ארה״ב מנהיגה שוב
כשנשיא אמריקני מתחיל את כהונתו, מתגלות תמיד הדקויות של גישתו, מגבלות יכולותיו, נטיותיו הטבעיות והתמודדותו עם הפתעות. ועדיין, אפשר להעריך מראש, על סמך נאומים קודמים, מאמרים וראיונות, מה יהיה הכיוון הכללי של מדיניות החוץ שיוביל ג'ו ביידן, אם ינצח את דונלד טראמפ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נשות ההלכה שנותנות מענה לשאלות הרגישות ביותר
– תגובת החברה החרדית לקורונה מבטאת גם מצוקה תיאולוגית
– בשל המשבר הקואליציוני: 2,048 הצעות חוק תקועות
ביידן רואה בארה"ב את המעצמה היחידה שיכולה להוביל את ההתגוננות של המדינות הדמוקרטיות מפני איומי הדיסאינפורמציה מצד המדינות האוטוקרטיות, בעיקר רוסיה וסין. בעיניו, טראמפ פגע בתדמית ארה״ב כמנהיגת הסדר הליברלי העולמי, והוא רוצה שארה״ב תשוב לעמדת ההנהגה. כיצד? דרך חיזוק הדמוקרטיה מבית, התדמית המוסרית מחוץ, הכלכלה, הכוח הצבאי ומערך הבריתות.
בחזרה ללאומנות: סחר ברוח טראמפ
מועמד הדמוקרטים מכנה את תוכניתו ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״ – כלומר מדיניות סחר שנועדה לשרת את העובדים והיצרנים בארה"ב. ראשית, הממשל שלו ירצה להשיב לאמריקה קווי אספקה של מוצרים קריטיים, כמו תרופות, שבבים, רכיבי תשתיות חשמל ועוד. שנית, הוא ישאף להשקעה עצומה בסך 2 טריליוני דולרים בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות ובמחקר ופיתוח, כדי ליצור משרות ולהגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול העולם.
שלישית, הסכמי הסחר יכוונו לתמוך בעבודה מקומית וביצרנים אמריקנים. זה אולי היסוד הכי ״טראמפי״ במדיניות ביידן, ולכן הוא לא נאמר במפורש. המצע שלו מבטיח לוודא ש״חוקי התנועה מיטיבים עם העובדים שלנו ועם הקהילות שלנו״ – דומה מאוד לראייה של רוברט לייטהייזר, נציג הסחר בממשל טראמפ, שמאמין שיש להגן על העובד האמריקני ולדאוג לרווחתו. בין השורות ברור שממשל ביידן ילחץ על האיחוד האירופי, על יפן ועל סין לפתוח את השווקים שלהן לחברות אמריקניות ולסיים את הסבסוד הבלתי חוקי שלהן. הדבר יעמת את ביידן עם גרמניה, שתלויה בייצוא לצמיחה הכלכלית שלה, וגם עם סין, הנקודה הבאה שלנו.
בחזרה לעתיד: ההסכם עם איראן
המאמץ העיקרי של ממשל ביידן במזרח התיכון יהיה להשיב על כנו את הסכם הגרעין עם איראן, אבל גם להרחיב אותו כדי לצמצם את הפעילות העוינת של טהרן באזור. אין ספק שביידן רוצה לחדש את ההסכם, אך ספק אם הוא יצליח לעשות זאת.
שתי בעיות עומדות בפניו: ראשית, האיראנים לא יסכימו לחזור לשולחן המשא ומתן בלי הצעה נדיבה מזו שהוגשה להם בהסכם של 2015. טהרן נתונה במצב כלכלי גרוע מכפי שהייתה אז, אבל יש לה הרבה יותר אורניום מועשר. בנוסף להקלות מקיפות בעיצומים הכלכליים, היא תדרוש להתיר לה את המשך המחקר בצנטריפוגות המתקדמות ובתחום הטילים. מהצד של ביידן תתעורר בעיה נוספת: ממשל טראמפ הרחיב את מערך הסנקציות על איראן באופן שהממשל אחריו לא יוכל לבטלן בקלות. לדוגמה, באוקטובר 2019 הכריז טראמפ על איראן כמלבינת הון על פי סעיף 311 של חוק הפטריוט. המשמעות היא שגופי בנקאות בינלאומיים אינם יכולים לעבוד עם המערכת הפיננסית של טהרן. ממשל ביידן יכול לבטל את ההחלטה, אבל הרפובליקנים יעשו מזה קרקס פוליטי, ויצביעו על הנשיא הדמוקרטי כמי שמסייע למימון טרור. ממשל טראמפ גם סימן את משמרות המהפכה כארגון טרור, החלטה שלממשל הבא לא יהיה קל להפוך.
לפיכך, הטוב ביותר שהאיראנים יכולים לקוות לו בלי הסכם מקיף הוא הקלה בעיצומים על ייצוא הנפט, בתקופה שמחירו נע סביב 40 דולר לחבית. זה יעזור למשטר לשרוד אך בקושי. בינתיים ממשל ביידן צפוי לעשות הכול כדי ״להשיג הסכם״, ולכן אולי יסכים לכך שרוב ההגבלות והסנקציות יפוגו בין 2022 ל־2025, כפי שנקבע בהסכם 2015. במצב כזה, בסוף כהונת ביידן הראשונה איראן תהיה עם תוכנית גרעין פעילה, ללא סנקציות אירופיות וללא צמצום בתוכנית הטילים הבליסטיים או בתמיכה שלה בטרור.
בתרחיש האופטימי, בסופו של דבר יפרוץ מרוץ חימוש גרעיני במפרץ הפרסי. אם יתממש התרחיש הפסימי, ערב הסעודית וישראל עלולות להחליט לכרות את ראש הנחש בעצמן, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בחזרה למתיחות: עימות מורכב עם סין
ביידן רוצה להתרחק מהקו התקיף מאוד של ממשל טראמפ, ומבטיח שיתייצב מול סין היכן שצריך – זכויות אדם, מסחר וגנבת טכנולוגיה, חופש השיט בים סין הדרומי – אך ישתף עמה פעולה היכן שיש אינטרס משותף, כמו האטת שינוי האקלים או מניעת הפצתו של נשק להשמדה המונית. סביר יותר שממשל ביידן ימשיך להתעמת עם סין, כמו טראמפ, אך ינצל טוב יותר את מערכת הבריתות לשם כך.
התמיכה בעימות עם סין היא דו־מפלגתית בוושינגטון – הדמוקרטים והרפובליקנים מסכימים על הצורך במדיניות הזו. האיחוד האירופי הגדיר לאחרונה את סין כמתחרה; ויפן, אוסטרליה והודו השיבו לחיים את הברית המרובעת במזרח אסיה, שכתבנו עליה כאן לא מזמן, חזית הניצבת מול האגרסיביות הסינית. אם ביידן לא ימשיך את העימות בנושא הונג־קונג, שינג׳יאנג, ים סין הדרומי וטאיוואן, הוא יפגע באינטרס האמריקני, ובעיקר יאבד רלוונטיות בעיני השותפות החשובות של ארה״ב.
