באחת הסצנות האחרונות של הסרט "משחק ילדים" נראה מעוז חדד בן ה־12, עטור סרטים כתומים, הולך ברחובות היישוב אבני־איתן שבגולן. "אני תמיד מתגעגע לחברים שלי בכפר", הוא מספר שם, שנתיים אחרי הפינוי מחבל עזה. "יש משהו שונה בין החברים בכפר־דרום לחברים מהיום. החברים מכפר־דרום הם חברים מהגן ומכיתה א', חברים ממש, מאז שהייתי תינוק, עם כל הדברים שעשינו יחד. וכאן, כמה זמן אני מכיר את החברים כאן?"
הבמאי נעם דמסקי עקב ב"משחק ילדים" אחר כמה ילדים כבני 10 מהיישוב כפר־דרום. המצלמה ליוותה את משחקי החבורה הצעירה בשנה המתוחה שקדמה להתנתקות, וביום העקירה עצמו (אני זכיתי להיות התחקירן והמפיק בפועל, בחלקים שצולמו בגוש קטיף). שני ילדים עמדו במרכז הסרט: מעוז חדד, שאביו אייל היה חקלאי בגוש; ואביחי איובי, שנולד לאחר מות אביו אפרים איובי הי"ד, שנרצח בפיגוע טרור בעת ששימש נהגו של הרב חיים דרוקמן. ילד נוסף שבלט בחבורה וכיכב בכמה מהסצנות היה אברהם בר־אילן.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מפקד בסיס חיל האוויר רמון מבקש שתפעילו את הדמיון
הקבינט התחייב, אך המאבק על שטחי סי הופקר
הר הבית 2020: הדרך לשיוויון זכויות ליהודים עוד ארוכה
ארבע שנים לאחר ההתנתקות נפגש מעוז עם חבריו מכפר־דרום בהקרנת הבכורה של הסרט בכיכובם, במרכז בגין בירושלים. מאז הם לא התראו, עד עכשיו. במלאת 15 שנים לחורבן גוש קטיף החלטנו להפגיש שוב את החבורה ההיא, כדי לשמוע כיצד הם רואים במבט לאחור את אירועי הימים ההם, ומה הם נושאים איתם גם היום. המקום הטבעי לקבץ בו חברי ילדות שגדלו יחד וחוו אירועים לא פשוטים הוא מקום מגוריהם מהעבר; במקרה של מפוני ההתנתקות זה כמובן בלתי אפשרי. נפגשנו לפיכך בשבי־דרום בנגב המערבי, יישוב שמתגוררות בו כיום כ־15 משפחות מכפר־דרום.
המשתתפים מקדמים זה את זה בחיבוקים וטפיחות, אבל ניכר שהחוט שחיבר ביניהם ניתק לבלי שוב. חדד מספר כי לכל אורך השנים האלה, לא ראה את חבריו גם על המסך; מאז הקרנת הבכורה הוא לא שב לצפות בסרט. "פחדתי לראות, כי אני אחד המכחישים. זה כאילו נובע ממקום של 'ממשיכים הלאה, קדימה', אבל זה לא באמת. יש אצלי הרבה דברים לא פתורים. חוץ מזה, התפדחתי לראות את עצמי שם כילד".
איובי זוכר את הצפייה הראשונה כחוויה מפחידה. "הרגשתי חשוף מאוד, אבל מאז ראיתי את הסרט עוד כמה פעמים, ועברתי איתו תהליך התבגרות. המצלמה תפסה את הילדות שלי, אבל לא את כולה. לא תמיד היה לי נוח לראות את זה, ובכמה סצנות רציתי לחדד ולומר 'אבל רואים פה רק זווית אחת'. יש למשל סצנה שבה אנחנו משקיפים על השכנים הערבים שמעבר לגדר ומדברים עליהם. כנער רציתי לצעוק על אביחי הילד שמוצג בסרט, ולנסח מחדש את השיח שרואים שם. היה לי קשה גם לראות את עצמי מתעמת עם החיילים ביום הגירוש. חיילים צריך לכבד. לא היה פשוט לראות את זה".
15 שנה אחרי, מה נשאר לכם מגוש קטיף?
איובי: "הרבה מהאישיות שלנו מגיעה משם, היא פועלת מהמקום הזה ומהחוויות שעברנו בגוש. אני תמיד צוחק שאת הצבא שלי עשיתי כבר בגיל שמונה".
חדד: "כששואלים אותי 'מאיפה אתה', אני אומר שאני חצי משם. בסופו של דבר גדלתי בגוש קטיף, לא ברמת הגולן, שההורים שלי עברו אליה. הגוש עיצב אותי. זה מותג, כמו סיכת סוף מסלול".
קיים הרצון לחזור לשם, או שזו תחנה שעברתם ומבחינתכם היא נשארה מאחוריכם?
בר־אילן: "אני לא יודע אם אני ספציפית אחזור לגוש קטיף, אבל יש לי חלום שיחזרו לשם, ואשמח אם זה יקרה".
חדד: "אבא שלי, שגדל בכפר־סבא, אומר שהוא לא יחזור לחבל עזה. אמא שלי כן חיה את זה, כי מגיל חמש היא גדלה בגוש קטיף, ביישוב גני־טל. צריך להבין שיש פה משהו מעבר לשאלה אם הסתדרת אחר כך בחיים. זו שריטה עמוקה: חיילים זרקו אותי מהבית, ואני שירתי אחר כך בצבא, לבשתי אותם המדים כמו האנשים שהוציאו אותי. זה לא מעבר דירה.
"אני אישית מחובר היום לאזור ירושלים, לטרסות ולאבן. אין לי מה לחפש על החוף. אבל מצד שני, גוש קטיף זה גוש קטיף. אם עולים לשם – אני קודם כול מתייצב, לפחות להקמה וכדי להרגיש את האנרגיה. ואם יהיה לי טוב שם, יכול להיות שאשאר".
איובי: "אני לא חושב על זה כל יום, אני אדם שעובר הלאה, אבל ודאי שיש לי תקווה ענקית שיחזרו לגוש קטיף. וברור לי שאם זה יקרה, אני לא אוכל שלא לחזור. זה יהיה חזק ממני. רוב הוותיקים כאן, בשבי־דרום, עוד לא התחילו לבנות את בית הקבע, וכך גם אמא שלי. מבחינתה יש לה בית אחר, גם אם הוא לא קיים".
החיים שם היו טובים
כשאני שואל אם אחרי העקירה הייתה תחושת הקלה מסוימת מכך שתקופת הפצמ"רים והפיגועים תמה עבורם, בר־אילן משיב: "כילד קטן לא הרגשתי שאני נמצא במקום לוחץ, או שיש פחד מסביב. מתרגלים לזה. לא חששנו ביומיום".
חדד: "גם אני כילד לא באמת חוויתי את הקושי, ולא התייחסתי בכובד ראש לכל המציאות. קיבלתי את זה כמובן מאליו. אלו היו החיים שלנו, ולא הכרנו משהו אחר. כמו שבחורף יורד גשם, בכפר־דרום ירדו פצמ"רים. בחוויה שלי, החיים שם היו טובים".
איובי: "אשתי רננה תמיד שואלת 'איך אתם לא שרוטים עם כל מה שעברתם שם'. אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות. האידיאל במגורים שם, המקום הסגור, ההערצה לחיילים שסביבנו והדם שחיבר בין כולם – כל זה יצר משהו שגם נתן לנו גב, ולכן לא כל כך נשרטנו. הקהילה הייתה מגובשת, המשפחות היו מחוברות מאוד. הייתי שמח לגדל את הילדים שלי בקהילתיות כזו ומתוך אידיאל כזה. אני לא מכיר היום מקום שהדברים קיימים בו כך. גם שבי־דרום זה לא כפר־דרום. רוב המשפחות לא גרו שם, וכשמנסים לפעמים להחיות את רוח כפר־דרום, זה לא זה. במשפחה שלנו כפר־דרום נמצא בדי־אן־איי, ואצל ההורים עוד יותר.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
