"אקטיביסט גדול ממני", כך מכנה נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק את עמיתו לשעבר השופט אדמונד לוי ז"ל. "הוא הרי היה מוכן לבטל את חוק ההתנתקות. אני עצמי לא העליתי על דעתי לעשות זאת, אז מי משנינו אקטיביסט? אדמונד היה מוכן לבטל חוק של הכנסת – הרשות המחוקקת, שאני נוהג לכנות 'אחותנו הבכירה' – בנסיבות שבהן חשבתי שלא צריך לעשות זאת. לא רק אני, כולנו מלבדו חשבנו כך".
מדוע? בגלל הרוב העצום של הח"כים שתמכו בחוק?
"הרוב אינו השיקול. סברתי שאי אפשר לטעון שהשיקולים של המדינה לנקיטת הצעד הזה אינם מידתיים או נעשים שלא לתכלית ראויה, על פי כל המבחנים המשמשים אותנו. ובניגוד אלינו, אדמונד היה מוכן לומר שזה לא מידתי, ונעשה לתכלית לא ראויה".
15 שנה עברו מאז ניתן פסק הדין ההוא. בדעת מיעוט, מול עשרה משופטי בג"ץ, קבע לוי ב־9 ביוני 2005 שגירוש גוש קטיף דינו להתבטל. דברים קשים הטיח השופט בממשלה ובראש הממשלה, בתנועת הליכוד שבעבר נמנה עם חבריה, ובמשתמע גם בחבריו לכס השיפוט. "פינוי יהודים שהתיישבו כדין בגוש קטיף ובצפון השומרון עומד בסתירה מוחלטת לעקרונות ולערכים שבמגילת העצמאות, וכמוהו כשלילה של זכות יסוד שאין נעלה ממנה", כתב על העומד להתרחש. "לא די כי נתריע מפניה, אנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה".
וגם זה: "תחת הכסות הדמוקרטית שעטו הליכי קבלתן של החלטות אלו, בפועל היו הם בלתי דמוקרטיים. אי התערבותו של בית המשפט תהווה מסר לכל מפלגה (…) כי אין מתום בחריגה כה בוטה ממצעה ומהעקרונות אותם הבטיחה באוזניהם של בוחריה ליישם". לוי אף המשיל את ההתנתקות לגזלת כרם נבות בידי אחאב, והוסיף דברים על "אטימות הלב" שבחוק ההתנתקות. "אמצעי דרקוני כמו פינוי מתיישבים מבתיהם ומאדמתם", קבע, "אינו עונה על אף אחד ממבחני המידתיות, ועל כן הוא גם בלתי חוקי".
מרגע שעלתה על השולחן תוכנית ההתנתקות ועד שהסתיים יישומה, שימש השופט לוי כמוכיח בשער. כך היה ב־2004, בעתירה נגד מהלך מקדים של ראש הממשלה אריאל שרון, שפיטר את שרי האיחוד הלאומי בני אלון ואביגדור ליברמן – כן, ליברמן – כדי להשיג רוב בממשלה לתוכנית. לוי מתח אז ביקורת חריפה על הצעד הציני שנקט שרון, אם כי בשורה התחתונה הכשיר משפטית את פיטורי השרים. אחרי הגירוש פסק, גם הפעם בדעת מיעוט שלא התקבלה, כי על המדינה לנהל משא ומתן כדי להציל את בתי הכנסת בגוש קטיף מהחורבן הצפוי להם. בהמשך עמד בראש "ועדת לוי", שקבעה כי יש להכשיר את המאחזים ביהודה ושומרון גם אם נבנו על קרקע פרטית של פלסטינים.
ובכל זאת, תשע שנים אחרי פרישתו מכס המשפט ושש שנים אחרי מותו, יש לציין שאדמונד לוי בהחלט לא היה נתון בכיסו של הימין. הנה דוגמה: ב־2012, כשח"כ דאז זהבה גלאון עתרה בדרישה לאפשר איחוד משפחות של ערבים־ישראלים עם ערבים מיו"ש או כאלו שמוצאם ממדינות אויב, שוב מצא אדמונד לוי את עצמו בדעת מיעוט, אבל הפעם מהצד הלא נכון מנקודת המבט הימנית. לוי – שכבר היה אז שופט בדימוס, אך השלים תיקים שהחל לדון בהם קודם לפרישתו – סבר שיש לקבל את העתירה. כמוהו גרסו גם השופטים סלים ג'ובראן, עדנה ארבל, דורית ביניש ואסתר חיות.
לוי ספג אש עזה כשהטיל עונש מאסר על הורים מעמנואל שנמנעו מלשלוח את בנותיהם ללמוד לצד תלמידות מזרחיות. המונים יצאו לרחובות. "השתטות חסרת בלמים של שופט אכול רגשי מרירות אישית", נכתב ביתד נאמן. שונאיו התעלמו מכך ששלושה ימים קודם לכן קבע שאין לבטל את קצבאות האברכים
נדמה שלוי אפילו נעלב אז מהביקורת מימין, שגרסה שפסיקתו פירושה מתן תמריץ למחבלים לפגע ביהודים. "אחד מחבריי כתב שאין לו ספק – ואני תוהה על מה מתבססת הנחה זו – כי שיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טרור, ועל כן צפויה פגיעה ודאית בחייהם ובגופם של אזרחי ישראל. אותו שופט אף שינן באוזנינו מתוך הפסיקה לאמור: 'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'. חוששני כי הקורא התמים, זה שאינו בקי בניסוחים משפטיים, יהיה סבור כי שופטי המיעוט עליהם אני נמנה הניחו את הבסיס לסכנה קיומית למדינת ישראל, שהרי זו משמעותו של המונח 'מרשם להתאבדות לאומית'.
"דברים אלה מקוממים הם, הואיל וביסוסו של הבית היהודי בארץ ישראל והבטחת קיומו לנצח נצחים היו מאז ומתמיד אבן מסד בהשקפת עולמי. יתרה מכך, אותם דברים בסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל".
לא חסרות דוגמאות נוספות לפסיקות של לוי שהימין לא רווה מהן נחת. במהלך עתירת "יש גבול" נגד מינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל, דרש לוי הסברים להתבטאות הידועה "מכה קלה באווירון" (שנחרתה בתודעה הקולקטיבית כ"מכה קלה בכנף"). לאחר חיסול מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, סלאח שחאדה, שעלה במותם של 14 בני אדם נוספים ובהם ילדים, נשאל חלוץ בריאיון מה חש טייס בפעולה כזו, והשיב במטבע הלשון שהפך סמל לאדישות כלפי חיי אדם. בתיק אחר תמך לוי בהסרת גדר ההפרדה סביב אלפי־מנשה ובשינוי התוואי כך שלא יקיף יישובים פלסטיניים, כדי שזכויות תושביהם לא ייפגעו. בעתירה נוספת פסק שיש לבטל סעיף הפוטר את המדינה מאחריות נזיקית כלפי פלסטינים שנפגעו בידי צה"ל שלא במסגרת פעילות ביטחונית.
לוי היה דמות מבלבלת ושוברת תבניות. הכיפה שלראשו או שורשיו הליכודניקיים לא מנעו ממנו לחצות את הקווים ולהתיישר עם פסיקות שנתפסו כשמאליות מובהקות – וכל זה לא הפריע לו, בפסקי דין אחרים, לפנות הרחק ימינה וליידות משם בליסטראות מילוליות על מי שלהבנתו חטאו ליושר ולצדק. פעם אחר פעם התנדב להתייצב בדעת מיעוט או אפילו בדעת יחיד, ועשה זאת בלי להתרגש. נדמה שהוא אפילו שש להזדמנויות כאלו, נהנה לשמש כ"איפכא מסתברא" תמידי, להימצא שוב ושוב בצד אחד של המתרס כשכל עמיתיו מהעבר האחר.
"אדמונד לוי סלד סלידה עמוקה מתיוג, לרבות תיוגו שלו כ'מזרחי', 'ימני' ו'דתי' שדעותיו אמורות כביכול לשקף קבוצות בסיווגים אלה בחברה", כתב השופט אליקים רובינשטיין בספר שיצא לזכרו של השופט המנוח. "השופט לוי היה אדם לעצמו, איש מיוחד בתכלית, כך באורח חייו העניו והסגפני כמעט, וכך בדרכו יום־יום בעשיית מלאכתו בחריצות ובצניעות שאין למעלה מהן".
החטא של יגאל עמיר
אדמונד אליהו לוי נולד ב־11 באוקטובר 1941 בבצרה שבעיראק. כשהיה בן עשר עלתה המשפחה ארצה והתיישבה ברמת־גן. אביו היה פעיל בתנועת החירות של בגין, וכשמונה לראש הסניף של התנועה ברמלה, עברה המשפחה להתגורר שם.
מיד בתום שירותו הצבאי החל אדמונד הצעיר לעבוד בבית משפט השלום בעירו. האיש שעתיד לשבת בבג"ץ ובוועדה למינוי שופטים, החל את דרכו בתפקיד הזוטר ביותר במערכת המשפט: מחלק תה. בשנים הבאות שימש במשרות מנהלתיות שונות, והתקדם לתפקיד המזכיר הראשי בבית המשפט ברמלה. במקביל למד משפטים בשלוחה התל־אביבית של האוניברסיטה העברית. בשנת 1970 הוסמך כעורך דין, ולאחר מכן עבד במשך שבע שנים כעצמאי.
בתקופה ההיא ניהל לוי גם קריירה פוליטית קצרצרה. היה זה לאחר פטירתו של אביו, שכיהן במשך עשרה חודשים כראש עיריית רמלה. ב־1975 נכנס הבן לפוליטיקה המקומית, ובמשך שלוש שנים היה סגן ראש העיר מטעם הליכוד. מכיוון שראש העיר אהרן אבוחצירא כיהן במקביל כחבר כנסת מטעם המפד"ל, לוי היה ראש העיר בפועל. הפרק הזה בחייו הגיע לסיומו בשנת 1977, כשהוצע לו לשמש כשופט צבאי. לוי התפטר מתפקידיו בעיריית רמלה, והותיר את הפוליטיקה לאחרים.
במשך שנתיים ישב לוי על כס השיפוט הצבאי בבתי הדין בפיקוד דרום ובמחוז מטכ"ל, עד שבקיץ 1979 עבר לאזרחות ומונה לשופט שלום בכפר־סבא. במאי 1984 קודם לבית המשפט המחוזי בתל־אביב, וכיהן שם ב־16 השנים הבאות. גולת הכותרת של פועלו שם, ללא ספק, הייתה משפטו של יגאל עמיר: לוי עמד בראש הרכב שדן את רוצח ראש הממשלה וגזר עליו מאסר עולם (ועוד שש שנים על פציעתו של מאבטח). לימים סיפרה אלמנתו של לוי, סימה, שבעלה שאלה אותה אז שוב ושוב: "איפה טעינו?". ככל הנראה הוא סבר שאין די במיצוי הדין עם הנאשם המסוים הזה, וכי יש לפנות גם לשדה החינוכי. תחושותיו אלו קיבלו ביטוי בהכרעת הדין, ושם כתב לוי: "כל תיק העוסק באובדן חיי אדם מותיר בליבו של השופט משקע וצלקת עמוקים. כל תיק כזה מקצר את ימיו של הדיין. כך בדרך כלל, ובמקרה הנוכחי – על אחת כמה וכמה. הלב דואב והעין דומעת, גם משום שאנו כעם ספגנו סטירה מצלצלת על לחי חשופה. הציווי לנהוג כבוד במנהיג הוא מדאורייתא – 'א־לוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור'. חשובה מכך העובדה, שהחיים קודשו עוד בערש לידתנו כעם, כשצווינו במעמד חורב – 'לא תרצח'.
אהרן ברק: "ידעתי שלוי הוא בעל עבר פוליטי, אבל זה היה פרק מוגבל מאוד ומאז חלף זמן רב. הבאתו לבית המשפט מפריכה את כל מה שנטען – שחבר מביא חבר, וש'ברק ממנה רק אנשים שחושבים כמוהו'. לא ידעתי דבר וחצי דבר על האופן שבו אדמונד לוי יפסוק בתיקים האזרחיים ובבג"צים"
"הציווי הזה צריך לפעם בליבו של כל בן תרבות, מקל וחומר בליבו של יהודי שקיבל על עצמו, ומרצון, לקיים תרי"ג מצוות. 'שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה להסתלק מישראל' (יומא ה, ו). אין לך חילול השם גדול יותר ממעשה זה, הואיל והנאשם ניסה למצוא בתורה פנים שאין בה כדי להצדיק את המעשה הנורא. הנאשם הניצב לפנינו ודומיו הם חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה, ולא חשוב כלל המחנה שאליו הוא משתייך. החברה בישראל, על כל רבדיה, חטאה שוב ושוב בשנאת חינם ומיעטה באהבת אחים. אנו, כשופטים, לא רואים את עצמנו כמוכיחים בשער. אם נטלנו לעצמנו חירות להתבטא בעניינים שבדרך כלל אנו מתרחקים מהם כמפני אש, עשינו זאת משום שאנו מצווים לתרום את חלקנו לביעור הנגע ולהרתעת הרבים".
בבית המשפט המחוזי עמד לוי גם בראש ההרכב שהרשיע את ארבל אלוני ומשה בן־איבגי ברצח נהג המונית דרק רוט בשנת 94'. לוי נחשב אז לאימת העבריינים, ולמי שמטיל גזרי דין חמורים; מנגד ידע להקל בדינו של החייל שוקי בסו, שירה למוות באביו כדי להציל מידיו את אם המשפחה. לוי אמנם הרשיע את בסו בהריגה, אבל גזר עליו עשר שנות מאסר בלבד, מתוך התחשבות ברקע הקשה שקדם לירי. בשנת 2000 הרשיע לוי את שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין, בשוחד, מרמה והפרת אמונים. בית המשפט העליון, שדן בערעורו של שבס, עידן מעט את ההרשעה.
בסתיו 2000, בגיל 59, נבחר לוי לכהונה בבית המשפט העליון. תחילה ישב שם כ"מינוי בפועל", ואחרי כשנה הפך לשופט מן המניין. מי שהחליטו להביא אותו לתפקיד היו נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק ושר המשפטים מאיר שטרית. הרכש החדש התגלה ככוח עצמאי, שפעם אחר פעם חתם על דעת המיעוט. הוא היה השופט היחיד שגרס (ב־2003) שהחוק המקטין את קצבאות הביטוח הלאומי אינו חוקתי, ודינו להיבטל. לקראת הבחירות לכנסת ה־16 באותה שנה היה לוי השופט היחיד מ־11 שביקש להתיר למשה פייגלין להתמודד לכנסת ברשימת הליכוד, אף שהורשע בהמרדה בימי מאבקו בהסכם אוסלו. ב־2004, בדעת מיעוט שהיו שותפים לה השופטים חשין וביניש, קבע לוי שיש למנוע מהשר צחי הנגבי לכהן כשר לביטחון הפנים, וזאת בשל חקירתו בעניין המינויים הפוליטיים. הוא נותר בדעת מיעוט גם בעתירה נגד הפרטת בתי הסוהר ב־2009: בעוד רוב השופטים קיבלו את העתירה ואסרו על הקמת מתקני כליאה פרטיים, לוי כתב בפסק דינו על יתרונותיהם של בתי סוהר כאלה, וסבר שיש לייבא את המודל הזה גם לארץ.
"איום גס שטרם ידענו כמותו"
בשבתו בערכאה הפלילית הבכירה לא חשש לוי להחמיר עם נבחרי ציבור שחטאו. ב־2002 היה שותף בהרכב שהחליט לדחות את בקשתו של שר הביטחון לשעבר איציק מרדכי לערער לבית המשפט העליון, לאחר שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הרשיעו אותו במעשים מגונים. ב־2007, בעתירה נגד הסדר הטיעון שחתם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עם נשיא המדינה השמיני משה קצב, גרס לוי בדעת מיעוט, לצד דורית ביניש, שיש לבטל את ההסכם (קצב נסוג מההסכם בעצמו בהמשך). בפסק הדין ההוא התנגש לוי חזיתית בשר המשפטים דניאל פרידמן, והעלה על הכתב ביטויים שרק שופטים מעטים יתירו לעצמם לנקוט. הרקע לדברים: בעוד השופטים יושבים על מדוכת הסדר הטיעון עם קצב, פרסם פרידמן את יוזמתו לצמצם את סמכות בג"ץ, כך שבית המשפט לא יוכל עוד לדון בעתירות העוסקות בנושאים כלכליים, בסוגיות ביטחון או בהחלטות התביעה הכללית. "זהו איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו, ושנועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה" כתב על כך לוי, והוסיף: "התנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסיאוב השלטון ולשחיתות נמשכת". פרידמן, כידוע, לא הלך עד הסוף עם הרעיונות הללו, וגם ב־11 שנות שלטון נתניהו לא העז הדרג הפוליטי להצר באופן כזה את מרחב השפיטות.
הוועדה בראשותו של לוי המליצה לבטל את "צו שימוש מפריע", שאפשר למנהל האזרחי לסלק "פלישות חקלאיות" של מתנחלים, גם בהיעדר מתלונן פלסטיני. בשורה התחתונה קבעה כי אם בנייה על קרקע פלסטינית נעשתה בתום לב, יש לפנות לאפיק של מתן פיצוי במקום להרס של המבנה
ב־2008 עורר לוי סערה כשהחליט להכביד מאוד את עונש המאסר שהוטל על השר לשעבר שלמה בניזרי, משנה וחצי לארבע שנים. "צר לי, באמת ובתמים, על בניזרי", כתב אז לוי בהכרעת הדין. "צר לי על הרב שהרביץ תורה באחרים, אולם הוא עצמו לא הקפיד למלא אחר האיסור ליטול שוחד. צר לי על השר, שממעמדו הרם ורב ההשפעה התדרדר לתהום כה עמוקה. וצר לי על האדם בניזרי, בעל משפחה, שבהרשעתו וענישתו כרוך סבל רב גם לבני משפחתו שלא חטאו. ברם, מול כל אלה ניצבת התופעה של שחיתות גוברת בחברה הישראלית, תופעה שלא פסחה גם על מוסדות השלטון, והשלמה עמה כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במִנהל הציבורי".
הרב עובדיה יוסף בכבודו ובעצמו יצא אז נגד השופט לוי, במילים דומות לאלו שבפסק הדין: "צר לנו מאוד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר".
דווקא לוי, חובש הכיפה (הסרוגה), יוצא עיראק, הפך בתקופה ההיא לשופט השנוא ביותר על המגזר החרדי. ביוני 2010 הוא ספג אש עזה בעקבות "בג"ץ עמנואל": בית המשפט הטיל אז עונש מאסר של שבועיים על הורים מהעיר החרדית שהפרו פסיקה קודמת, ונמנעו מלשלוח את בנותיהם לבית ספר שאליו נכנסו גם תלמידות מזרחיות. בבני־ברק התייצבו 50 אלף איש להפגנה נגד בג"ץ, ובירושלים יצאו לרחובות 100 אלף. אבותיהם של התלמידות נישאו על כתפיים, ונכנסו לכלא בבגדי חג.
בעקבות המתקפות על לוי הוצמדה לו אז אבטחה של משמר בתי המשפט. "אבן שזרק שופט אחד, עשרה חכמים לא יוכלו להוציא", הייתה כותרת מאמר המערכת של יתד נאמן. "השתטות חסרת בלמים של שופט אכול רגשי מרירות אישית, שהתקשה להסתירם במהלך הדיונים המשפטיים, יצרה תסבוכת בלתי פתירה שהובילה להתבזותו של מוסד הערכאות", נכתב שם. במאמר אחר כינה ח"כ משה גפני את לוי "טיפש", וכותבים אחרים בעיתונות החרדית קראו לו בזלזול "סגן ראש עיריית רמלה לשעבר".
שונאיו של לוי התעלמו מפסק שנתן השופט שלושה ימים בלבד לפני בג"ץ עמנואל, שוב בדעת מיעוט. היה זה בעתירה שדרשה לבטל קצבאות של אברכים חרדים, בנימוק של השוואתם לסטודנטים מן המניין. "לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא", נימק לוי. "רבים רואים בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עיתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם. לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. השאלה היא אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה".
לא רוצה אירוע פרידה
אהרן ברק אינו מסתיר גם כיום את חילוקי הדעות ששררו בינו לבין אדמונד לוי, אך רואה את היחסים ביניהם כחברות קרובה ואף שותפות לדרך. "שר המשפטים שטרית ואני ישבנו יחד, והצעתי שני מועמדים: את אילה פרוקצ'יה ואת אדמונד לוי", מספר לנו ברק על הליך המינוי לבית המשפט העליון. "קראתי באותה עת את כל פסקי הדין של אדמונד. אחת הסיבות לכך שרציתי בו היא שהיינו זקוקים לשופט פלילי. ידעתי שלוי הוא בעל עבר פוליטי, אבל זה היה פרק מוגבל מאוד ומאז חלף זמן רב, שבעיניי היה תקופת צינון מספיקה. שטרית קיבל את המלצתי, ואני חושב שאדמונד היה אחד המינויים היותר מוצלחים שלנו. הוא הגיע לבית המשפט העליון עם ידע רחב במשפט פלילי ופחות במשפט אזרחי וחוקתי, אבל בתוך זמן קצר מאוד השיג שליטה מלאה בכל הענפים. הבאתו לבית המשפט מפריכה את כל מה שנטען – שחבר מביא חבר, וש'ברק ממנה רק אנשים שחושבים כמוהו'. לא ידעתי דבר וחצי דבר על האופן שבו אדמונד לוי יפסוק בתיקים האזרחיים ובבג"צים".
ובכל זאת, דעת המיעוט שלו בבג"ץ ההתנתקות מוכיחה שהוא היה חריג מאוד בקרב השופטים.
"זה לגיטימי, יש תיקים קשים שבהם שופט צריך להיות ישר עם עצמו, לא לשאול 'מה אני חושב', אלא לשאול בהגינות 'מה הדין אומר'".
הגדרת אותו כאקטיביסט גדול בגלל הפסק הזה, אבל גם אתה, כמדומני, ביטלת כמה חוקים.
"נכון. זה נעשה בכל מדינה שקיימים בה חוקי יסוד. השאלה היא רק היקף השימוש בכלי הזה. לא אמרתי שאדמונד לא היה מוסמך לעשות מה שעשה; אקטיביזם נעשה תמיד בסמכות. אם אין סמכות, אינך אקטיביסט אלא סתם פועל בניגוד לחוק. גם הרוב וגם המיעוט בדיון בעניין חוק ההתנתקות הסכימו שיש לבג"ץ סמכות לבטל את החוק. לא היה ספק בזה לאחר פסק דין בנק המזרחי (שבו קבע בית המשפט כי נתונה בידיו האפשרות לפסול חוקים אם הם עומדים בסתירה לחוקי יסוד – א"ס). אבל אם המדינה טוענת ששיקולי ביטחון מביאים אותה לנקוט צעד כלשהו, איני יכול לומר ששיקולי הביטחון הללו אינם נכונים, אלא רק לבחון אם הם מידתיים ואם תכליתם ראויה".
אולי אדמונד לוי חשב ששיקולי ביטחון אינם מילת קסם.
"כולנו חשבנו כך. ודאי שצריך לבדוק מהם השיקולים, והמידתיות שלהם נקבעת בסופו של דבר בידי בית המשפט. אם נפעיל לעניין ההתנתקות את כללי המידתיות שנקבעו לאורך השנים – הם מתקיימים. אגב, לא לגבי הפיצוי. כולנו הסכמנו שהפיצוי שנקבע לא היה מידתי, ולכן ביטלנו אותו. כלומר, ביטלנו חלקים מחוק ההתנתקות, אבל לעצם ההחלטה על ההתנתקות, חשבנו שיש לכנסת סמכות לכך.
"אף פעם לא באתי אל אדמונד בטענה שבתיק מסוים הוא נתן פסיקה לא ראויה. את הפרק שלי בספר לזכרו הקדשתי לפסק דין שבו היינו דווקא חלוקים, ואפשר לראות שם את הכבוד שאני רוחש לו. ישבנו יחד בהמון תיקים, ואהבתי לשבת איתו. אני מוכרח לומר שברוב פסקי הדין שהיום אוכלים אותי חי בגללם – בטענות של אקטיביזם וכיוצא בזה – אדמונד הלך איתי יד ביד.
"בעתירה הראשונה שהוגשה בעניין איחוד משפחות ערביות, ב־2006, הוא הלך איתי לאורך כל הדרך, ההבדל היחיד בינינו בא לידי ביטוי כשהוא אמר לי: 'אתה חושב שצריך לבטל את החוק כי הוא פוגע בזכויות בני המשפחה, אבל איזה טעם יש לבטל אותו כשכבר פקע תוקפו בכל מקרה?'. בסופו של דבר הייתי שם בדעת מיעוט בעד ביטול החוק, אבל ההבדל בינינו היה טכני. בתיק השני בנושא, כשכבר לא הייתי בבית המשפט, אדמונד עצמו נשאר בדעת מיעוט כשבחר לקבל את עמדתי מאל"ף ועד תי"ו. אותי אוכלים חי על מה שפסקתי, ואילו הוא יצא מזה יפה. האמת היא שאני שמח על כך".
בפסק הדין בעניין התלמידות בעמנואל, לוי הביא לאחת ההתנגשויות החריפות ביותר של ציבור מסוים עם בית המשפט. האם לדעתך שופט אמור לנהוג כך? אולי היה אפשר להגיע לאותה תוצאה באופן שלא יעורר תבערה כזו?
"אינני יודע. גם אז לא ישבתי בבית המשפט, והשופטים לא מתייעצים איתי אף פעם. אנשים שוכחים שכבר 14 שנים אני לא מכהן. הערכתי מאוד את העמדה של אדמונד במקרה הזה, אבל היא התקיימה אצלו גם בתיקים אחרים. ברוב התיקים שנגעו ברשויות השלטון, הוא היה קפדן מאוד.
"אדמונד היה איש יקר. אני חושב שהייתי החבר הכי טוב שלו בבית המשפט העליון. חברה טובה אחרת שלו הייתה אסתר חיות, שהכירה אותו עוד מהמחוזי בתל־אביב. הוא נשאר תמיד מעין בחור ישיבה, עדין נפש, נקי, אמיץ, עומד על דעתו, ישר, רגיש מאוד לזכויות נאשמים, רגיש מאוד לזכויות עניים ומעוטי יכולת. שופט הגון וטוב, שתרם תרומה גדולה לבית המשפט. חסרים שם אנשים כמותו".
השופט בדימוס אליקים רובינשטיין חולק גם הוא שבחים לעמיתו המנוח. "אדמונד לוי היה אדם יוצא מן הכלל, אישיות מיוחדת, איש עבודה חרוץ באופן בלתי רגיל. היה מגיע לבית המשפט בשש בבוקר, מוכן לדיונים, דייקן. הוא לא היה אחד מהחבר'ה, לא איש של סמול־טוק. אדמונד מיעט מאוד בשיחות חולין ובהשתתפות באירועים חברתיים. אפילו כאשר פרש מכס השיפוט, הוא סירב להניח לנו לקיים אירוע פרידה ממנו. הייתה לו צניעות מובנית ויושרה מיוחדת. האמת היא שלמדנו משפטים יחד, אבל אז לא הכרתי אותו כי הוא נחבא אל הכלים. בבית המשפט למדתי להעריך את התכונות הייחודיות שלו, והייתה לי חיבה גדולה אליו.
"נכון, הוא היה זמן קצר בעולם הפוליטי, אבל לדעתי זה ממש לא התאים לאופי שלו. הוא לא היה מאלו שירקמו דילים וילכו לחברי מרכז לבר־מצוות. אף פעם לא דיברתי איתו על כך, אבל להבנתי, מהר מאוד הוא קלט שזה לא מקומו ופנה לעסוק בשפיטה".
דו"ח נגד דו"ח
בשנת 2011, כשהגיע לגיל שבעים, פרש לוי לגמלאות. כעבור שנה בלבד הוזעק על ידי ראש הממשלה נתניהו כדי לעמוד בראש ועדה שתגיש המלצות להסדרת ההתיישבות ביו"ש, "ועדת המאחזים", כפי שכונתה. ברקע עמד מסמך שהוגש ב־2005 לראש הממשלה שרון, "דו"ח המאחזים" של טליה ששון, שקבע כי כל פעולה התיישבותית ביו"ש תיעשה רק באישור הדרג המדיני ובהחלטת ממשלה. אחת מהשלכותיו האפשריות של הדו"ח הייתה הרס מאחזים שלא עמדו במלא הדרישות. בוועדה החדשה ישבו לצידו של לוי גם תחיה שפירא, שופטת מחוזית בדימוס, ואלן בייקר, מי ששימש בעבר בין השאר כיועץ המשפטי של משרד החוץ. הבחירה בלוי נבעה מן הסתם מפסק הדין ההוא בעניין ההתנתקות, שאכן התברר כמעין קדימון לדו"ח ועדת המאחזים.
במסמך שהוגש לראש הממשלה כעבור חצי שנה, נקבעו מסקנות הפוכות ב־180 מעלות מאלו של דו"ח ששון. "ועדת המאחזים" קבעה שלא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, וכי היישובים שבמחלוקת בהחלט ניתנים להסדרה בכלים אחרים, שאינם די־9. לפי ועדת לוי, "יש להם (למתיישבים ביו"ש – א"ס) הבטחה מנהלית לשבת במקום, הבטחה שאין להפר. הטענה שנשמעת מפי הממשלה, שהקמת היישובים נעשתה שלא כחוק, אף שהיא עצמה עודדה את הבנייה מחד והקפיאה את תהליכי התכנון מאידך, היא התנהגות הלוקה בחוסר תום לב שאין חמור ממנו". הוועדה המליצה לבטל את הצורך בקבלת אישור הדרג המדיני לכל שלב ושלב בהליכי התכנון, ולא לבצע צווי הריסה שכבר הוצאו. המלצה נוספת הייתה לבטל את הצו משנת 67' שמחייב אישור של המנהל האזרחי בכל עסקה לרכישת קרקע, ולפתוח את הטאבו לעיון הציבור. עוד הציעה הוועדה לבטל את "צו שימוש מפריע", שאפשר לראש המנהל האזרחי לסלק "פלישות חקלאיות" של מתנחלים מקרקעות של פלסטינים, גם בהיעדר מתלונן פלסטיני. לוי הסכים לתרעומת העצומה שהתעוררה בימין ביחס לצו הזה, כינה אותו "דרקוני" וקבע ש"אסור להשלים עם קיומו". בשורה התחתונה קבעה הוועדה כי במקרה שהבנייה על קרקע פלסטינית נעשתה בתום לב, יש לפנות לאפיק של מתן פיצוי לבעל הקרקע במקום להרס של המבנה – כמובן, רק אחרי שהתובע אכן יצליח להוכיח בעלות עליה.
נכנס למגירה, אבל השפיע. לוי מעניק לנתניהו את המלצות הוועדה בראשותו, 2012לוי לא היה נתון בכיסו של הימין. כך למשל פסק בעד איחוד משפחות של ערבים־ישראלים עם ערבים מיו"ש או כאלו שמוצאם ממדינות אויב, ואף נעלב מהטענה שיש בכך תמריץ למחבלים. "אותם דברים בסיסם בהעצמה של פחד, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי כרוכה בסכנה קיומית לישראל"
את המלצות ועדת לוי אימצה הכנסת ב"חוק ההסדרה", שהתקבל בחורף 2017 ובוטל בבג"ץ בקול תרועה רמה בשבוע שעבר. לפי החוק, במקרה שיתברר שקרקע שהוקמו עליה מבנים כחוק שייכת למעשה לפלסטינים, תפקיע מהם המדינה את זכויות השימוש בקרקע, ותעביר אותן לממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון. בתמורה יפוצו בעלי הקרקעות הפלסטינים בסכום שווה ערך ל־125 אחוז מדמי השימוש, או יקבלו קרקע חלופית, לפי בחירתם.
"לא הכרתי את אדמונד לוי לפני המינוי לוועדה", מספרת תחיה שפירא. "בשלושת החודשים שישבנו יחד בדיונים הוא התגלה כאדם רציני מאוד, מסור ומעמיק. מלכתחילה היה ברור לחלוטין שאנחנו עוסקים אך ורק בהיבטים המשפטיים של ההתיישבות ביו"ש, ולא בשום דבר אחר. לשופטים יש די־אן־איי מסוים שגורם לכך שלא חשוב מאין באת – כשאתה יושב בדין אתה רואה אך ורק מה שלפניך, בראש פתוח ובלב פתוח, באופן ניטרלי ואובייקטיבי".
ובכל זאת, המסקנות של ועדת לוי נתפסו כמוטות פוליטית בעיני השמאל, ולא יושמו גם בידי הימין.
"לא הייתה החלטת ממשלה לקבל את המלצות הוועדה, והן כביכול הוכנסו למגירה. ובכל זאת, לדו"ח שכתבנו יש השפעה. חלק מהדברים החלו להתבצע, ובכל מיני נושאים אני כבר רואה שינוי. כל דבר כזה נתון לשעתו: ברגע שיש מי שמעוניין לקדם את הדו"ח – מקדמים אותו, ואם אין מי שמעוניין – לא מקדמים אותו. המסקנות לא נעשו מאז לחוק, אבל זו גם לא הייתה הכוונה, לא שלנו ולא של כתב המינוי. זו הייתה ועדה מייעצת. אנחנו המלצנו. חלק מהמלצותינו התקבלו, ולגבי החלק האחר – מי יודע? אולי פעם יגיעו גם לזה. אנחנו בכל אופן עשינו את שלנו".
לוי לא הספיק למלא עוד תפקידים ציבוריים משמעותיים כשופט בדימוס. בט' באדר ב' תשע"ד, 11 במרץ 2014, הלך לעולמו בחטף ובמפתיע. בן 72 היה במותו. לפני כן עוד הספיק לדחות בנימוס בקשה לריאיון במקור ראשון. הוא נטמן בבית העלמין הישן ברמלה, מותיר אחריו רעיה ושתי בנות – אור ואלה. מגורשי גוש קטיף ידעו להכיר לו תודה: ביישוב גני־טל, שהוקם מחדש במועצה האזורית נחל שורק, נקראה בשנה שעברה כיכר על שמו של לוי, השופט היחיד שניסה לעמוד בפני ממשלת שרון ולבלום את דהרת ההתנתקות.
"אם גוש קטיף זמני, גם אשקלון זמנית"
בשם מגילת העצמאות ובשם הצדק, בגלל מפעלם של המתיישבים ובגלל המרצחים שיירשו את בתיהם: פסקאות נבחרות מפסק הדין של השופט אדמונד לוי בעתירה לביטול ההתנתקות, 2005
"אל יהא ספק בלב איש: פסק דיננו עתיד להיות סמן דרך בשאלת זכותם של יהודים להיאחז בחבלי הארץ, ולא רק באלה השנויים במחלוקת ציבורית, אלא גם באותם חבלים שהרוב המכריע של העם סבור כי הם צריכים להיות נתונים לצמיתות תחת ריבונותה של מדינת ישראל.
"אכן, שופטים אנו ולא פוליטיקאים, ותפקידנו אינו להחליף את הרשות המחוקקת ולא את הרשות המבצעת, אלא רק לבדוק את חוקתיות מעשיהן; ברם, כיצד תהיה פסיקתנו שלמה, ובעיקר, כיצד תהיה פסיקתנו צודקת, אם לא נשווה לנגד עינינו את מוראותיו של הפינוי, ואת התוצאות מרחיקות הלכת של מהלך זה על חייהם של כרבבת יהודים. באשר הפינוי – זאת נדע – אינו רק עקירה מבתים ששימשו קורת גג, ולא מאדמה שעובדה, וגם לא ממפעלים ואזורי תעשייה שהוקמו בעמל ובממון רב. זהו בראש ובראשונה הרס של מרקם חיים, של אמונה בעקרונות יסוד לפיהם לכל אדם, באשר הוא, נתונה הזכות לבחור את מקום מגוריו, לבחור את הקהילה אליה הוא רוצה להשתייך, לבחור את המקום והדרך בה ימצא את לחמו.
"לא חלף זמן רב עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו אימצו להם קו מדיני שונה בתכלית מזה שהבטיחו. עקב כך נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר כתוצאה מהצבעתם גרמו במו ידיהם לפינוים־שלהם מבתיהם"
"בלשון המשפטית בה אנו מורגלים, שלובים בחוק העומד לדיון והחלטת הממשלה עליו הוא נסמך שילוב נדיר שכמעט אין לו אח ורע, של פגיעה אנושה בזכויות הקניין, חופש העיסוק, ומעל כולם ניצבת הפגיעה בכבוד האדם וחירותו. לפיכך, בבואנו להכריע בעתירות שבפנינו מצווה כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו על צווארו שלו הונפה חרב הפינוי; כאילו הוא עצמו נדרש לנטוש בית שבנה בעמל, ביזע ובממון רב; כאילו הוא עצמו נדרש לעזוב עסק משגשג שסיפק לו פרנסה בשפע, ולהיות מובטל בשוק בו אחוז הלא־מועסקים גבוה ממילא; כאילו הוא עצמו נאלץ לנטוש בתי כנסיות; כאילו ילדיו שלו נאלצים להפסיק לפקוד בתי ספר בהם התחנכו, ולבסוף, כאילו הוא עצמו נדרש לנטוש מקום בו קבורים יקיריו או לבחור לטלטלם עמו למקום לא ידוע, אותו הוא נדרש לאתר בפרק זמן של חמישה חודשים או מה שנותר מהם, משל היה השלום הנכסף מתדפק בקוצר רוח על הדלת.
"קשה ומייסרת שבעתיים היא המחשבה, שרבים מאלה שנטמנו באדמתם של אותם יישובים, הם נשים, גברים וטף שנפלו מכדוריהם של מרצחים, וביניהם כאלה אשר עלולים לקבוע את מגוריהם בבתים שיפנו משפחות קורבנותיהם. הנה כי כן, אלו הן השאלות האמיתיות עמן נדרשנו להתמודד בעתירות שבפנינו, ועל כן קבעתי לעצמי שלא להידרש בחוות דעתי לפרק הפיצוי שבחוק, באשר עיסוק בו כמוהו, בעיניי, כזילות של העיקר.
"מאותם טעמים סברתי כי אסור לנו להכריע בעתירות מבלי לבקר ביישובים המיועדים לפינוי, או לפחות בחלקם. סברתי כך, הואיל ורק בדרך זו יכול בית המשפט להתרשם, התרשמות אמת, ממשמעות עקירתם של כרבבת יהודים מבתיהם, התרשמות ששום תמונה או קלטת אינן יכולות לשמש לה תחליף. לדאבוני, גם בעניין זה וחרף חשיבותן של הסוגיות העומדות בפנינו, הוכרעה הכף בניגוד לדעתי, ואין לי אלא להצר על כך.
"אם נדרשה דוגמה לנחיצותה של ביקורת שיפוטית על חוק שבבסיסו הוא פוליטי־מדיני, החלטת הממשלה וחוק ההתנתקות הם דוגמה מובהקת לכך. מכוח שני אלה עתידים אלפי יהודים לגלות ממקום מושבם; בתים רבים, מוסדות חינוך, בתי כנסיות, מטעים וחממות, מפעלים יצרניים – כל אלה מיועדים להריסה או למסירה לידי צר, ואפילו על המתים לא פסח החוק, באשר הם עתידים להיות מטולטלים ממקום קבורתם. זוהי תוצאה קשה ודומה היא לרעידת אדמה של ממש, כזו הגורמת לגלי־חוף השוטפים בשצף קצף את כל הנקרה בדרכם ומשנים את חייהם של אלה השורדים אותם מן הקצה אל הקצה.
"אולם, פגיעתם של החלטת הממשלה וחוק ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות יסוד של הפרט, באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה – זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח לא העז לפגוע בה על ידי עקירתם של יישובים ממקומם, גם אם היו אלה יישובים שהוקמו ללא הסכמתו. אחד העקרונות היותר חשובים שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, אם לא החשוב שבהם, היא זכותו של העם היהודי להקים בארץ ישראל את ביתו. היא הוקמה 'כמדינה יהודית בארץ ישראל', כי האקט של הקמתה נעשה, בראש ובראשונה, בתוקף 'זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית', וכי היה בו, באקט זה, משום הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
"בחינתם של חוק ההתנתקות והחלטת הממשלה מחודש יוני 2004, צריכה להתחיל בשאלה אם הם עולים בקנה אחד עם זכותו של העם היהודי לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. אותה החלטה ואותו חוק, לא זו בלבד שפוגעים הם פגיעה אנושה באותה זכות, אלא שבפועל הם שוללים אותה. תוצאה זו, מעבר להיותה נסיגה מאותו עיקרון בו ראתה הציונות אבן יסוד – זכותם של יהודים להתיישב בארץ ישראל – מעוררת קושי נוסף, וכוונתי לכך שעתה, לאחר שנמצא כי לאותה זכות של עלייה והתיישבות בארץ ישראל יש כיום עיגון חוקתי, דרוש היה לשלילתה 'אקט מכונן' (חוק יסוד), ולא כך נהגו המשיבים.
"טענת המשיבים לפיה ידעו העותרים כי התיישבותם ביהודה, שומרון ורצועת עזה, הינה זמנית – מוטב לה שלא הייתה נטענת, באשר זכותם של יהודים להתיישב ביהודה, שומרון ורצועת עזה שואבת את כוחה מאותו מקור שהקנה ליהודים את הזכות להתיישב בנהריה, אשדוד, אשקלון, רמלה ולוד. מכאן, שטענת המשיבים בדבר 'זמניות' ההתיישבות, כמוה כטענה לפיה ישיבתם של יהודים היא זמנית גם באותן ערים ומקומות רבים אחרים, שלא נכללו בשטחה של המדינה היהודית על פי תכנית החלוקה".
השופט לוי ציטט בפסקו גם ריאיון שהעניק אריאל שרון למקור ראשון באפריל 2005. ראש הממשלה נשאל אז אם לאור ההתנתקות גם אנשי יו"ש צריכים להבין שישיבתם בבתיהם היא זמנית, והשיב: "אני לא מעלה בדעתי לרגע אחד, ולא רואה שום אפשרות שיהודים לא ישבו בחברון, ולא רק שם. אלמלא המתיישבים, לא היינו יושבים היום בגוש עציון ואפילו לא בשכונות מסוימות של ירושלים". לשאלה אם הוא מוכן להכריז ש"המתנחלים יושבים ביש"ע לא רק מתוקף תפיסה לוחמתית, אלא מפני שזה פשוט שלנו", השיב שרון: "אני חושב שאמרתי את זה פעמים רבות".
"בבואנו להכריע מצווה כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו על צווארו הונפה חרב הפינוי; כאילו הוא עצמו נדרש לנטוש בית שבנה בעמל; כאילו הוא עצמו נדרש לעזוב עסק משגשג; כאילו הוא עצמו נאלץ לנטוש בתי כנסיות; ולבסוף, כאילו הוא עצמו נדרש לנטוש מקום בו קבורים יקיריו"
מסקנתו של השופט לוי מהדברים: "נדמה כי אין כמו תשובה אחרונה זו של ראש הממשלה, כדי להבהיר עד כמה נטולת בסיס היא אותה טענה של המשיבים, בדבר ידיעת המתיישבים בגוש קטיף וצפון השומרון כי ישיבתם שם היא זמנית. ואם בכל אלה לא די, אוסיף ואפנה לחוזי החכירה שחתם הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי עם המתיישבים, בהם נקבעו תקופות חכירה של 49 שנים מיום אישור העסקה, עם אפשרות להאריך את תקופה החכירה ב־49 שנים נוספות. אם תוסיף לכך את סכומי העתק שהשקיעה המדינה בפיתוח היישובים, שוב אין מנוס מהמסקנה כי העותרים היו רשאים להניח שאחיזתם ביישובים ברצועת עזה וצפון השומרון – יישובים שנבנו על אדמות מדינה או אדמות פרטיות שנרכשו בכסף מלא – היא מכוח זכות שאינה מוטלת בספק.
"אין לך דרך בה ניתן ליישב עקרונות יסוד אותם הציג הליכוד כמשנתו ואין בלתה ערב הבחירות לכנסת ה־16, עם חוק ההתנתקות שקיבלה הכנסת הנוכחית בתמיכתם של רוב חברי הליכוד. תחת הכסות הדמוקרטית שעטו הליכי קבלתן של החלטות אלו, בפועל היו הם בלתי דמוקרטיים. ראש הממשלה פועל בניגוד לעמדת מפלגתו, כפי שזו באה לידי ביטוי בתוצאות המשאל שנערך בקרב חברי מפלגת הליכוד, וכן כי פיטר שני שרים אשר הצהירו כי בדעתם להתנגד לתוכנית ההתנתקות. בכל אלו, לשיטת העותרים, יש כדי ללמד שההחלטה על תוכנית ההתנתקות אינה פרי הליך דמוקרטי, באשר הרוב אשר תמך בהחלטה אינו אלא רוב מלאכותי ומאולץ שאין בו כדי לשקף נאמנה את רצונם האמיתי של מרבית הבוחרים.
"מנגד, ניצב מצעה של מפלגת העבודה שהטיף להיפרדות מהפלסטינאים, יציאה מעזה, יציאה מחברון, פינוי התנחלויות ובניית גדר ההפרדה. (…) לא יהא זה מופרז להניח שתושביהם של היישובים בשטחים המיועדים לפינוי, ונדמה גם רבים אחרים שעל פי השקפת עולמם ביקשו להוסיף ולהבטיח את שליטתה של ישראל באותם מקומות, מיהרו לתת את קולם למפלגת הליכוד מתוך אמונה כי זו תפעל ברוח מצעה, וברוח העקרונות עליהם הצהירו ראשיה השכם והערב.
"והנה, לא חלף זמן רב עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו פנו עורף לאותו מצע, ואימצו להם קו מדיני שונה בתכלית מזה שהבטיחו, קו שהוא למעשה בן דמותו, אם לא לומר זהה לחלוטין, למצעה של מפלגה אשר הציגה עמדה מדינית הפוכה. עקב כך, נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינוים־שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. להשקפתי, זוהי תוצאה קשה ובלתי סבירה באשר כרוך בה עיוות רצונו של הבוחר, ועל כן לא די כי נתריע מפניה, ואנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה.
"ואם יהא מי שיאמר, כי יש להותיר עניין זה לבוחרים שזכותם לבוא חשבון עם מפלגה שלא פעלה ברוח מצעה בעת שייקראו בשנית לקלפיות, נדמה כי אמירה זו תהיה בבחינת לעג לרש, שהרי יישומו של חוק ההתנתקות כבר עתה ייצור מצב בלתי הפיך, שהבחירות המתוכננות להיערך רק בשלהי שנת 2006 לא יהיה בכוחן למנוע אותו, שלא לדבר על השבת הגלגל לאחור. יתרה מכך, אי התערבותו של בית המשפט תהווה מסר לכל מפלגה, בין אם נבחרה לשלטון ובין אם תיבחר בעתיד, כי אין מתום בחריגה כה בוטה ממצעה ומהעקרונות אותם הבטיחה באוזניהם של בוחריה ליישם.
"אתרכז בעניין אחד בלבד שיש בו כדי ללמד על אופיו של החוק ועל אטימות הלב שליוותה את חקיקתו, וכוונתי לארכה שניתנה לביצוע הפינוי. בסעיף 22 (א) לחוק נקבע כי יום הפינוי יהיה בתוך חמישה חודשים מיום פרסומו. הממשלה שמרה לעצמה את הזכות אף להקדים את מועד הפינוי, בכפוף לקיומם של 'טעמים חיוניים' המצדיקים זאת.
"לא נהיר לי כמה מבין אלה שהיו שותפים לחקיקתו של החוק התנסו אי פעם בהעתקה, ולו של מגורים בלבד, תוך חמישה חודשים. הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות, והתוצאה תהיה שגם מי שלא התנסה בהעתקתם של כל אלה, חייב היה להגיע למסקנה כי מדובר במשימה בלתי אפשרית, ובלבד שהוא נחון בהיגיון בריא וביושרה הנדרשת ממנהיגי ציבור. אינך יכול שלא לתהות מה גרם לאותה בהילות בפינוי העותרים ומשפחותיהם, והרי אין מדובר במשיגי גבול או אנשי זרוע שתפסו זה לא מכבר חזקה בשטחים לא להם, ושגורמי אכיפת החוק מבקשים למנוע מהם ליצור עובדות בלתי הפיכות. נוסיף ונזכור שגם אין מדובר במי שישיבתם באותם שטחים המיועדים לפינוי, מסכלת את יישומו של הסכם להסדר מדיני שנחתם בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. נהפוך הוא. מדובר במיטב בניה של הארץ הזאת, חלוצים חדורי אמונה, אשר להוותם האמינו להצהרותיהם של מנהיגי המדינה מאז שנת 1967 כי השטחים בהם נקראו להתיישב יישארו לנצח תחת ריבונותה של מדינת ישראל. מכוח אותה אמונה עמוקה הם יצאו לקבוע שם את ביתם ולהפוך שממה לגן פורח, וממשימה זו לא הרפו גם כאשר נדרשו לקדש את האדמה בדמם ובדם בניהם. מתיישבים אלה ראויים היו שהממשלה והמחוקק ינהגו בהם ביותר כבוד והבנה, ובעיקר ביותר רגישות וחמלה, וחוששני שלא זה היחס לו הם זכו.
"הנה כי כן, מקום שהתכלית אינה ידועה, או גרוע מכך – מקום שמוכח כי התכלית הנטענת מופרכת מיסודה, כי אז אמצעי דרקוני כמו פינוי מתיישבים מבתיהם ומאדמתם, אינו עונה על אף אחד ממבחני המידתיות, ועל כן הוא גם בלתי חוקי".
ומשנאמר כל זאת, ביקש השופט לוי לבסוף מהמתיישבים לכבד את הכרעת הרוב בבג"ץ: "מצווים עתה כולנו, ובמיוחד לאחר שגם בית המשפט הגבוה לצדק מצא – וברוב דעות מכריע – כי לא נפל בחוק פגם המצדיק את ביטולו כליל, לציית לחוק, גם אם יהיו כאלה שייאלצו לעשות זאת בחירוק שיניים. כי זאת נזכור, אחים אנו וערבים זה לזה, כך בימים הקשים העומדים לפתחנו, וכך יהיה גם בשוך הסערה".
