פגישה עם רובין הוד של חיות הבר בישראל

המשימה: להציל חיות בר במצוקה

דרגת סיכון: היזהרו מעופות דורסים

המשתתפים: אלפי בעלי חיים ואביהוא אחד

"בֶּנִי, בוא לאבא, בוא תראה מה הבאתי לך", אביהוא קורא אחרי שסיים לערבב ולדלות חופן זחלי קמח והניח אותם בכלי אדום, אבל בני לא בא. אולי הוא עייף? אני מציעה. "איזה עייף, הוא קם כבר פעמיים, אכל ביצים וחזר לישון". בשלב מסוים בני החוטמן מוציא את החוטם מהקן, רואה את הזחלים ומתנפל על הכלי האדום. "תראי אותו", אביהוא צוחק. "בטבע חוטמן חופר עמוק באדמה כדי להוציא חרקים, והכלי הזה אמור לגרום לו לאכול אותם אחד־אחד, כדי להעשיר לו את הזמן, מין משחק. במקום זה הוא שפך הכול, הנבלה. הוא בדיוק כמוני, לא יודע לדחות סיפוקים".

בינתיים אביהוא ממשיך להכין ארוחות זחלי קמח ושאר ירקות ל־300 חיות הבר שמחכות לאוכל. ראובן, עורב תזזיתי, עף ללא הכרה לעבר הדלת המרושתת, נתקל ברשת וחוזר לקחת תנופה. בין העורבים די ברור מי הבוס. "אין מה לעשות", אומר אביהוא, "עכשיו בוקר וכולם פה רוצים תשומת לב. נכון, ראובן?"

מאיפה הוא הגיע?
"מישהו גידל אותו ואז שחרר אותו בתחנת דלק בדרום, וראובן פשוט 'ירד' על אנשים שבאו לתדלק. אמרו לי שהוא לא מוחתם, אלא רק רגיל קצת לאנשים. בתכלס הוא מוחתם ברמה גבוהה מאוד. ראיתי אותו ומיד התאהבתי בו. אין, הוא הפייבוריט שלי".

הוא הפייבוריט בעורבים או בכלל? אני מתעניינת, ובהן צדקי – בני מרים את החוטם מהזחלים ומקשיב. "את יכולה להגיד לי את מי מהילדים שלך את הכי אוהבת?", הוא שואל. העלה נקודה. ובאמת כולם היו בניו, כל 7,007 בעלי החיים שהגיעו בשנה האחרונה למרפאה לחיות הבר באלישמע, המקום שלא אומרים בו לא לחיה במצוקה. עורבים, תנים, שועלים, מכרסמים, עופות דורסים, עופות שלא דורסים, צבים, יונים וקיפודים, הרבה קיפודים, כמו שמעידה הקיפודייה המלאה שאנחנו נכנסים אליה. בבואי בפעם השנייה למקום – כי אי אפשר להפסיק לבוא – הגיע קיפוד במונית ספיישל. בדיוק כשנכנסתי התקשרה המשגרת לוודא שהוא הגיע וגם דרשה בשלומו.

מה קורה לקיפודים בזמן האחרון?
"זו תקופה חזקה של טפיל הסקביאס. אנחנו מקבלים הרבה יותר מקרים בחורף. מספרי הקיפודים כפולים פי חמישה ושישה לעומת הקיץ. בקיץ יש לנו קיפודייה אחת מלאה, כרגע יש לנו שלוש ועוד כמה קיפודים במרפאה, כי פשוט אין לנו מקום".

חלק מהקיפודים כבר עומדים להשתחרר, כי זאת המטרה כאן – להחזיר את חיות הבר לטבע. אפילו בסמל העמותה "למען חיות הבר", שאחראית למרפאה הייחודית הזאת, מאוירות שתי כפות ידיים בתנוחה של שחרור לטבע, וביניהן שני יונקים, שני עופות וכן, גם קיפוד.

"למען חיות הבר" היא מפעל חיים שמתחיל באיש אחד, אביהוא שרווד (41), שמכונה בפי כול "הרובין הוד של חיות הבר בישראל" ומתגורר כאן בכיף עם מאות ילדיו. חדר הניתוח היה פעם חדר השינה שלו, הסלון היה המרפאה, וזקני המקום (טוב, הוא קיים רק חמש שנים) עוד זוכרים את הימים שחסידה או גרביל היו צצים בו מדי פעם. היום אביהוא כבר "פינק" את עצמו במכולה כאן בחוץ – וזה המקום היחידי שאין בו בעלי חיים, "רק עכברים ומקקים, כמו אצל כולם".

בהתחשב בהמוני החיות שמגיעות – במאי הגיעו לכאן 1,330 בעלי חיים – המרפאה פועלת אך ורק הודות לתרומות של אנשים טובים ומתנדבים שמגיעים דרך קבע. "אין שקל מהמדינה, משום גוף. כולם שולחים בעלי חיים, חלקם אפילו אומרים שאני נחמד מאוד, אבל אף אחד לא שם שקל. כשיש תַּן באיזו מועצה, מתקשרים: 'אביהוא, בוא תיקח'. רק מה – הדלק עליי, הטיפול עליי, הכול עליי".

אביהוא ומנהלת המרפאה מאי הם כרגע העובדים היחידים, ובדיוק כרגע עובדת שלישית נמצאת בחפיפה. אביהוא מצדו עומד לידי כשהוא חופן בידיו בז בוגר ומאכיל אותו בפינצטה – "תאכל עוד קצת, גברבר. נו יאללה", הוא אומר, "יש לו אבא פולני. אני מודה". הקורונה עדיין כאן, המרפאה ממשיכה להתקיים, ובעלי החיים ממשיכים לאכול. אגב, קילו זחלי קמח עולה 450 שקל לפני מע"מ, כך שאביהוא מעדיף לגדל אותם לבד. הם זעים כאן בכלי פלסטיק גדול. "אני אישית אוכל סנדוויצ'ים, הרבה יותר זול".

העמותה שייסד עוסקת בהצלת חיות בר שחולצו ברחבי הארץ בידי רשות הטבע והגנים, אזרחים טובים, וטרינרים של רשויות מקומיות, ה"חַיבּוּלַנְס" או אביהוא עצמו והחברים. למעשה, ביום הביקור שלי הוא היה אמור לנסוע לעזה להביא שועל, כרגע זה נדחה, אבל הוא הספיק להציל תוכי בלילה. בפייסבוק של העמותה נראה אביהוא מקפץ לבור תקשורת של הוט כדי לחלץ דורבן שאכל את הכבלים או מנתר למבואת בניין כדי להביא תנה. הרבה אנשים משנעים את המטופל בעצמם, ואפשר להבין למה כשצעדתי פנימה אביהוא שאל מה הבאתי איתי. לך תסביר לו שחיית הבר שסחבתי היא ילדה קטנה למודת זומים.

בעלי החיים מקבלים טיפול עד להבראה מלאה, לפעמים גם נגד כל הסיכויים. אחד המקרים שמדגימים את זה מסתכל עליי כרגע בעין אחת. התן אור, שעד לפני כמה חודשים היה נטול שם, חולץ ממלכודת ציידים מאולתרת בשדה־עוזיהו. צווארו שוסע, הוא סבל מפציעות ראש ולפי מצבו כנראה שהיה למעלה משבוע במלכודת המוות. הוא הובהל למרפאה וטופל, אך עינו נעקרה בגלל נזק עתידי צפוי. "אם תשאלי אותי מי הכי נכנס לי ללב, אז אין שאלה – אור", מתרגשת מאי כשאנחנו ליד התנים. "הפציעה של אור הייתה נוראית, הייתה לו פגיעה נוירולוגית קשה, הוא הלך בסיבובים – ותראי אותו. יפה שלי". הוא חזר לחיים. "אור משתחרר השבוע", מעדכן אביהוא. "זה לא מובן מאליו. כששלחתי הודעה לפקח שאני רוצה היתר לשחרר אותו, הוא היה בהלם. הוא אמר לי: 'אני לא מאמין שהוא חי'".

לא כולם ישתחררו. גילי, למשל, תנה שהגיעה לכאן בגיל עשרה ימים ועוד מעט תחגוג שנה, לא תשוחרר כי היא מוחתמת: "היא תנת הבית. חלק מהלהקה". גם אריאל, נקבת עקב חורף שמסתכלת עלי בעיניים פעורות, תישאר כאן. כרגע היא חולקת כלוב תעופה גדול עם העורבים ראובן, פקאן וביזו – הפייבוריט של מאי, מה שראובן לא אוהב בכלל. גם אריאל גודלה בבית. ניסו לשחרר אותה פעמיים, אבל היא לא הפסיקה לצלול על אנשים כדי להשיג אוכל כמו שעקב עושה בטבע כדי לצוד ציד. "מזל שהיא הגיעה לקצבייה של חבר שלי בשוק התקווה, כי אחרת היא לא הייתה היום בחיים", אומר אביהוא. הוא ניגש לבדוק מה שלומה של הדורבנית קטועת הרגל שבאזור האקלום.

זה זמן טוב לשאול: מאיפה כל הידע הזה?
"אני עם חיות בר מגיל אפס. שנים התנדבתי וטיפלתי, והידע הווטרינרי נצבר תוך כדי תנועה. יש קילומטרז' גדול, הרבה דברים שאנחנו יודעים טוב יותר מאנשי מקצוע. לא כי אני יותר חכם מהם, ממש לא, אלא כי בעיות מסוימות אני רואה בכמויות שלא ייאמנו. אם אני נתקל באלף קיפודים בשנה, מן הסתם אני יודע הרבה על סקביאס וטפילי מעיים ופרזיטים של קיפודים וכל מיני".

הוא נולד במעלה־גלבוע, עבר לשדה־אילן ולפרדס־חנה, אבל התחביב תמיד היה בעלי חיים. כבר בגיל שש התנדב בחוות חיות, המשיך בגן הזואולוגי בתל־אביב וטיפח אוסף שלם בבית, מכל הבא ליד. בצבא שירת בגולני וכמעט לא התקבל לקרבי "כי היו לי רעלים בדם בגלל הכשות נחשים". איך הוא הפך למפעל? "בטעות. זה התחיל בתחביב, לטפל בבעלי חיים שלא מטפלים בהם, כל מה שמופיע ברשימות שחורות, מה שהמערכת לא אוהבת ומתעלמת ממנו. משם זה התפתח. פתחתי עמוד פייסבוק, ויותר ויותר אנשים היו מביאים אליי חיות. בהתחלה רק מי שהכיר אותי, ומשם זה המשיך להתפרסם. לפני שנתיים התגאיתי שהגיעו לכאן 2,500 ציפורים ו־300 קיפודים, והיום – את רואה מה הולך פה. אלה לא רק הכמויות, זה המגוון ורמת הטיפול. וכאן אני חייב להזכיר את הווטרינר ד"ר ניר חודורוב, שעושה ניתוחים באופן קבוע, ושאר הווטרינרים המדהימים שלנו, שבהתנדבות מלאה עושים עבודת קודש".

אחד המנותחים, למשל, הוא רועי: תן שצווארו עטוף בקונוס רפואי המביט עליי מתוך כלוב. הוא ריסק את רגלו האחורית, עבר שני ניתוחים וצפוי לשלישי, אבל ישתחרר בקרוב. אצל ג'קו התוכי זה נגמר אחרת. "ג'קו לא שרד, לצערי. הוא מת אחרי שהעברנו אותו לאומנה".

יום אחד התקשרו בצהריים ואמרו לאביהוא שיש תוכי בתוך שקית ניילון בפח בשרון. "אחרי שחילצנו אותו התחלנו לחקור ולשאול שאלות. גילינו שמישהו התקשר לווטרינר ואמר שהתוכי שלו לא מרגיש טוב, ותיאר את התסמינים. הווטרינר אמר שזה מתאים לכלמידיה ושיבוא. הבנאדם עשה גוגל, קרא על כלמידיה אצל בני אדם והשליך את ג'קו לפח. הוא נלחם חודש, אבל דווקא אחרי שהעברנו אותו לאומנה הוא קרס".

לא משעמם פה לרגע.
"תשמעי, היה לי קטע פה במחסום בכביש 5. היו לי תנים מתים ברכב, לקחתי אותם לבדיקות מעבדה לניטור מחלות ולנתיחה לאחר המוות. עוצר אותי שוטר במחסום ושואל אותי מה יש לי באוטו. אני אומר לו: 'גופות'. ראיתי את הפרצוף שלו. הוא שואל איזה גופות, ואני אומר לו 'של תנים'. הוא הסתכל עליי ואמר לי 'סע־סע'. מה הוא יעשה איתי?"