רק לפני כמה ימים התכווצה לכולנו הבטן לשמע הבשורה על כוונתה של ממשלת דנמרק להשמיד כ־16 מיליון חורפנים. גרסה חדשה של הקורונה, מתברר, מגיעה מיונק חמוד ויפה פרווה ממשפחת הסמוריים. מה שמעניין בסיפור הוא שהבטן של כולנו תפקדה בלי בעיות כל עוד התעשייה הדנית – היצרנית הגדולה בעולם של פרוות חורפנים – פעלה כסדרה. חוות הגידול שהוקמו שם לא נוהגות להשאיר את דייריהן בחיים גם כשאינם מפיצים מגפה, ומיליוני חורפנים סקנדינבים ועוד עשרות מיליוני בעלי חיים אחרים מומתים בכל שנה על מזבח מעילי הפרווה. בשנים האחרונות דואגים ארגוני בעלי חיים לגלות טפחיים מאימת חייהם וקיצם של החורפנים ואחיהם, וגורלם כבר הגיע לתודעה הציבורית כאן בארץ; מה שמוכר פחות הוא הסיפור על ניסיונה של ישראל הצעירה להקים תעשיית פרוות חורפנים משלה. ומעשה שהיה כך היה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטוב, הכאוס והצהוב: כיצד השפיעה הקורנה על סיקור החינוך?
– המונופול לסיגד: משחק הקופסה שילמד על מורשת עולי אתיופיה
– שר החינוך של ה-OECD: "התלמידים יזכרו את המורים שהושיטו להם יד בקורונה"
"גברתי! שמא תחפצי בפרוות 'מינק' הדורה? אמיתית, כולה הוד ויקר, פרווה המפיצה סביבה את ריח המעמד הנישא, את ניחוחותיו המשכרים של העושר (…) פרווה מתוצרת הארץ ואף על פי כן מטיב מעולה ביותר", שיווק סופר "מעריב" מנחם תלמי בקיץ של שנת 1961 את המוצר החדש. "למען האמת", סייג תלמי בהבינו שרתם את העגלה לפני הסוסים, "הפרווה אינה מוכנה עדיין. בינתיים היא עוטפת את גופת בעליה החוקיים ביותר – מאות החורפנים (מינק בלע"ז) המתרוצצים בכלובים סגורים, והכלובים ניצבים בירושלים לא רחוק מהגבול".
הרעיון המקורי התקבל במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, במטרה לעזור לפרנסתם של תושבי הרי ירושלים. העיניים נישאו לחקלאי ארצות הצפון, שגידלו חורפנים בהשקעה קטנה וזכו להכנסה צדדית נאה. אחרי ניסיון מוצלח בחוות לימוד, שבה התוודעו יושבי ארץ הקודש לעולה החדש ובחנו אם נאה האקלים הישראלי בעיניו, קמו שתי חוות בפרוזדור ירושלים, אות ומופת לאלה שיקומו אחר כך.
שש שנים אחרי שעשו החורפנים את דרכם מארצות הקור לישראל, בחן מבקר הסוכנות את כדאיות הגידול בארץ. "החיות אמנם התאקלמו, ואיכות פרוותן משביעת רצון, אך שיעור הריבוי נמוך. מספר החיות אינו עולה משנה לשנה", כתב בדו"ח. גם רמת המחירים לא תאמה את התחזיות: פרוות חורפן נמכרה תמורת 42 לירות, ולא 51 לירות כמצופה.
אחרי פרסום הדו"ח, שקבע כי "גורלו של ענף החורפנים דורש תשומת לב ובדיקה האם ראוי להמשיך בפיתוחו", העלתה דליה שחורי בין דפי "על המשמר" סיבות אפשריות לפער בין הציפיות למציאות. "הריבוי הנמוך והתמותה לא באו בידי שמיים", כתבה בציניות. היא סיפרה על תנאי גידול לא נאותים, על מחלת כלבת שנתגלתה בחווה רק אחרי עשרה ימים בביקור שגרתי של וטרינר, על חיסון שהוזמן להצלת החורפנים והגיע בטעות למזרח הרחוק במקום ללוד. עוד ציינה שחורי שבעלי החיים שוכנו בבניינים עם מצנני אוויר וחלו בדלקת ריאות, וכי הם ניזונים מפסולת מזון; פעם אפילו האכילו אותם בדגים מקולקלים. ובאשר לפרוות עצמן, כך סיפרה העיתונאית, המשווקים בלונדון מדווחים שאיכותן מעידה על טיפול לקוי.
בסוף שנות השישים הענף החקלאי החדש כבר התבסס, וארץ הקודש ייצאה פרוות בגאווה. "לא ידעתי שבישראל מייצרים בכלל פרוות, ועל אחת כמה וכמה פרוות מינק יפות כל כך", ציטט העיתון "דבר" באוקטובר 1968 את ליליאן סמית, אשתו של איל תעשייה אמריקני. תמונה גדולה שלה, עם פרוות מינק, האפילה על הריאיון שהונח תחתיה – שיחה עם יורגן פלטר, שותף בחוות החורפנים בכפר־חסידים (יחד עם משרד החקלאות ובעל הון אחר). פלטר הוא שייבא לכאן 1,400 חורפנים מנורבגיה מולדתו. העיתונאי משה גוטר מתלווה אליו לסיבוב בחווה, ומספר ש"אצל החורפנים לא כדאי להיוולד נקבה. לאחר שהן הביאו לעולם [צאצאים], מורידים מהן את הפרווה וכך הן מסיימות את מסכת חייהן עלי אדמות". גוטר גם מתאר את הטיפול המסור ב"חוות איבטן, אחד המפעלים הצעירים בישראל". בינתיים החלו להיערך בארץ מכירות פומביות של פרוות חורפנים, צ'ינצ'ילות ושועלי כסף. "גם גברים אוהבים נשים במראה מלטף", שווקה פרווה באחד העיתונים בחוסר טעם.
אך נראה שהחום הישראלי וקשיי הגידול הכריעו. התעשייה לא הייתה רווחית דיה, וגם הדרישה הציבורית המוצדקת להפסקת ההתעללות בסמורים הקטנים עשתה את שלה. חוות החורפנים לא איתנו היום. לאורך העשורים האחרונים עלו הצעות חוק שביקשו לאסור על סחר בפרוות בישראל, ובוודאי על ייצורן – למגינת ראשם של החובשים שטריימל. לפני כמה שבועות הגיש המשרד להגנת הסביבה תיקון לחוק להגנת חיות בר האוסר על סחר בפרווה בישראל, למעט למטרות דת או מחקר מדעי. יהיו מי שיגידו שהנגיף החדש הוא דרכם של החורפנים לנקום על מה שכבר עוללנו להם.
