בספר "אלטנוילנד" מתאר תיאודור הרצל קנייה עתידית של זוג כפפות בחיפה בשנת 1923. "דוד פנה אל המוכרת, וישאל: 'כמה מחיר נעלי הכף (=כפפות)?'. 'שישה שקלים'. קינגסקורט הביט בתימהון: 'בשם השטן! מה זאת?'. ודוד ענה בצחוק קל: 'זו היא פרשת הכסף שלנו. אנחנו חידשנו את מטבעותינו העתיקים. ערך השקל כערך הפראנק'".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עדיף חמישה דתלש"ים איכותיים מדל"ש בור אחד
– לילה, ים וחברים טובים: רגעים שצריך מהם יותר
– אוחנה לא חותם, והחוק לאיסור צריכת זנות לא נאכף
חוזה המדינה לא כתב את ספרו בעברית אלא בגרמנית, ואף לא חזה שבמדינה שתקום ידברו עברית. אך הוא כן חזה נכונה שלמטבע במדינת היהודים יקראו "שקל": המטבעות המצטלצלים בארנק הישראלי מאז 1980 נקראים בשם המטבע העתיק.
המילה "שקל" מופיעה לראשונה בתנ"ך, בקניית מערת המכפלה בידי אברהם מאת עפרון החיתי תמורת 400 שקל כסף – אך השקל שם אינו מטבע אלא יחידת משקל. גם ירמיהו, הרוכש את השדה מאת חנמאל בן דודו אש בענתות לא סופר מטבעות, אלא שוקל מטילי כסף במאזניים כך שיגיעו למשקל שבעה שקלים ועשרה כסף.
בתקופת בית המקדש השני כבר התקבל בעולם השימוש במטבעות בעלי ערך קבוע, שמקבלים את תוקפם מחותמת השלטון המוטבעת בהם. בתקופת המרד הגדול ביטאו המורדים את עצמאותם מן הרומאים בטביעת מטבעות חדשים, וכך באו לעולם השקלים – המטבעות היהודיים הראשונים בהיסטוריה. בצד אחד של המטבע נכתב (בכתב העברי העתיק) "שקל ישראל", סביב עיטור של צלוחית או בזיך; ובצד השני נחקק "ירושלים הקדושה", סביב ענף ובו שלושה רימונים – עיטור שהעתקו מוטבע על השקל שלנו כיום.
עדות מעניינת על מציאת מטבע כזה כבר לפני 750 שנה מופיעה בדברים שכתב הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, שעזב את ספרד בערוב ימיו ועלה ארצה. ביושבו בעכו, הוא מתאר שמצא "ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם, מצידו האחד כעין מקל שקד ומצידו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשמר לכותים. וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים' ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'".
גם לפני הרצל, בספרות העברית החדשה כונה המטבע העברי "שקל". ברומאן העברי "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, המתחולל בירושלים בימי המקדש, התשלומים מתנהלים בשקלי כסף – אבל גם בספר "מסתרי פאריז" מאת אז'ן סי, שתרגם "לשפת עבר" קלמן שולמן, המתאר את קורותיהם של אנשי העולם התחתון בבירת צרפת. כך למשל אומר שם רודאלף השודד: "פעמים רבות סיפרה לי בת אחותי כי אדונה עשיר הוא, ובהדר משכבו ספונים במטמון מאה אלפים שקלי כסף".
וכך, כשראשוני התנועה הציונית החליטו לגבות דמי חבר שנתיים, נקרא התשלום באופן טבעי "השקל הציוני". התשלום גופו נעשה במטבעות זרים, אך כבר הונפקו שטרות בעברית המעידים על תשלום השקל, וכך התקרבנו עוד צעד אל חידוש המטבע העתיק.
עם קום המדינה שימשה אותנו הלירה (מילה ששורשה ביחידת המשקל העתיקה ליברה, "מאזניים" בלטינית), אך כעבור פחות מ־40 שנה כבר נעשה השקל למטבע הרשמי של המדינה היהודית, ואפילו זכה להתחדשות בדמות השקל החדש – שלא לדבר על השנקל.
