הכתבים הצבאיים שזומנו לבסיס במרכז הארץ לא העלו על דעתם שהם נופלים קורבן לתרגיל הונאה. מטרתו המוצהרת של המפגש, שהתקיים בבוקר 6 בספטמבר 2007, הייתה קבלת תדרוך מקצין רפואה ראשי, תא"ל חזי לוי – היום מנכ"ל משרד הבריאות. תוך כדי השיחה החלו הביפרים והמכשירים הסלולריים של העיתונאים לרטוט, ועל הצג הופיעה ידיעה מעורפלת לגבי תקיפה אווירית שבוצעה בסוריה במהלך הלילה. הכתבים שאלו את הקצין הבכיר אם יש לו מושג על מה מדובר, והוא מצידו מלמל תשובה מתחמקת והמשיך בתדרוך. רק בדיעבד התברר לנוכחים כי המפגש נועד להעסיק אותם בנושאים אזוטריים, כדי שלא ידחפו את אפם לסיפור האמיתי, ולא יחשפו חלילה בטרם עת את אחת הפעולות החשובות, המורכבות והחשאיות שידעה ישראל: השמדת הכור הגרעיני הסורי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדוע מתעכבת המראתו של השגריר המיועד לארה"ב?
– הצצה מיוחדת לטייסת הרחפנים החדשה של יחידה 9900
– למה איראן מסתירה את התקיפה בסוף השבוע?
יעקב כץ, אז כתב צבאי ב"ג'רוזלם פוסט" והיום עורכו הראשי, היה אחד העיתונאים שנכחו בתדרוך. מאז אותו יום, כך הוא מספר, האירוע שמדינת ישראל ניסתה להסתיר מפניו הילך עליו קסם. הוא לא הפסיק לעסוק בו, לראיין את המעורבים ולחקור עוד ועוד. כך בא לעולם, רגע לפני פרוץ הקורונה, ספרו "קוד אריזונה" (הוצאת כנרת זמורה), המתאר לפרטי פרטים את הסיפור שמאחורי המבצע הצבאי החשאי.
אפשר לזהות בספר נראטיב שאתה מנסה לקבע: קו מחבר בין הפצצת הכור הסורי לבין פעולות צבאיות הרואיות שנכנסו לפנתיאון הישראלי, כמו מבצע אנטבה והשמדת הכור העיראקי. ובכל זאת, נדמה שהציבור נמנע מלקבל את המצטרף החדש לרשימה המכובדת הזו.
"אתה צודק. אני חושב שהאירוע הזה לא קיבל את מקומו בפנתיאון הישראלי־יהודי מכמה סיבות. אחת מהן היא שבמשך שנים, הצנזורה לא אישרה לספר את הסיפור. כשאתה לא יכול לדבר על זה, אנשים לא יכולים לדעת. שומעים בגדול ובאופן מעומעם שקרה משהו, אבל לא מכירים את הפרטים.
"הפצצת הכור העיראקי, למשל, שוחררה לפרסום באופן מיידי. מנחם בגין בעצמו הודיע על התקיפה. גם מבצעי סבנה ואנטבה תווכו לציבור כמעט בשידור חי. במקרה של הכור הסורי הייתה החלטה של כל המערכות, הצבאיות והמדיניות, פשוט לא לדבר על זה".
למה בעצם?
"אנטבה היה מלכתחילה מבצע בפרופיל ציבורי גבוה, שמעורבים בו אזרחים חטופים. המחיר התיאורטי של הפצצת הכור בעיראק היה קטן יחסית; ברגע שאין גבול משותף, האיום הוא רק שיגור טילים. המקרה הסורי שונה. ב־2007 סוריה היא מדינה חזקה מאוד, שברשותה נשק כימי וביולוגי וכן מערך טילים עצום שמכוון אלינו. היא הייתה אז האויב, ב־ה' הידיעה. ישראל נמצאת רגע אחרי מלחמת לבנון השנייה, מערכה שנחשבה לכושלת – אחריה אמנם הגיעו 14 שנות שקט, עד כה, אבל בשלב ההוא צה"ל היה מוכה מבחינה מורלית. הייתה הסכמה בקרב גורמי הביטחון שאם תפרוץ מלחמה עם סוריה, היא תכלול גם את לבנון וחזבאללה, כלומר מערכה לאורך כל גזרת הצפון. החשש מתרחיש כזה היה ממשי. הפתרון היה פשוט לא לדבר על הפעולה לאחר ביצועה, וכך לאפשר לסורים לבלוע את הצפרדע הענקית הזו בלי להגיב באופן שעלול להידרדר בקלות למלחמה אזורית".
אולי "אשם" בכך גם המבצע עצמו – שהיה מהיר מאוד, עם אפס תקלות ואפס השלכות לרעתנו. לא היה כל כך מה לספר.
"שים לב שגם בספר שלי, ההפצצה עצמה מתוארת בכמה עמודים בודדים. נכון, לא היה שם סיפור גבורה שאפשר להפוך לסרט – על אף שאם יורדים לפרטים, הטיסה לסוריה הייתה מיוחדת מאוד. אהוד ברק, אז שר הביטחון, סיפר לי שהוא הביט ממרפסת ביתו במגדל אקירוב בתל־אביב, והבין שהמטוסים טסו נמוך יותר מגובה המרפסת הזו, כדי שלא יתגלו במכ"מים. טייסים אמריקנים אמרו לי שהם לומדים את הטיסה הזאת עד היום. אבל כאמור, לא היה פה רגע הרואי. המרחק קצר יחסית, הכול דפק כמו שעון, לא הייתה איזו פצצה שלא השתחררה. הסיפור העיקרי של השמדת הכור, לדעתי, נוגע לקבלת ההחלטות וליחסים בין ארצות הברית לישראל.
"כולם יודעים שהקשר בין המדינות מצוין, אבל רק במקרים מעטים אפשר לראות ולהבין איך הדברים באמת עובדים מאחורי הקלעים. למזלי הצלחתי לקבל ולספר את שתי הזוויות, מוושינגטון ומירושלים, וכך להרים את המסך. רקמת היחסים בין שתי המדינות, ולא פחות מכך בין מנהיגיהן, קריטית להצלחה או לכישלון של פעולות הרות גורל".
