במערכת הכריזה הצורמנית במלון ניר־עציון הוכרזה הבקשה ממאות האורחים, כולם מאובחני קורונה, להיכנס לחדריהם ולאפשר לעובדי המלון להיכנס לשטח ולסדר את ארוחת הצהריים. בשבילנו – הצלם יוסי אלוני, צלמת הווידאו אופיר עדן ואני – זה היה האות לעבור את הסרטים האדומים ושלטי האזהרה אל "האזור הצהוב". לבשנו חליפות מיגון אטומות. הידקנו את מסכות הפנים. וידאנו שמסכת הפלסטיק השקופה מוחזקת היטב במקומה. בלובי המלון, חיילי מילואים מפיקוד העורף הביטו בנו כמו במשוגעים כשניגשנו, עטופים כך, לחצות את הגבול: לעזוב את "האזור הירוק" ולעבור לעולם אחר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר קורונה: הישראלים מאוכזבים מניהול המשבר אבל מוכנים לתת הזדמנות
– בסיכום עם דרעי: חוק השבות יקודם בתמיכת הקואליציה
– בלי בדיקות: החיסון הסיני לנגיף הקורונה יצא לדרך
מלון ניר־עציון שבכרמל – "כל כך טבעי שתרצו להישאר", זו הסיסמה שלו – הוא אחד מכמה וכמה מלונות שהוסבו בחודשים האחרונים למרכזי אירוח לחולי קורונה, כחלק מהמאמצים לנתק את המאובחנים מסביבת המגורים שלהם ולקטוע את שרשראות ההדבקה. מצד אחד הוא חולה יותר מכולנו במגפה – למעשה, נגיף הקורונה אותר כמעט אצל כל אורחי המלון, שמספרם היה כ־450 בשעה שביקרנו בו. מצד שני, היחידים שהסתובבו בשטח עם מסכות ואמצעי מיגון היינו אנחנו, וגם כמה מעובדי המלון שנשלחים למשימות יומם מעבר לקו, ובשובם עוברים דרך מערך חיטוי יסודי. כשנכנסנו לאזור הצהוב, שניים מהעובדים הללו, כפיר מתוק ושלמה אקרשטיין, היו עסוקים בטיפול בחמגשיות היוצאות מהמטבח שבאזור הירוק ונשלחות אל אולם שהוסב לחדר אוכל. הם ביקשו שנעזור להם, ובמשך דקות ארוכות סידרנו את ארוחת הצהריים.
על דלתות האולם הקישו אבות לחוצים, שביקשו לקחת כבר את האוכל לנשים ולילדים הממתינים בחדרים. מתוק ואקרשטיין ביקשו מהם להמתין ולא להיכנס. "לפעמים אנחנו צריכים ממש להרחיק אותם ולהסביר בתקיפות שאסור להם להתקרב אלינו, אבל לרוב הם נענים לבקשה", אמר לנו מתוק, בן 22 מקריית־ים שחיפש לו הכנסה בימי הקורונה. "אני חייל משוחרר והמדינה לא עזרה לנו כמו שצריך. לא הייתה לי ברירה אלא לצאת לעבוד. המשכורת כאן מכובדת, אני יכול להסתדר איתה".
אקרשטיין, תושב קריית־שמואל בשנות העשרים לחייו, עבד בניר־עציון גם לפני התפרצות הקורונה. כשנסגר המלון לאורחים "רגילים", הוא התנדב לעבוד באזור הצהוב של החולים המבודדים. "המשפחה שלי והחברים בסדר גמור עם זה. הם מאמינים שאנחנו יודעים להגן על עצמנו כמו שצריך", הסביר.
שני הצעירים ועובד שלישי מגיעים לכאן בכל יום למשמרת בת שמונה שעות. שלוש פעמים במהלכה הם עוברים לאזור הצהוב, כדי לסדר את הארוחות בחדרי האוכל ולנקות את המרחבים המשותפים. הם נכנסים ויוצאים מבית המלון בכניסה מיוחדת, ואסור להם בתכלית האיסור לעבור באזור הירוק, כדי לא לסכן את עובדי המנהלה. בסוף יום העבודה הם עוברים חיטוי ומחליפים את הבגדים שלבשו במתחם החולים, ורק אז שבים הביתה.
מתוק ואקרשטיין נעלמו לאחר שנפתח חדר האוכל, ונותרנו לבדנו לצד עשרות האורחים: כולם גלויי פנים ונטולי מסכה, כולם חרדים. המבוגרים שוחחו על ענייני היום, הילדים צחקו, כולם לקחו לעצמם אוכל, וביניהם אנחנו – אורחים עטויי חליפות חלל שחדרו לפתע לעולמם המוגן.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
