עד לא מכבר, מי שנכנס למבנה הרחב ברחוב מנורה 8 בירושלים בערב שבת היה נתקל במחזה לא שגרתי: עשרות צעירים וצעירות בעלי חזות חילונית יושבים סביב שולחן ושרים זמירות ושירי קודש בדבקות דתית אותנטית. גם בלילה בין חמישי לשישי התאספו באי המקום לשיר ניגונים יהודיים, יחד עם הזמר המופיע מולם. הקורונה שיבשה את שגרת הפעילות במקום, אבל את הדיסוננס בין הופעתם החיצונית של הנוכחים ובין צביונם של האירועים אפשר לפגוש שם גם היום – בשיעורי היהדות שנערכים במבנה, בסלנג החרדי שנשמע במסדרונות, וגם בסגנון המודעות על הקירות. את הניגודיות הזו מבטא אפילו הכיתוב הקטן ליד הכניסה לשירותים, שבמעין הומור פנימי מזכיר לברך "אשר יצר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "דקירה בוגדנית בעם הפלסטיני": הנייה זועם על מרוקו
– המפתיע, הפרזנטורית והמרענן: החכ"ים שדאגו ליהודי התפוצות
– הרשת סוערת: האם ראש המועצה העמיד פנים שהתחסן?
"החצר של יודה", זה שמו המוכר של המקום, ויש המכנים אותו "מנורה". מתחם רחב ידיים בין סמטאות שכונת נחלאות, בית חם ליוצאים בשאלה מהציבור החרדי. בימי שגרה פוקדים את "החצר" כמאתיים איש מדי שבוע; הם באים לכאן כדי ללמוד וליצור, לשיר ולנגן, לחפש ולהתגעגע, אבל קודם כול כדי להיפגש זה עם זה. במקום הזה הם מצליחים לקבל הרגשה של שייכות, תחושה שאבדה להם בדרכם החוצה מהחברה החרדית. "חוזרים בתשובה בדרך כלל מרוויחים קהילה", אמר לי אחד מהם. "אנחנו, היוצאים בשאלה, מפסידים קהילה. קשה לנו למצוא את עצמנו בחברה החילונית, ואנחנו חווים תלישות ובדידות".
מעבר למתן שייכות חברתית, לחצר של יודה יש מטרה נוספת. המסר שלה ליוצאים בשאלה הוא – גם אם לא הסתדרתם עם המסגרת החרדית או עם דקדוקי הדת, אתם עדיין יכולים ליהנות מהיהדות וממסורת בית אבא. החיפוש אחר דרך חדשה אינו מחייב להתנתק מהעבר. אפשר להתענג על ניגון דתי או על דף גמרא, בלי להתנצל על הראש הגלוי.
יודה, שהמקום קיבל את שמו, הוא יהודה כהן (36) – בנו של סגן שר האוצר יצחק כהן, מחברי הכנסת הוותיקים ביותר בש"ס. הוא אדם חייכן ומאיר פנים, שופע שמחה והומור, חובש כיפה שחורה. את המקום הזה הקים אחרי שחווה בעצמו את מה שחווים הצעירים שבאים לכאן – מסע של התרחקות מואצת מסביבת המוצא, ואז בלימה והתבוננות מחודשת על העבר. "המטרה שלי היא שכמה שיותר אנשים ישקמו את החיים שלהם, יחדשו את הקשר עם ההורים, ידברו יהדות ויחיו יהדות", הוא אומר. "מטרה לא פחות חשובה היא להראות לעולם שקיימת קהילה כזו, והיא ממש לא שוליים. יש פה אנשים יצירתיים, מוכשרים וחכמים בצורה בלתי רגילה. צריכים להכיר באוכלוסייה הזאת, ולהיות קשובים אליה".
יהודה כהן: "בדירה הקודמת היו סעודות שבת עם סיגריות, בחורים ובחורות, כולם שרים יחד 'י־ה אכסוף' ו'רחם בחסדך'. הרגשתי שהם לוקחים את הדבר המקודש ביותר לי ועושים ממנו צחוק. הבנתי שגם בנתינה צריך סדר. הצלחנו ליצור מסגרת שנותנת מקום, אבל גם מציעה תוכנית"
"החצר" שלו כבר הצליחה לעשות מה שנחשב לבלתי אפשרי: לגרום להורים חרדים לחדש את הקשר עם ילדיהם היוצאים בשאלה, אחרי נתק ממושך. "שלוש פעמים קיימנו כאן 'ערב הורים', והגיעו אנשים חרדים שלא דיברו עם הילדים שלהם במשך שנים. אצל חלקם המפגש הזה שינה את היחס מקצה לקצה, זה היה ממש 'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם'. התחלנו גם לארח הורים בשבתות, בכל פעם זוג אחד, וזה דבר נהדר שהוסיף למקום תחושת ביתיות".
במקרה האישי שלו, הוא מציין, הקשר עם ההורים היה טוב גם כשהוא עצמו עזב את החברה החרדית. "אני חושב שיש משהו בתרבות המזרחית שמאפשר את זה. ההורים שלי תמיד שידרו – קודם כול אתה הבן שלנו, ולא משנה מה המסלול שבחרת. גם להורים של החבר'ה כאן אני אומר: לפני הכול אתם משפחה. רק אחר כך מגיעים הדיונים הפילוסופיים על הדרך הנכונה לחיות".
חסידות בלי כיפה
יהודה כהן נולד באשקלון, הרביעי מעשרת הילדים במשפחתו. בצעירותו למד בישיבות ליטאיות בירושלים, ולדבריו לא תמיד התאים לנוף הישיבתי. "כבר בתור ילד בלטתי דרך ההומור והצחוק, אהבתי לשעשע ולהשתעשע. זה הגיע מתמימות, אבל אף מוסד לימודי נורמלי לא רוצה אצלו ליצן חצר".
את החצר מתפעלים יוצאים בשאלה שמצאו בה את ביתם. כזה הוא למשל אהרן קוזליק (32), גרוש ואב לשניים, בן למשפחה של חסידי גור מאשדוד. כבר בגיל 15 התעוררו אצלו תהיות אמוניות, אך הוא המשיך בתלם: בגיל 18 התארס עם ציפי, בת למשפחה מחסידות טאלנה, ובגיל 20 כבר היה אב לבן. בני הזוג עברו מירושלים לביתר־עילית, ושם לדבריו, כשהם רחוקים מקהילותיהם המקוריות, החל אצלו תהליך היציאה בשאלה. כשהפער בינם לבין החברה שסביבם הלך וגדל, הם עברו למושב מבוא־ביתר, ובהמשך חזרו לירושלים. גם ציפי הפסיקה לשמור מצוות, וכשבנם הבכור הגיע לגיל שש הם רשמו אותו לבית ספר ממלכתי.
סאם גרין: "הגופים החילוניים שהוקמו כדי לסייע לאוכלוסייה הזו הם מעין ארגון הצלה: הם מתייחסים לצרכים הטכניים, לא לצד הנפשי. רק בעקבות גל התאבדויות של יוצאים בשאלה, התחילו להבין את זה. המטרה הראשונית שלנו הייתה לייצב את העניין הנפשי, שאנשים ירגישו פה בבית ויוכלו לשתף במה שהם עוברים"
בפועל מנהלים את החצר של יודה סאם גרין ושיפי מרכוס. גרין (40), גרוש ואב לחמישה, עזב את העולם החרדי לפני כחמש שנים. הוריו היו ממקימי הארגון החרדי "ערכים", שעוסק בהחזרה בתשובה. לתופעה ההפוכה, של נשירה מישיבות ויציאה בשאלה, נחשף בנם רק בגיל 30, כשעבד בניהול רשת של המרת כספים. "פגשתי יוצאים בשאלה שנכנסו אליי למשרד, והתחלתי לדבר איתם. כל חיי ראיתי את ההשקעה העצומה של הציבור החרדי בתחום ההחזרה בתשובה, וכעת הייתי בהלם לגלות את אפס ההשקעה של הציבור הזה במי שלא שרדו את מערכת החינוך הלא קלה שלו. הבנתי שהעולם החרדי מזניח חוב מוסרי גדול מאוד שמוטל עליו, וכשראיתי את יהודה נכנס תחת העול של המחויבות הזאת, הצטרפתי אליו".
הכתבה המלאה תפורסם ביום שישי במוסף דיוקן, מקור ראשון
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
