היא מציינת, "אבל אני אוהבת את היהדות. אני אוהבת תנ"ך, אוהבת ללכת לבית כנסת, לחגוג חגים, ולשמוע סיפורים של יהודים".
אחרי שסיימה את התואר השני החליטה לכתוב דוקטורט על הקמת מושבי העולים בלכיש. "יש מושבים שהוקמו לבני עדה אחת, ובאחרים שוכנו עולים מכמה ארצות", היא מספרת. "אני מסתכלת במחקר שלי בעיקר על ההבדלים בין הדורות: בין בני הדור הראשון, שמספרים על הניסיונות שלהם להגיע לארץ ועל קשיי ההתחלה, לבני הדור השני שכבר נולדו וגדלו כאן. לדור הראשון יש גם הרבה זיכרונות וסיפורים מעניינים מארצות מוצאם. זה מחקר תיעודי שגם משרטט פרופיל של האזור".
למרות התעניינותך בשואה, העדפת להקדיש את המחקר לתקומה.
"עסקתי בשואה הרבה במהלך השנים, פגשתי לא מעט ניצולים ותמיד יהיה לי קשר לנושא הזה, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה במרכז החיים שלי. זה קשה מדי ולא פשוט. וסיפוריהם של יהודים שעלו לארץ מעניינים אותי".
לעקוף בתור לפלאפל
בספטמבר עברה משפחת דיטריך ממדרשת בן־גוריון לירוחם. "אהבנו את המגורים במדרשה אבל רצינו לקנות בית, ובירוחם זה התאפשר", מסבירה קלאודיה. "המקום הזה הוא גם שילוב טוב של עיר וקהילה. המדרשה היא יישוב, וכאן זה יותר פתוח, ויש מגוון אנושי גדול שאני מקווה להכיר אחרי הקורונה. ירוחם גם קרובה יותר לעבודה של סטפן בבאר־שבע. בכלל, אנחנו אוהבים את הדרום והמדבר. באמת לא ברור לי למה כולם רוצים לגור בתל־אביב – מזג האוויר כאן הרבה יותר טוב, והנוף נהדר. גם כשגרתי בירושלים, העדפתי את המדבר".
"היה אוטובוס שהתפוצץ ברחוב עמק רפאים, ושמעתי הכול – את השקט שאחרי הפיצוץ, ואז את האזעקות של כלי הרכב והצעקות. יצא לי גם לשבת עם חבר בקפה הלל, ערב לפני הפיגוע שם. לא מעט ישראלים אמרו לי: כולם עוזבים אותנו עכשיו, בטח גם את תעזבי. אבל אני אמרתי: אני נשארת. דווקא עכשיו"
ילדיהם לומדים עברית בגן ובמעון, אבל בבית מדברים עם ההורים בגרמנית. סטפן עדיין אינו דובר עברית רהוטה; קלאודיה שולטת היטב בשפה, אבל המבטא מסגיר מיד את מוצאה.
את נתקלת לפעמים בתגובות שליליות מצד ישראלים?
"מעט מאוד. הרוב מקבלים אותי ברצון, והרבה מבוגרים שמחים לדבר איתי בגרמנית – אם כי אני עושה את זה רק כשמבקשים. יש גם מקרים חריגים. במהלך טיול בצפון עמדתי בתחנת אוטובוס, דיברתי עם אישה שחיכתה שם והכול היה נחמד, עד שהיא שמעה שאני מגרמניה. באותו רגע ראיתי איך היחס שלה משתנה. פעם אחרת, בכנס שהשתתפתי בו, פגשתי אם ובתה שהסתכלו עליי בעוינות כשהבינו מהיכן אני במקור. כשהבת הלכה לקנות קפה, האם אמרה לי שהיא דווקא כן רוצה לדבר איתי, אבל הבת שלה לא רוצה. בסך הכול יש פה הרבה יותר רגעים מיוחדים ומרגשים מאשר רגעים לא טובים, ובכל מקרה, אני יכולה להבין גם תגובות כאלו".
אחרי 15 שנים בארץ, מה את יותר – גרמנייה או ישראלית?
"היום אני מכירה את 'התקווה' יותר מאשר את ההמנון הגרמני. בגרמניה שגדלתי בה לא דיברו הרבה על הדגל ועל ההמנון, זה לא כמו בארץ. אני חיה כאן, וביום העצמאות אני הולכת לחגוג בתל־אביב או בבאר־שבע. בגרמניה אומרים שאני ישראלית, רואים בתוכי דברים מישראל, ופה אומרים שאני גרמנית. כשחזרתי בעבר לגרמניה הרגשתי שאולי אפילו לקחתי דברים מהתרבות הישראלית, כמו למשל לעקוף קצת בתור לפלאפל… אני זוכרת שלפעמים אמרתי לעצמי: מה שאני עושה עכשיו, זו התנהגות ישראלית".
את מגדירה את עצמך ציונית?
"אני פשוט אוהבת את הארץ – את שמחת החיים כאן, את האנשים. אני לא עיוורת לבעיות, אבל אני רואה את היופי ואת הסיפור של ההתחלה ואת העבודה שנעשתה כאן. ואם מותר לי גם לגור בארץ הזו, אני רק יכולה לומר תודה".
לפני כשש שנים ציינו בישראל ובגרמניה יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. קלאודיה דיטריך הייתה שותפה באירועים וסייעה בהקמת תערוכה מיוחדת שהוצגה בכמה ערים בארץ ולאחר מכן גם בגרמניה. "רמת הקשרים בין שתי המדינות תלויה במידה רבה בזהות של הקנצלר בגרמניה", היא אומרת. "בתקופת אנגלה מרקל היחסים הם חזקים וטובים מאוד, אבל מרקל לא מתמודדת בבחירות שיתקיימו בספטמבר הקרוב, והשאלה היא מי יחליף אותה. גם לשר החוץ הייקו מאס יש גישה חיובית מאוד כלפי ישראל. אגב, הוא סיפר שהלך לפוליטיקה בגלל אושוויץ. אבל לא כולם כך, ואי אפשר לדעת מי יכהן בתפקידים האלו בהמשך".
כמי שעוקבת מקרוב אחרי החדשות גם בגרמניה וגם בישראל, דיטריך חולקת שבחים לניהול משבר הקורונה כאן אצלנו. "בגרמניה בהתחלה היה ניהול טוב יחסית, אבל מכיוון שהיא מוקפת במדינות מרכז־אירופיות, היא הושפעה מהמצב בהן. בדרך כלל זה טוב שאין גבולות עם מדינות אחרות, אבל לא כשיש קורונה. בנוסף, שמתי לב שכמעט כל צעד שננקט בישראל, ננקט אחר כך בגרמניה. בשנה האחרונה אמרתי לא פעם למשפחה שלי שיסתכלו על מה שנעשה פה, כי זה מה שיהיה אצלם בקרוב.
"בתחום החיסונים גרמניה פועלת עם שאר מדינות אירופה, ומכיוון שחיכו שם יותר מדי זמן, אין כרגע מספיק חיסונים ורק מבוגרים מאוד זוכים להתחסן. נתניהו פעל יותר טוב. הוא לא חיכה, אלא הגיע להסכם עם פייזר בשלב מוקדם מאוד, וזה נהדר. בגרמניה יש גם יותר בירוקרטיה, ולא פשוט להתחסן שם מהר כמו בישראל. אני צופה הרבה בחדשות בגרמניה, וכל הזמן מציינים שם את ישראל לטובה בנושא החיסונים".
היום היא חולמת להצטרף למערך ההסברה של ישראל. "אני רואה בעצמי שגרירה. כשביקרתי בגרמניה הזמינו אותי לדבר על ישראל, אבל אני מרגישה שכשאני נפגשת עם קבוצות שבאות לכאן, אני עושה את העבודה הזו בצורה הטובה ביותר. למרות שלקבוצות המטיילים יש מדריך, לפעמים אין מי שיענה על שאלות. דודה שלי והבת שלה הגיעו לכאן מגרמניה כדי לטייל, וכשהלכתי לפגוש אותן במלון, חברים בקבוצה שאלו אותי המון שאלות.
"אני אשמח להיפגש עם תיירים ולהסביר על החיים כאן. זה נחמד ללכת לים המלח ולראות דברים יפים, מעניין לשמוע על השואה ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל יש בישראל גם מעבר לכך. המבקרים רוצים לשמוע גם על החיים ועל האנשים בישראל, וזה חסר".
