"שתפו אותי בכנות – מהו האתגר הגדול שלכם היום? עם מה אתם מתמודדים?"
כך פניתי לקבוצת ראשי ישיבות ואולפנות שלנו, במסגרת מעגל שיח שקיימנו במרחב המח"ר (מרחב חינוכי־רוחני) במטה הרשת שבמושב בית מאיר. "אתגר אחד אתה מבקש?", הפטיר לעברי בתגובה אחד מראשי הישיבות, "יש לנו אין סוף אתגרים". "כן, אתגר אחד בלבד אני מבקש", השבתי בחזרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל מוזיאוני חיפה
– "המטרה שלי היא לעזור לקבוצה לנצח בכל דרך אפשרית"
– ברוכים הבאים לדארקנט: עיר המקלט של הניאו-נאצים
לאט ובהדרגה החלו החברים לשתף: "להיות מחנך בדור כזה מורכב. כמה שאתאמץ להיות משמעותי ומעניין עבורם, רבים לא יהיו איתי. הראש שלהם במסכים"; "להנהיג את הרוח כשהכול מסביב כל כך חומרי"; "ללמד אותם תורה, משנה וגמרא, כשאת חלקם זה לא מעניין"; "להבין אותם. העולם שלהם היום רחוק מעולמי ת"ק פרסה"; "לחנך לצניעות ולקדושה כשהכול בחברה מסביב זועק פריצות"; "לשמש דוגמה אישית. אני חש שכמה מהם כבר לא רואים בי דמות שראוי להידמות לה, אני בשבילם 'מסכן' שבחר בחינוך".
כך סיימנו מעגל של שיתוף, ואני העתקתי ללוח את מילותיהם הנוקבות והדוקרות. לפתע התפרצה אחת העמיתות במעגל: "אני לא מסכימה! הרי יש לנו גם בנות שקיבלו על עצמן לימוד של 'דקה תורה לשמה' כל יום. הן משתתפות בפרויקט של 'יגדיל תורה' ובסיירת מנהיגות של 'ציונות דתית' ובאינספור התנדבויות של חסד".
"נכון", השיב לעברה אחד מהעמיתים, "לרבים מאיתנו יש חבר'ה נפלאים כאלו. אבל השאלה הייתה מה האתגר הגדול שלכם היום, ולא נוכל להתכחש לכך שיש לנו אתגר גדול מאוד עם רבים מהתלמידים שלנו, במיוחד מול התרבות שסובבת אותנו ואותם".
שוב השתרר שקט של התכנסות פנימה ומחשבות. השתהיתי עוד כמה רגעים בשקט הזה, ואז נעמדתי לחלק להם דף מקורות שהכנתי מראש. עוד קודם שפנינו ללימוד ביקשתי מהם לעבור במהירות על המקורות שלוקטו. "מי לא מכיר את המקורות הללו?" שאלתי. שקט בקהל, כולם מכירים.
התחלנו ללמוד יחד. קראנו בקול רם את המשנה מסוף מסכת סוטה (פרק ט, משנה טו). ביארנו משפט אחרי משפט, ובכל מילה שהעמקנו ראינו איך הדברים מתארים חלק מהקשיים שיהיו בדורנו: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" – לפני ביאת המשיח החוצפה ועזות המצח תגדל. "בית ועד יהיה לזנות" – ההתכנסויות וההתוועדויות יסבו סביב דבר אחד – פריצות. "וחכמת סופרים תסרח" – יפסיקו להעריך את החכמה כשלעצמה. "ויראי חטא יימאסו, והאמת תהיה נעדרת" – נעדרת מלשון עדרים עדרים; האמת מתפרדת לקבוצות רבות, 'כל אחד והאמת שלו'. "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו לפני קטנים" – כלומר, עזות המצח תגדל ותגיע לעיוות עמוק בערכי היסוד שלנו. "בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה" – איבוד כל יסודות המשפחה והסמכות ההורית. "אויבי איש אנשי ביתו" – המשפחה כבר איננה האי השלו והבטוח. "פני הדור כפני הכלב" – מנהיגי הדור נוהגים ככלב המסתכל כל הזמן לאחור לראות מה האדון רוצה. "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".
סיימנו לקרוא את המשנה. החברים הרימו את הראש מדף המקורות, עיניהם סרקו אלה את אלה. "נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף לזה", פלט אחד מראשי הישיבות, כשהוא מנגן ומדקלם שורה משירו של ארקדי דוכין. "אכן, אין חדש תחת השמש", לחשה אחת מראשות האולפנה לחברתה שלצידה. "עוד בימי רבי יהודה הנשיא ידעו היטב איך ייראה הדור שלנו אחד לאחד. אבל בו־זמנית יש בו גם כל כך הרבה טוב. הכל מעורבב". "אבל מה בעצם רוצה המשנה לומר לנו? הרי כולנו מכירים היטב את המשנה הזאת. מה זה אומר לנו על ההשקעה והעמל שלנו לחנך בדור כזה?", שאל בקול רם אחד הלומדים במעגל.
דור של ריבוי פנים
הקשבתי כמו כולם לשאלתו. נתתי לה להדהד בחלל החדר. "נעבור למקור הבא. מי רוצה לקרוא בקול?" נטלתי את אחריות ההנחיה ופניתי ללומדים להחזיר אותם לדף המקורות.
מקור שני, מתוך ספר "אורות" של הרב קוק (אורות התחיה פרק מד): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבוא סער וייהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים… הצורך למרידה זו היא הנטייה לצד החומריות… וזאת הנטייה כשתיוולד תדרוך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבשמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם".
"לדור של תאוות וחומריות יש רק תרופת פלא אחת בדוקה ומנוסה – להוסיף רוחניות. להגדיל את כנפי הרוח. לא משה אחד, אלא שבעים זקנים שמואצלים מרוחו של משה"
"ממש נבואה", אמר מישהו מהמעגל עוד לפני שהלומדים הרימו את ראשם מהדף. "לא נבואה אלא מסורת שעוברת בקבלה", השיב כנגדו אחר. "הרי כך פותחת הפסקה 'מקובלים אנו ש…'".
"אתם יודעים מה המקור של הרב קוק למסורת זו?" שאלתי את היושבים, ועוד לפני שמישהו טרח לענות הפניתי אותם למקור השלישי והאחרון בדף שלפניהם. הפעם קראתי אני בקול רם את לשון מדרש הספרי בפרשת האזינו: "וישמן ישרון ויבעט, שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו) – לפי שבען מורדין… כשישראל נכנסין לארץ עתידין למרוד מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה… דבר אחר, 'שמנת עבית כשית' אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח".
"טוב, את הדברים אנו מכירים. אפילו הייתה על זה ישיבת מחנכות", קרא לעברי אחד מראשי האולפנות. "הזכרת לנו שזה דור מורכב עם ריבוי פנים. מה עושים עם כל המידע הזה?" תהתה אחת מראשות האולפנה. "רק אל תחזור על מסקנת המשנה, 'ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים', כי זה פוטר אותנו", הפטיר לעברי ראש ישיבה אחר.
"רגע רגע, תמתינו, לא אמרתי שאנחנו עוצרים בזה", השבתי לחבורה, תוך שאני מחלק להם דף מקורות נוסף. "אז מה התפקיד שלנו בדור הזה, אתם שואלים? האמת שהתשובה פשוטה מאוד, דווקא בדור כזה – הצימאון הגדול והאמיתי של הנשמה הוא לעוד יותר רוחניות. הפוך על הפוך. הנה, תקראו מה כותב הרב קוק במאמרו 'אחדות ושניות' שנכתב בשנת תרס"ו, 1916: "וכשאתה רואה שמתגבר החפץ בקרב האומה לבסס את חייה החומריים, סימן הוא שהרוחניות התגברה בעולם… כשהרוחניות מתגברת אז מוצאים בני האדם טעם לחייהם, אז הם מבינים ומרגישים שכדאי לחיות…"
עצרתי ופניתי אל המעגל בשאלה רטורית: "בטח אתם זוכרים מה הייתה התגובה של הקב"ה למשה כשהוא נשבר לנוכח בכי העם למשפחותיו, איש לפתח אוהלו במדבר. 'מאין לי בשר לתת לכל העם הזה', זועק משה כלפי שמיים. ומה תשובת ה' לתאוותם החומרית של העם? 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו איתך במשא העם'. לדור של תאוות וחומריות יש רק תרופת פלא אחת בדוקה ומנוסה – להוסיף רוחניות. להגדיל את כנפי הרוח. לא משה אחד, אלא שבעים זקנים שמואצלים מרוחו של משה".
להכין את הדרך
קוצר הזמן חייב אותי לסיים את המעגל. הספקתי לומר כמה משפטי פרידה בעל פה: "על פי כל הסממנים החיצוניים והפנימיים, זכינו להכיר ולחוש בעצמנו, בהפוך על הפוך, את חבלי המשיח. הבה ונקבל על עצמנו להיות תלמידיו של ר' יוסי העיוור – שידע לראות לא דרך מראה העיניים אלא בראיית הלב, ולכן קרא כנגד חבריו: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" – יבוא ואזכה לשבת בצל גללי חמורו (סנהדרין צח, ב). כשיש שובע גדול מחומריות, הנשמה מוכשרת ומבקשת מזון חדש – מנות גדושות של רוחניות. בתפילה, בניגון, בחסידות, בפרשת שבוע, בחסד ובהעמקה של סוגיה.
"זכרו את שלימדנו הראי"ה במאמרו 'צמאון לאל חי'. כאשר יש בהמולת החיים החברתיים מסביבנו חוסר שקט כל כך גדול, זה מלמד על נשמות גדולות של הדור שצמאות לרוח גדולה"
"זִכרו את שלימדנו הראי"ה במאמרו 'צמאון לאל חי'. כאשר יש בהמולת החיים החברתיים מסביבנו חוסר שקט גדול כל כך, זה מלמד על נשמות גדולות של הדור שצמאות לרוח גדולה, וכל מה שפחות מזה לא ישביע אותן".
את דבריי חתמתי בלשונו של הראי"ה מתוך מאמר "הדור" שנכתב לפני למעלה ממאה שנים: "הבה נכין לו (לדור) את הדרך, נראה לו את מבוא העיר… נודיע לו שימצא את מה שהוא מבקש דווקא בגבול ישראל".
נותרתי יושב. התבוננתי בהם קמים ומסתובבים במרחב החדר ונותנים עיניהם בשלט הכניסה: "עם הפנים אל המח"ר". מח"ר – מרחב חינוכי רוחני – מקום שנבנה ברשת בני עקיבא כדי להשתלם ולהגדיל את הרוח. לפני שהם נפרדו ממני לשלום, עוד הספקתי לשאול אותם על סף דלת המח"ר: "נו אז מה אתם עושים מחר? איך אתם מגדילים אצלכם את הרוח?". התשובות התערבבו במקהלה: "אני מכפיל את קבוצת 'ציונות דתית' אצלי; אני מכפיל את הלימוד של 'תורה לשמה'; אני מקימה בית מדרש לרוח – את מרחב המח"ר שלנו; אני חוזר עם דף המקורות הזה למעגל למידה של הצוות ואשאל אותם".
הרב ד"ר משה הרשקוביץ, מנהל מרחב חינוך והשתלמות מנהלים
