הבית // 200 מ"ר במפלס אחד, מרווח ונעים, סגנון כפרי. "סימן ההיכר של הבית שלנו הוא הקיר העקום מבחוץ, אלמנט עיצובי שאהבנו מאוד". בפנים יש חמישה חדרים, אחד מהם מיועד לאורחים. יש גם פינת משפחה שהילדים משחקים בה הרבה, ובחוץ חצר מרווחת עם נדנדה וטרמפולינה. "אנחנו אוהבים לארח, אבל לא עושים זאת הרבה בתקופת הקורונה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון :
– נותן כתף: צה"ל יגייס חובשים ופרמדיקים למבצע החיסונים
– צפו: שיחת נשים – אם אין אני לי, מי לי?
– לא פעם ראשונה: במשטרה לא מכירים את חוק חסינות הח"כים
הבוקר // תקופת הקורונה שינתה מעט את סדרי היומיום. בארי משכים קום בערך בחמש וחצי בבוקר, ונטע קמה אליו ויושבת איתו בפינת המשפחה. שאר בני הבית מתעוררים לאט ובהדרגה, מתארגנים ויוצאים למוסדות החינוך ולעבודה. דוד קם ועוזר להכין כריכים לקטנים וקפה לנטע. מעיין הולכת לתחנה ב־7:50 ונוסעת לבית הספר נעם בבני־דקלים, ודוד לוקח את שחר לגן טרום חובה ואת בארי למעון שלהבת, שניהם בכרמי־קטיף. נטע יוצאת בעשרה לשמונה לגן שלה ביישוב בני־דקלים. הבנות הגדולות, כרמל ורוני, מתעוררות סביב 9:00 ונכנסות היישר לשיעורי הזום. אלה הבכורה מארגנת לעצמה את יומה באולפנה.
מדריכות // אלה מדריכה את כיתה י' באולפנת מרכז־שפירא. גם כרמל, שלומדת בכיתה י' באולפנת לכיש בבני־דקלים, היא מדריכה – בבני עקיבא.
מחשוב // דוד מנהל חברת IT שנותנת פתרונות מחשוב לעסקים: "זה תחום שיש בו הרבה כוח, והוא מצריך מיומנות גבוהה ואמינות גבוהה. אני אוהב מאוד את העבודה שלי. מאז ומתמיד היה לי חוש לטכנולוגיה ומחשבים. תמיד קניתי את המחשב הכי מתקדם, הטלפון הכי משוכלל, ולא מפתיע שבחרתי בתחום הזה". בזמנו הפנוי הוא מתנדב בתור יו"ר המזכירות ביישוב, משום שהוא רואה חשיבות רבה בפיתוח כרמי־קטיף ובקידומו.
ילדים // נטע היא גננת ו"גננת מובילה", כלומר מדריכת גננות. יש לה תואר ראשון בתקשורת, אבל היא עשתה הסבה לחינוך לגיל הרך: "אני אוהבת לעבוד עם ילדים, ולראות איך הם גדלים, מתפתחים ומשיבים אהבה; אני מרגישה שליחות בהובלת גננות; ואני גם אוהבת מאוד להיות בבית. לשמחתי המשפחה גרה לא רחוק ממני, ובכרמי־קטיף יש מרקם חברתי מדהים, וזכיתי לחברות נהדרות ועוטפות".
תולדות // נטע נולדה במשק במשואות־יצחק, והיא השלישית מחמישה אחים. היא למדה בבית הספר האזורי שפיר ובאולפנת נאות־אברהם בערד, ושירתה כמדריכת טיולים במדרשת הדרום בגוש קטיף.
דוד נולד במושב בני־דרום, סמוך לאשדוד. הוא האח הצעיר מארבעה. בילדותו למד בבית הספר בקיבוץ יבנה, בחטיבה בחפץ־חיים ובתיכון למד ("אם אפשר לנסח זאת כך") בנתיב מאיר ואחר כך בישיבת ההסדר נווה־דקלים. הוא שירת ביחידת קישור לבנון בתור חובש.
ההיכרות // הם נפגשו במחנה סיירים של בני עקיבא: דוד היה מדריך בסניף בני־דרום ונטע הייתה חניכה בסניף משואות־יצחק. דוד: "בתור ילד בילינו הרבה בקיבוץ, אז יכול להיות שעברתי ליד אשתי ולא ידעתי שזו היא. היינו גם באירועים משותפים בעבר, אבל לא נפגשנו". דוד הבחין בנטע כשהיו במחנה, אבל נטע לא כל כך התרגשה. רק בתום המחנה, בעזרת חברים טובים, התחדש הקשר. הם יצאו במשך שלוש שנים והתחתנו כשנטע בת 19 ודוד בן 22. נטע: "קבענו את ביתנו במושב קטיף. דוד למד בישיבת ההסדר ואני השלמתי את השירות הלאומי במדרשת הדרום".
גירוש // בשנת 2005 הם גורשו משם, עם שאר תושבי קטיף והגוש כולו, בהתאם לתוכנית ההתנתקות. נטע: "חיינו בקראווילות כמעט עשור, ולאחר גלגולים ותלאות הגענו לאמציה. פה זכינו להיות שותפים בבניית יישוב חדש, כרמי־קטיף. אבל אנחנו מתגעגעים לגוש מאוד, ומקווים שבנותינו ובנינו יוכלו לשוב לשם".
קהילה ומשפחה // דוד: "כשהתחלנו לתכנן את ביתנו לא האמנו שזה אכן קורה. אמא שלי מאוד רצתה שנעבור לגור לידה, בבני־דרום, אבל רצינו להישאר עם הקהילה שלנו. אז עשיתי איתה עסקה: העבודה שלי תהיה שם, וכך אני מבקר את ההורים שלי הרבה ואפילו מעסיק את אבא שלי".
הדר // בתם הרביעית, הדר, טבעה בכנרת לפני שלוש שנים. "היא הייתה ילדה שמחה ואהובה. זכינו לתרום את איבריה ולהוסיף חיים בעולם, למרות העצב והחוסר הגדול. אנחנו משתדלים לחיות בהודיה גדולה על מה שיש ולראות את הטוב שיש סביבנו. בחרנו לחיות, בחרנו בחיים. אנחנו משפחה שמחה ומאושרת שברוך השם זכתה וזוכה להמון שפע ואור. זה היה משבר גדול אבל אנחנו מנסים לצמוח ממנו".
אדי // הם נפגשו עם האנשים שקיבלו את איבריה של הדר. דוד: "אחנו מרגישים שליחות בהעלאת המודעות בחברה הדתית בכל מה שקשור לחתימה על כרטיס אדי, לתרומת איברים. אנשים חייבים לדעת שאין בזה בעיה הלכתית, וזאת הצלת נפשות ממש. המושתלים של הדר ז"ל קיבלו את חייהם במתנה". נטע: "מאז האובדן של הדר התחלתי לכתוב הרבה מחשבות והגיגים, ואפילו העברתי שיחות על תרומת האיברים. חשוב לי לתת כוח ולהראות שאפשר להמשיך לחיות ולבחור בחיים, ושזה אפשרי".
לבחור // "מיד לאחר האסון הפחד הכי גדול שלי היה שנתקשה לצאת מזה בתור משפחה, מאובדן גדול כל כך. בתור אמא לא יכולתי לתת למשפחה שלי להתפרק. היה לי חשוב שנמשיך לשמוח. מאז גם הגיע אלינו בארי, שמשמח אותנו ומכניס הרבה חיים. בכל יום מחדש צריך לבחור לחיות, ומשבר גדול כל כך דווקא נותן כוח ומגמד את כל הדברים האחרים. אם הצלחתי לחיות אחרי משבר כזה, כנראה יש בכל אחד כוחות שחבויים בו. העיקר הוא להגיד תודה על מה שיש".
להשתתפות במדור:
dyokan@makorrishon.co.il
