מחלון ביתו של ד"ר נחום ברוכי עדיין אפשר לראות שדות פתוחים, נוף של קיבוץ. בקרוב כל זה צפוי להיעלם, כשיחלו כאן העבודות להקמת תחנה של הרכבת הקלה. למעשה, גם כיום כבר לא תמצאו כמעט חקלאים בקיבוץ בארות־יצחק, הממוקם סמוך לפתח־תקווה. השדות הולכים ומצטמצמים, והעובדים כמעט כולם תאילנדים. הקיבוץ על שמונים משפחותיו עדיין שיתופי, אבל ספק אם זה יהיה המצב עוד לאורך זמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שופטינו מרחיקים אותנו מחיים בעולם מתוקן מוסרית
– הירושימה שלא תחזור: כך הופלה הפצצה ששינתה את העולם
– הריבונות תהיה לעובדה מוגמרת, לישראל רק נותר להתכונן
ברוכי, שמתגורר בבארות־יצחק מעל שישים שנה, מישיר מבט מפוכח אל המציאות סביבו. גם הוא, האיש שעמד בעבר בראש תנועת הקיבוץ הדתי, נמנה כיום עם אלו הסבורים שהקיבוץ חייב להשתנות כדי לשרוד. מצד שני, הוא אינו שותף למאבקים בנושא. לא שהתעייף; הוא פשוט מעדיף את הלכידות החברתית על פני מלחמות היהודים. בעמודים האחרונים של ספרו האוטוביוגרפי "בשביל ישראל", שראה אור לאחרונה, הוא מסביר: "אחת ממטרות הקיום של הקיבוץ הם יחסי חברה תקינים, ולכן, אם המאבקים הפנימיים מערערים את היחסים האישיים, אז לצורך מה אנחנו קיבוץ?"
"אצלנו עוד לא הפריטו את עניין הארוחות, אבל אני בספק אם אחרי הקורונה נחזור לחדר האוכל", אומר ברוכי. "הגענו לכך שבסעודת ליל שבת ישבו רק 15 חברים ו־22 אורחים, ובשבילם החזיקו מערך תורנויות ומטבח פתוח. אני חושב שהקיבוץ ילך יותר ויותר להפרטה, אבל בינתיים הוא שיתופי בקנאות. לפי הערכתי קרוב למחצית מהחברים בעד לשנות כמה דברים, אבל מולם יש רוב קטן, 52 אחוזים שחושבים שאסור להזיז את הכוס מכאן לכאן, כי זו תהיה התחלת הסוף. אני מוכן לקבל את עמדתם של המתנגדים לשינוי, אבל רק שלא יסתמו את הפה לאחרים. בכל פעם שנושא ההפרטה עולה לסדר היום, הוא נופל כבר בהצבעה הטרומית על 'האם בכלל לקיים דיון', ואת זה אני לא אוהב".
אין הרבה אנשים שמכירים את הקיבוץ הדתי לדורותיו כמו נחום ברוכי. את ילדותו בשנים שלפני קום המדינה הוא העביר בקיבוץ טירת־צבי, כשאביו, יהושע ברוכי, היה ממובילי ההתיישבות היהודית באזור. אחרי שירותו הצבאי הצטרף לקיבוץ בארות־יצחק, ובהמשך כיהן כמזכיר הקיבוץ וכמזכיר כללי של תנועת הקיבוץ הדתי. בעשור השביעי לחייו החל לחקור את תולדות התנועה הזו, וכתב דוקטורט על שיקומה מהחורבן שחוותה במלחמת העצמאות.
כהיסטוריון, ברוכי יודע היטב שמי שלא דואג לספר את סיפורו, אינו זוכה להכרה. "צריך להשקיע בתודעה היסטורית. כשכמה מאנשי קיבוץ נגבה ביקשו להרוס את מגדל המים המחורר שלהם ממלחמת העצמאות ולבנות אחד חדש לצורך השקיה, חבריהם אמרו להם שהמגדל הישן חשוב יותר מהכול, כי הוא המורשת של הקיבוץ. לעומת זאת על המגדל של בארות־יצחק, במיקום המקורי של הקיבוץ, אף אחד לא שמע במשך הרבה שנים. ב־1973 הייתי בטיול בדרום במסגרת קורס מורי דרך, והסתובבנו שם. המדריך ביקש ממני שאספר לקבוצה מה קרה במקום הזה, כי הוא עצמו לא ממש הכיר את הסיפור של בארות־יצחק".
"צריכים להודות שהקיבוצים היום כבר לא ממש משימתיים, וגם כשמקימים בהם מוסדות כמו מכינה קדם־צבאית, מסתמכים על כוחות מבחוץ. כשהיה פה דיון על בחירת משימה חיצונית, אמרתי שאנחנו קהילה קטנה מדי עבור חלק מהמשימות. אנחנו מבוגרים מאוד, מחציתנו כבר בעלי צרכים מיוחדים, אנחנו לא יכולים לאמץ משפחות"
הצורך לספר את מה שכמעט ונשכח עובר כחוט השני לאורך הספר "בשביל ישראל". כחייל וכמפקד השתתף ברוכי בחלק ניכר ממלחמות ישראל, אבל שוב ושוב גילה כי יש יחידות וחטיבות שאינן זוכות לתיעוד והנצחה ראויים, למרות ההישגים והאבדות בשדה הקרב. "תמיד הייתי 'אורח', נלחמתי במקום שאני לא שייך אליו. מלכתחילה התגלגלתי לנח"ל כי זה היה החינוך של בני עקיבא והדרך הקיבוצית. אבל לא באתי לנח"ל בשביל לעבוד בטרקטור; ידעתי שזה מה שאעשה אחר כך כל החיים, וכחייל רציתי הזדמנות להילחם.
"לפני 15 שנה הצטרפתי לוועד המנהל של גבעת התחמושת כנציג חטיבת הראל, והתוודעתי לתחרות התקשורתית שלנו מול חטיבת הצנחנים. הייתי צריך להתמודד מול ענקים שנשאו שני דגלים – הם היו גם משחררי ירושלים וגם צולחי התעלה ביום כיפור. גם אני עשיתי את שני הדברים, אבל לא היו עיתונאים שיכתבו עליי".
המוכתר נאלץ לברוח
ברוכי נולד בגדרה לפני 83 שנה. כעבור שנה וחצי, בערב פסח של 1939, עבר עם הוריו לקיבוץ טירת־צבי שהיה אז מוקף חומה. "כל מה שהתרחש אצלנו בבית היה מפעל אדירים של אמא שלי, שרה, שתמיד יזמה והובילה יותר מאבא", הוא מספר. "אמא היא זו שלקחה אותו אחרי חתונתם להתיישב בגדרה. המעבר לטירת־צבי, כשהזמינו את אבא להיות המוכתר שם, היה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי בגדרה כבר היה למשפחה פרדס והייתה דירה מסודרת, ופתאום הם הלכו לגור באוהל".
בשנת 1946 מונה יהושע ברוכי ל"מוכתר המוכתרים" של עמק בית־שאן, ופעל לרכישת אדמות מהערבים עבור קק"ל. לאחר שהוועד הערבי העליון הכריז עליו כ"בן מוות" ואף שכר רוצח להוציא את גזר הדין לפועל, החליטו במחלקה הערבית של הסוכנות להוציא אותו לשליחות בחו"ל. הוא נסע אל מחנות העקורים באירופה, וטיפל שם ברישומי העלייה לארץ.
במלחמת העצמאות נפל גיסו של יהושע ברוכי, צבי תמרי. אלמנתו הלנה, אחותו של יהושע, נותרה עם ארבעה ילדים קטנים. זמן קצר לאחר מכן הלכה גם היא לעולמה בשל מחלה, ומשפחת ברוכי, שלה היו אז ארבעה ילדים משלה, אימצה את ארבעת היתומים. שבט ברוכי־תמרי עזב את הקיבוץ ועבר לשכונת אבו־תור בירושלים. מפעם לפעם היה נחום בן ה־13 נוסע עם אחיו הגדול חגי בטרמפים לטירת־צבי, כדי לפגוש שם את החברים.
איך חווית את הכפלת המשפחה והמעבר לעיר הגדולה?
"הייתי כבר די גדול, כך שלא היה לי הרבה חיכוך יומיומי עם הילדים הקטנים. העזיבה של הקיבוץ גרמה לי להלם בהתחלה, אבל התרגלתי די מהר".
במסגרת שירותו הצבאי בנח"ל יצא ברוכי לקורס מ"כים, "ובדיוק המחזור שלנו נשלח לאחד הקרבות הקשים בתולדות מדינת ישראל, קרב המיתלה במבצע קדש". הוא וחבריו לקורס צורפו לכוחות הצנחנים שלחמו במערב חצי האי סיני. הם סופחו לגדוד בפיקודו של אהרן דוידי, נקראו לחלץ צוות גדודי משוריין בפיקודו של מוטה גור, והותקפו על ידי מטוסים מצריים. הכוח סייע בפינוי נפגעים רבים, וספג בעצמו אבדות כבדות. "איבדנו שם 12 לוחמים, והיינו צריכים לסחוב אותם בלי אלונקות", נזכר ברוכי. "את אחד מהם, מפקד המחלקה שלי, סחבתי בעצמי על הגב". ובכל זאת, מכיוון שלא היו חלק רשמי מחטיבת הצנחנים, לא הוזמנו חיילי קורס המ"כים לאירועי הניצחון וטקסי הזיכרון של המבצע, וגם לא זכו לתהילה.
"צריך להשקיע בתודעה היסטורית. כשכמה מאנשי קיבוץ נגבה ביקשו להרוס את מגדל המים המחורר שלהם ממלחמת העצמאות ולבנות אחד חדש, חבריהם אמרו להם שהמגדל הישן חשוב יותר מהכול, כי הוא המורשת של הקיבוץ. לעומת זאת על המגדל של בארות־יצחק אף אחד לא שמע במשך הרבה שנים"
בהמשך, כמפקד פלוגת חרמ"ש בחטיבת הראל, שוב התגלגל מזלו של ברוכי להשתתף בקרב היסטורי – הקרב לשחרור ירושלים. הוא וחייליו כבשו את מתחם עבדול עזיז וחרבת לוזה באזור הקסטל, והמשיכו משם לעיר דרך שועפאט וגבעת המבתר. ושוב, החטיבה שנכנסה לפנתאון כמשחררת ירושלים הייתה חטיבת הצנחנים, ולא חטיבת הראל. "לנו, מה לעשות, לא היו שופרות. זאת בניגוד למי שהגיע להר הבית כי הוא תכנן להביא לשם שופר גם בשביל העיתונאים שמסביב", אומר ברוכי.
המוטיב הזה המשיך לאפיין אותו גם במלחמת יום הכיפורים. כמפקד גדוד 86 הוא צלח את תעלת סואץ והשתתף בקרבות בתוך העיר סואץ ובמצור על הארמיה השלישית. הגדוד שלו השתייך לחטיבה 204, אבל לחם רוב הזמן ככוח עצמאי תחת פיקודן של חטיבות אחרות – ואלה אף לא טרחו להזמין את המג"ד ברוכי לאחר המלחמה כדי שימסור את גרסתו לקרבות.
שנים אחר כך, כשגילה כאמור איך חטיבת הראל נדחקה מהתודעה על ידי היח"ץ הצנחני, הוא החליט להמיר את התסכול בתיקון: ברוכי השיג את ספר התחקירים המסווג של חטיבת הראל מ־67', וביקש להפשיר את האיסור על פרסומו. כשקיבל את האישור לכך, ערך את עדויות המפקדים, הוסיף סיכומים וצילומים, והוציא לאור ספר על קרבות החטיבה במלחמת ששת הימים.
במלחמת לבנון הראשונה שירת ברוכי כסגן מפקד חטיבת טנקים. אחר כך עבר להג"א, ובתקופת מלחמת המפרץ הראשונה פיקד על נפת פתח־תקווה. בגיל 60 השתחרר משירות, בדרגת סגן־אלוף. בסרטון שהופק לרגל צאת הספר "בשביל ישראל", אומר אלוף במיל' גרשון הכהן כי גם היום צה"ל חייב להתבסס על מערך המילואים, וכי סיפורו האישי של ברוכי – שהשתתף כאיש מילואים בארבע מלחמות – תורם להוכחת העמדה הזו. "אני לא מכיר לעומק את הצבא היום אבל זה צבא אחר לגמרי", אומר ברוכי. "המקצוענות בו משמעותית מאוד, וככל שפחות ישראלים משרתים בקרבי, כל הצבא נעשה שונה.
"צה"ל הוא עדיין נכס לאומי שזוכה לכל התשבחות, אבל לא כל אחד נמצא שם, וזה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לפערים בין חלקי העם. אני מניח שבאחוזים, תושבי הפריפריה משרתים היום יותר מאשר תושבי מרכז הארץ. המציאות השתנתה גם בקיבוצים. ששת ילדיי כולם קצינים, אבל את הנכדים שלי זה כבר פחות מעניין". גם משילוב לוחמות ביחידות קרביות הוא לא רווה נחת. "כשהייתי מחנך בתיכון ביבנה ותלמידות שלי התגייסו לשרת כמדריכות בקרבי, אמרתי להן: 19 שנה אנחנו מחנכים אתכן ורוצים שתיקחו את הערכים האלה איתכן, אבל לא בשביל הדרכת תותחנים אלא בשביל להיות מדריכות חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ), או מדריכות בחברה להגנת הטבע".
ראיונות במקום כרטיס טיסה
אחד הפרקים המעניינים בסיפור חייו של ברוכי דווקא לא התרחש בשדה הקרב. בשנת 1958, מיד לאחר שחרורו משירות סדיר, הוא החליט לערוך היכרות יסודית עם מרחבי הארץ, לפני שישתקע במקום מגורים קבוע. לשם כך יצא לטיול ממטולה עד אילת, יותר מעשרים שנה לפני שהחלו לסמן את "שביל ישראל" המוכר. שני חברים מהגרעין עשו יחד איתו את המסלול הזה – משה זר, גואל הקרקעות המתגורר כיום בטירה המפורסמת סמוך ליישוב קרני־שומרון, ויחזקאל דגן ז"ל, המייסד והיו"ר של חברת "חישתיל" שנפטר לפני כשנתיים. לקראת היציאה לדרך הפכו השלושה את חדרם המשותף בבארות־יצחק לחמ"ל טיולים. הם תלו על הקירות מפות טופוגרפיות, שאת חלקן השיגו באישור ביטחוני מיוחד, והחלו לנעוץ סיכות באתרים שבהם רצו לבקר. את המסלול ששרטטו הם חילקו לקטעי צעידה יומיים, ותכננו את מקומות הלינה. שבוע לפני היציאה גם שכרו ג'יפ ונסעו להטמין מזון בנקודות שונות לאורך המסלול, שישמשו להם "תחנות הצטיידות".
סיפור המסע שמופיע בספרו של ברוכי, מבוסס בעיקר על גלויות דואר שנשלחו לחברים בבארות־יצחק ונתלו על לוח המודעות של הקיבוץ. "באותם ימים הקו הירוק היה הגבול, ולכן חלק גדול מהמסלול היה מוכתב מראש", הוא מספר לנו. "בגליל עוד יכולנו להתפתל קצת ימינה ושמאלה, אבל מוואדי ערה עד בקעת באר־שבע היה רק שביל אחד אפשרי. יכולנו ללכת או ימינה לים או שמאלה לגבול, אבל בחרנו לעבור באזורים המיושבים יותר".
החלק המאתגר של המסע היה צליחת הנגב. השלושה צעדו מסדום למצפה־רמון, מרחק של 130 קילומטרים, בשלושה ימים. במצפה־רמון, שהייתה אז בת שנתיים, הם נעצרו על ידי מפקד המחלקה האחראית על ביטחון האזור, ונדרשו להתייצב במשטרת באר־שבע. מכיוון שבתיקיהם נמצאו רימונים, שאותם שמרו לעצמם לצורך הגנה עצמית, הואשמו השלושה בהחזקת חומרי נפץ ללא רישיון ונקנסו בחמישים לירות. לימים התברר להם שמטרת מעצרם הייתה למנוע מהם ללכת ברגל באזור שנחשב למסוכן, והחזקת הרימונים הייתה רק תירוץ: טייל מנוסה מקיבוץ יבנה, שאיתו התייעצו על מסלול הטיול, ניסה להניא אותם מלעבור במקומות הבעייתיים, ומשלא הצליח – דיווח לרשויות על תוכניתם כדי שיעצרו אותם בדרך כלשהי.
לאחר הפסקה של שבועיים החליטו ברוכי וחבריו להשלים את המשימה, אבל לשנות את המסלול: במקום לצעוד בהרים, הם ילכו על הכביש הראשי עד אילת. עיתונאי מעיתון "הבוקר" הבטיח לממן להם את כרטיס הטיסה צפונה, אם יצליחו לסיים את המסע הרגלי. כשהגיעו לעיירה, פנו השלושה לבניין המועצה כדי להחתים את "יומן הטיול" שלהם, ומשם מיהרו לשדה התעופה. ההבטחה לכרטיס חינם לא קוימה אמנם, אבל הטיול הגדול עורר עניין תקשורתי רב. ברוכי וחבריו התראיינו לארבעה עיתונים יומיים, ואיתן הבר, שהיה אז חייל צעיר בעיתון "במחנה", הכין עליהם כתבת מגזין גדולה שרק בגלל אירוע ביטחוני חשוב צומצמה לידיעה צנועה. בעקבות המסע הפכו השלושה למדריכי טיולים מבוקשים בקיבוץ הדתי ובתנועת בני עקיבא.
בשנת 2005, כמעט חמישים שנה אחרי הצעידה הראשונה של ברוכי ממטולה לאילת, פנו אליו רעיה ויוסי אופנר, הוריו של אבי אופנר ז"ל שנהרג באסון המסוקים, וביקשו שיסייע להם בארגון מסע תחת הכותרת "נפגשים בשביל ישראל". הרעיון היה לשלב צעידה על תוואי השביל עם מפגש חברתי ודיון בין קבוצות מגוונות. ברוכי, שהיה אז מורה בתיכון ביבנה, נרתם למשימה. "הפעם לא אני ניווטתי אלא מדריכים של החברה להגנת הטבע, אבל אני הייתי אחראי על כל הצד הארגוני. לצד המכינות הקדם־צבאיות החילוניות שהשתתפו במסע, רציתי להביא גם את המכינות הדתיות, אבל לצערי לא הצלחתי. זה היה זמן קצר לאחר ההתנתקות, ואחד מראשי המכינות אמר לי: 'אחרי מה שעשו לנו, אני לא מוכן לדבר איתם'".
מי אנחנו בכלל
בין מלחמות למסעות הכה ברוכי שורשים בבארות־יצחק. כאן גם הכיר את רעייתו חנה, בת המקום. בספרו "בארות־יצחק בהתיישבות ובמלחמה", שיצא לאור לפני כעשור, גאל ברוכי את סיפורם של מייסדי הקיבוץ בגלגולו הראשון. אז ניצב בארות־יצחק בשערי עזה, ובמלחמת השחרור מצאו עצמם התושבים נלחמים בחזית המערכה הקשה נגד הצבא המצרי שפלש לארץ. ב־15 ביולי 1948 הצליח גדוד מצרי לפרוץ לתוך הקיבוץ ולכבוש חלק ממנו. המגינים הדפו לבסוף את הכוח התוקף, אבל מחיר הניצחון היה כבד. רבים נפלו במערכה. הקיבוץ נחרב, והחברים הוותיקים עזבו את האזור ובנו את ביתם מחדש במרכז הארץ. כל שנותר בנקודת ההתיישבות הנטושה היה מגדל מים מחורר מפגיעות הפגזים, שלא זכה אפילו למטיילים שיפקדו אותו.
חניכי קורס המ"כים נשלחו לקרב המיתלה, הותקפו על ידי מטוסים מצריים, סייעו בפינוי נפגעים רבים וספגו בעצמם אבדות כבדות. "איבדנו שם 12 לוחמים, והיינו צריכים לסחוב אותם בלי אלונקות", נזכר ברוכי. "את מפקד המחלקה שלי סחבתי בעצמי על הגב". ובכל זאת, מכיוון שלא היו חלק רשמי מחטיבת הצנחנים, לא הוזמנו לטקסים של מבצע קדש
בספר אחר, "נקום ובנינו", שראה אור בעקבות עבודת המחקר שלו, דאג ברוכי לעשות צדק היסטורי עם קיבוצים דתיים נוספים שנמחקו מהמפה בקרבות מלחמת השחרור, ולא זכה לתיעוד הראוי. דוגמה בולטת לכך היא הסיפור של "אות נס הקוממיות", שהוענק בשנת 1955 ליישובים שנטלו חלק במלחמת העצמאות – אך בארות־יצחק וכפר־עציון לא קיבלו אותו. רק בשנת 1981 החליט ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין לתקן את העוול, ולהעניק את האות לכמה יישובים שלא נכללו ברשימה המקורית. בנושא הזה ברוכי דווקא לא מזהה אפליה מכוונת: "אנחנו בקיבוץ הדתי חשבנו בזמנו ש'שוב דפקו את הדתיים ואת החירותניקים', אבל הקריטריונים דווקא היו ברורים. היו גם מפא"יניקים שהתלוננו על שלא קיבלו את האות, ובן־גוריון הסביר להם שנס הקוממיות ניתן רק לישובים שנשארו במקומם לאחר המלחמה. אנשי משאבי־שדה, למשל, עברו צפונה מאזור חלוצה להר הנגב ושינו את שמם, ולכן גם הם לא קיבלו את האות. ביריה לעומת זאת ישבה באותו מקום גם אחרי המלחמה, אבל עד 1955 החברים הוותיקים שלה כבר עזבו לקיבוץ עין־צורים – וכך קרה שהאות ניתן לתושבים שבכלל לא היו קשורים למלחמה".
במהלך השנים הפך ברוכי למזכיר הקיבוץ שלו, והשתלב גם במוסדות תנועת הקיבוץ הדתי. ב־99' הגיע לתפקיד הבכיר ביותר בתנועה, כשמונה למזכ"ל שלה. בתפקיד הזה הוא כיהן עד שנת 2003.
התנועה שלכם הייתה בעבר בעמדת הובלה בציונות הדתית. כל מזכ"לי בני עקיבא היו קיבוצניקים, ולקיבוץ הדתי היו גם נציגים בכנסת במסגרת רשימת המפד"ל. מה קרה מאז?
"הקיבוץ הדתי תמיד היה גורם שולי, שחשב שהוא גדול יותר מממדיו האמיתיים. התגאו בו מאוד בעיקר אחרי המלחמות, אבל הוא לא הצליח אף פעם להגיע לעמדת השפעה. על בני עקיבא הוא הצליח להשתלט באמצעות קיבוץ סעד: אריה קרול ויעקב דרורי, שניהם מסעד, ריכזו את הסניפים הגדולים של תנועת הנוער, והביאו להחלטת מועצה שלפיה בני עקיבא תכוון את כל חניכיה להגשמה בקיבוץ. בשנת 1954, כשהייתי כבר בחבריא ב', התקימה הוועידה השישית של בני עקיבא, והיה שם מאבק בין 'דרך הישיבה' ו'דרך הקבוצה'. מאז הקו הקיבוצי הלך ודעך, הלך והתפוגג. הקיבוץ הדתי לא הצליח לגייס מדריכים לבני עקיבא כי הוא 'התבגר', ולחברי הקיבוצים כבר היו משפחות, וכך אבדה לו השליטה החינוכית.
"בתחום הפוליטי, המייצגת של הקיבוץ הדתי במפד"ל הייתה סיעת 'למפנה'. גם הם תמיד חשבו שיש להם כוח רב, אבל במבחן הבחירות הפנימיות הם לא הצליחו להשיג רוב ונשארו בשוליים. למשה אונא (חבר קיבוץ שדה־אליהו – א"ר) עוד נתנו את ועדת חוקה, חוק ומשפט, והוא כיהן בתפקיד הרבה זמן. אחר כך היה בכנסת שמחה פרידמן (מקיבוץ טירת־צבי), אבל הוא לא התאים לפוליטיקה".
סוף הקשר של הקיבוץ הדתי עם המפד"ל, אומר ברוכי, הגיע כשנפתלי בנט ניצח לראשונה בפריימריס. "עמדתי אז בראש הוועדה הרעיונית־פוליטית של התנועה, והיה מקובל שכל מנהיג של המפד"ל נפגש איתנו. אפי איתם לא כל כך אהב אותנו, אבל הוא עזר לנו בדברים שהיינו צריכים, בעיקר בתחומים חקלאיים. כשבנט נבחר וביקשנו להיפגש איתו, התקיימה שיחה לא כל כך נעימה. הוא שאל 'מי אתם?', ואני חשבתי בליבי שהוא בעצם צודק, מי אנחנו בעצם?
"מאוחר יותר סגרנו את הוועדה הרעיונית והקמנו רק צוות תגובות, שכלל את נחמיה רפל, את יוחנן בן־יעקב ואותי. חשבנו שמחכים לשמוע מה יש לקיבוץ הדתי להגיד, והיינו מנסחים תגובות לאירועים שהתרחשו, עד שהחלטנו שחבל על הזמן".
לאורך השנים נמתחה ביקורת על ועדות הקבלה של הקיבוצים, שנתפסו כמפלות ואפילו גזעניות. אתה חושב שיש הצדקה לקיומו של המוסד הזה?
"כן. ביקשו ממני להיות חבר בוועדת ערר של קיבוץ מסוים, ששלוש משפחות פנו אליה לאחר שלא התקבלו לקיבוץ. הסברתי שם שבחברה הקיבוצית, הגורם החברתי הוא משמעותי יותר מאשר הגורם הדתי. אתה יכול לא להניח תפילין בבוקר ואף אחד לא ידע, אבל אם יש חשש שתמריד את התושבים החדשים נגד המערכת הוותיקה, מותר לקיבוץ להגיד לך לא".
אילו היית היום מזכ"ל הקיבוץ הדתי, לאיזה כיוון היית מוביל את התנועה?
"אני לא יודע, כי מאז שהפסקתי לעמוד בראש הוועדה הרעיונית, אני לא כל כך מעודכן. צריכים להודות שהקיבוצים היום כבר לא ממש משימתיים, וגם כשמקימים בהם מוסדות כמו מכינה קדם־צבאית, מסתמכים לצערי על כוחות מבחוץ במקום על כוחות פנימיים. יש גם משימות שכבר לא מתאימות לכל קיבוץ. לפני שלוש שנים, כשהיה פה דיון על בחירת משימה חיצונית, אמרתי שאנחנו קהילה קטנה מדי עבור חלק מהמשימות. אנחנו מבוגרים מאוד, מחצית מאיתנו כבר בעלי צרכים מיוחדים, כך שאנחנו לא יכולים למשל לאמץ משפחות.
"כשנחמיה רפל היה המזכ"ל של הקיבוץ הדתי, הוא ניסה להחיות את הקשר עם מוסדות עליית הנוער. התנועה שלנו הקימה בעבר כפרי נוער, במקומות שלא ניתן היה להקים בהם גושי יישובים. כך נוסדו כפר הודיות, נווה־עמיאל וימין־אורד. אבל כדי להוביל מהלך כזה, צריך גוף ארגוני שיש לו יכולות".
ברוכי ושני חבריו למסע נעצרו במצפה־רמון, ומכיוון שבתיקיהם נמצאו רימונים, הם הואשמו בהחזקת חומרי נפץ ללא רישיון ונקנסו בחמישים לירות. לימים התברר להם שהרימונים היו רק תירוץ: טייל מנוסה מקיבוץ יבנה, שאיתו התייעצו על מסלול הטיול, דיווח עליהם לרשויות כדי שיעצרו אותם לפני שיעברו באזורים מסוכנים
קרנה של החקלאות יורד בשנים האחרונות, וגם בציונות הדתית יש מי שמדברים עליה היום רק במונחים כלכליים, ולא רואים בה ערך בפני עצמו. אתה רואה צורך להמשיך ולהחזיק את השדות והמטעים?
"קשה לדבר על מקומה של החקלאות בקיבוץ הדתי באופן כללי, כי יש שוני גדול בין הקיבוצים. בכפר־עציון למשל יש אמנם דובדבנים, אבל הקיבוץ לא חי על הענף הזה. לעומת זאת, אנשי קיבוץ סעד יושבים על אלפי דונם של פלחה, ומקיימים משק חקלאי מפואר. שם החקלאות היא העיקר, וכך גם בעלומים. בשני הקיבוצים הללו גם חורשים עד הגדר של עזה, וזו ממש ציונות תחת אש.
"לנו לוקחים בכל שנה עוד קטע בשביל שדה תעופה, רכבת או כביש. במשבר הרפתות לפני 15 שנה, הממשלה רצתה לחסל רפתות קטנות ולאחד את הרפת שלנו עם קיבוץ אחר. החברים כאן התנגדו לכך והתעקשו. אנשים בבארות־יצחק רוצים משק חקלאי, אבל כשנשארים רק עם 1,500 דונם, ובשטח עובדים רק שלושה חברים וכל השאר הם תאילנדים, זה כבר לא הקיבוץ".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
