חנות של חמידו שוכנת בלב רמאללה, בין כיכר ערפאת לכיכר אל־מנארה. באי החנות יוכלו למצוא בה חומרי ניקוי, אביזרים ריחניים ושלל פריטים ביתיים. ויש כאן עוד משהו, מראה שכמעט נשכח מהישראלים: המוכר מחייך לעבר הקונים חיוך רחב, נטול מסכה. "אין כאן קורונה, הכול רגיל", אומר לי חמידו. "כמו שאתה רואה, אנשים נמצאים ברחובות ובחנויות. אין אצלנו סגר כמו אצלכם. היו כמה חודשים קשים, אבל עכשיו הכול בסדר".
ומה לגבי הסגר שהרשות הכריזה בכל ערב החל בשעה שבע?
חמידו מביט בשעון: "כן, צריך להתחיל לקפל את העסק". הוא מזרז שתי נשים לגשת לקופה. "אבל תכף יגיעו החיסונים, ואנחנו נסיים את הקורונה הזאת", הוא מבטיח. פקידים פלסטינים מדברים על חיסון המוני בסוף פברואר או מרץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהודה משי-זהב: "לשבת שבעה פעמיים בחודש זה גדול גם עליי"
– במקום להתנצל בפני הקהילה היהודית, נשיא תוניסיה התבטא נגד ישראל
– התרגיל הגדול: בצה"ל נערכים ל"חודש מלחמה"
גם בקניון הישן שהחנות שוכנת בו נרשמת תנועה ערה של קונים. אולי זו שעת הסגר שמאיצה בכולם. "אם תתרחק ממרכז העיר תמצא חנויות פתוחות גם בלילה", אומר לי בחור בשם טארק, כממתיק סוד.
כדי להגיע לרמאללה ולחנות של חמידו הייתי צריך לעבור את מחסום פוקס, סמוך לבית־אל. הכביש היה עמוס מכוניות שהתנהלו לאיטן אל תוככי העיר הפלסטינית, אך למרבה הפלא הבטונדות הצה"ליות היו ריקות. 200 מטר בהמשך התגלתה הסיבה האמיתית להזדחלות: מחסום קורונה פלסטיני. שוטרי הרשות בחנו כל אחת מהמכוניות לפני שתיכנס לרמאללה. כשפתחתי חלון והנהנתי לעבר אחד מהשוטרים – לא לפני שייצבתי את הרדיו על תחנה מקומית – הוא מיד סימן לי לעבור, בלי בעיות מיוחדות.
מעברו האחר של המחסום הפלסטיני הסמלי התגלתה עיר שוקקת חיים שהקורונה נוכחת־נפקדת בה. צעירות במשקפיים, לחלקן מסכה שכרוכה על הסנטר, יוצאות מהקניון כשבידיהן שקיות מותגים. משפחות עם ילדים מנצלות את השמש החורפית כדי לבלות בחוץ. המסעדות פתוחות והומות אדם, ועל הכביש עומדים צעירים ומוכרים תירס חם בעגלות, חלק בלתי נפרד מהנוף בערים הפלסטיניות.
שלטי הפרסומת מבשרים על מכירות חיסול והנחות, שאריות אחרונות מחגיגות השנה האזרחית החדשה. גם טורי המכוניות אינם מזכירים ימי סגר. הניידות החונות בצד הדרך והשוטרים לאורך הכביש לא הגיעו לכאן כדי לקנוס את המתקהלים, אלא רק כדי להכווין את התנועה.
לשאננות ול"אווירת סוף קורונה" הפלסטינית מצטרפים הנתונים שמראים על מגמת ירידה בתחלואה, הן בשטחי הרשות והן ברצועת עזה. באיו"ש נמנו בתחילת השבוע כ־6,100 חולים פעילים וברצועת עזה נרשמו עוד כ־7,600, מתוך אוכלוסייה (רשמית) של כ־5 מיליוני בני אדם – לעומת כ־80 אלף חולים פעילים בישראל, שאוכלוסייתה גדולה פי שניים. מערך הבדיקות ברשות הפלסטינית מצומצם ושיעורי הבדיקות החיוביות גבוהים, ובמיוחד בעזה, שם שיעור בדיקות הקורונה שזיהו את הנגיף בדגימה עמד על 21 אחוזים.
אלה הישגי הגרסה המקומית של הסגר. בעלי החנויות חייבים להגיף את הדלתות בשבע בערב, ובסופי השבוע מוטל סגר מלא, הכולל גם איסור מעבר ממחוז למחוז. כ־70 אחוזים מהפלסטינים בני פחות מ־50, והסיכוי להתפתחות תחלואה קשה בקרבם נמוך יחסית. כדי להיאבק בקורונה אימצה הרשות תוכנית רמזור, והיא מחלקת את היישובים והערים בתחומה לאדומים, צהובים וירוקים.
לגלי הקורונה הפוקדים את הרשות הפלסטינית יש כמובן השלכה ישירה גם על המתרחש ממערב לה. ישראל מצידה, באמצעות מתאם הפעולות בשטחים, מנסה לסייע לרשות בהשתלטות על מגפת הקורונה, אבל הדבר לא תמיד מקבל ביטוי בתחושות בשטח. "ישראל מנהלת את משבר הקורונה כאילו יש ניתוק והפרדה מהציבור הפלסטיני. זאת אשליה", אומר לי בשיחת טלפון אנטואן סאקא, תושב בית־לחם. "אנחנו לא חלק מתוכנית ההגנה הישראלית מפני הקורונה, אבל האוכלוסיות מתערבבות. זה כמו שבמלחמת המפרץ ישראל חילקה מסכות ביישובים, והפלסטינים שגרים מטרים ספורים מהם נשארו בלי".
סאקא היה עֵד לראשיתה של התפרצות הקורונה בשטחי הרשות: חבריו היו בין ראשוני הנדבקים, והוא בא לבקרם במלון אנג'ל בבית־לחם, שם הוחזקו בבידוד. הוא מספר לי על מוקד ההתפרצות הפוטנציאלי בימינו, שטח הפקר שאין בו לא דין ולא דיין ולא דו"חות. "אני מזמין אותך לבוא לאזור בית־ג'אלה, ממש מול מתקן התיאום והקישור (DCO) של הצבא הישראלי. פתחו שם בזמן הקורונה מועדון, ובכל שישי יש שם מסיבות. רוב האנשים שמגיעים למועדון הם בכלל ישראלים. זה קורה מול הצבא, ואף אחד לא עושה שום דבר.
"מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אוכפים את הסגר בשטחי איי ובי, מונעים אירועים המוניים ומחלקים קנסות. אבל כולם יודעים שלאזור סי מסביב לבית־לחם המנגנונים לא מגיעים, והמשטרה הישראלית גם לא מגיעה. אפשר לקיים אירועים ללא חשש. אנחנו קוראים לאזור הזה בצחוק Corona free zone".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
