לו נכנסתם לחדר ניתוח באמצע המאה ה־19, צחנה מבחילה הייתה הראשונה להסתער על החושים. כמה שנים קודם היו אלה זעקות הכאב מגרונם של המנותחים, שעברו את ההליך ללא אלחוש – אלא שאז הגיע סר ג'יימס סימפסון עם מנת כלורופורם נאה, עזר למלכה ויקטוריה ללדת את בנה השביעי ללא כאב, והביא חומר הרדמה חדש לעולם. אחרי הכלורופורם הצטרף לארגז הכלים גם חמצן דו־חנקני, גז הצחוק, שיודע להנחיל אופוריה נעימה, לפחות לזמן קצר. ואז האֶתֶר מערפל ההכרה, והקוקאין שאלחש מקומית וניפק בו זמנית תופעות לוואי מעניינות ביותר.
הצעקות נדַמו, אבל הריח במחלקות האשפוז, אוי הריח. נמקים, זיהומים, הפרשות מוגלתיות ושאר מרעין בישין היו מנת חלקו של כל מי שחירף נפשו – באופן מילולי – ונכנס לפרוצדורה כירורגית. גם במוסדות הרפואיים שנחשבו לטובים ביותר, אחד מכל שני מנותחים סיים את חייו על השולחן – לא מעט הודות לסכין ששימש לחתוך בבשרו של הפציינט פלוני ומיד אחריו בבשר הפציינט אלמוני. רופא שמטופל שלו יצא בשלום משערי בית החולים קנה את זכותו להתהלך בעולם גאה כטווס. מטעמים מובנים העדיף הציבור הרחב לוותר אם אפשר על טיפולים כירורגיים, נחוצים ככל שיהיו.
"אם היו כורתים יד, רגל או כל איבר אחר, והניתוח הצליח – גם אז רוב הסיכויים היו שהמטופל ימות מזיהום זמן קצר אחר כך. זו הייתה המציאות הרפואית המוכרת מקדמת דנא", מסבירה פרופ' שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון. "בימי הביניים היו הרופאים מסתובבים במודע בבגדים מגואלים בדם, כדי שיראו שהם פעילים ורציניים. הבורות הזו המשיכה מאות שנים קדימה. במאה ה־18 היה למשל רופא אנגלי ששמו ליסטון, שנחשב לכירורג מוצלח. הרבה פעמים קרה שכאשר הוא קטע למטופל רגל, הוא חתך בטעות גם את האצבעות של האסיסטנט שעזר להחזיק אותה. זו הייתה רמת הכירורגיה".
ליסטר החליט לתלות את יהבו בפנול. כשהגיע אליו ילד בן שבע שגלגל עגלה דרס את רגלו, טבל הרופא מוך בחומר הכימי, והניח על השבר הפתוח. כעבור שישה שבועות הופתע לגלות שהעצמות התאחו, ושהילד יוכל בקרוב להתהלך על רגליו ככל בני גילו
מי שחולל את השינוי היה רופא מחודד אף ועטור פאות לחיים, שהסתובב בין חדרי הניתוח באי הבריטי כשמבעו טרוד. על אף גילו הצעיר יצא שמעו של הרופא, ג'וזף ליסטר, כחוקר מחונן ומרצה מבוקש בתחומי הכירורגיה. הבחירה בו למשרה הרמה של פרופסור ומנתח ראשי בגלזגו הייתה אך טבעית – ולא הזיקו גם נישואיו לבתו של המנתח הסקוטי המהולל ג'יימס סיים. שעות וימים בילה ליסטר בחדרי הניתוח, וחזה במו עיניו בפצעים ובהפרשות הריריות מעוררות הקבס שיצאו מהם. פעמים רבות מדי צפה בסקרנות ובייאוש גם במוות האכזר שהיה מגיע בעקבותיהם.
באותו זמן בצרפת המשיך הכימאי העיקש לואי פסטר במחקריו על חיידקים – אלה שמרקיבים את המזון, מתסיסים את היין ומחוללים מחלות באדם. בהמלצת אחד מידידיו הפרופסורים עיין ליסטר במאמריו של פסטר, ונדהם מהקשר שיצר החוקר בין יצורים חד־תאיים בלתי נראים לבין תהליכים המתרחשים במזון. אז שאל את עצמו: האם ייתכן שאותו ריקבון מצחין הפושה בגוף האדם נגרם גם הוא מסיבה דומה? "כאשר הוכיחו מחקריו של פסטר שהתכונות המזהמות באות מיצורים זעירים הנמצאים באוויר… עלה על דעתי שאפשר למנוע ריקבון של חלק נגוע על ידי מניעת חדירת אוויר, על ידי חבישה בחומר שיוכל להמית את כל החלקיקים המעופפים", כתב ליסטר, והחל לשקוד על פתרון.
"אני לא יודעת מה הייתה רמת השליטה של ליסטר בצרפתית", אומרת שורץ. "הוא הרי נולד במחוז אסקס באנגליה ולמד רפואה בלונדון. ובכל זאת, מכל הרופאים הגדולים שחיו אז באירופה, רק הוא ידע לקשר בין החיידקים לזיהומים המתפתחים לאחר ניתוח. אני חושבת שהרבה מזה קשור לחינוך שהוא קיבל מבית. אבא שלו עסק ביין, אבל היה גם חוקר טבע שתרם לשכלול עדשות המיקרוסקופ. הוא העניק לבנו במתנה ידע – ומיקרוסקופ. לזה נוספה הגאונות והשקדנות של ליסטר עצמו, יחד עם הפדנטיות הסקוטית שכנראה פיתח בשנותיו הרבות שם".
סירחון בריא
בחפשו אחר חומר כימי שיכה את היצורים הזעירים שוק על ירך, נתקל ליסטר בסיפור מעניין על עיירה שהביוב שלה החל להדיף ריח רע עוד יותר מניחוחו הרגיל. פרנסי המקום עשו מעשה ושפכו לתוך הביוב חביות שלמות של פנול, חומצה קרבולית. ריח הפנול ניצח את סירחון השפכים, ולא זו בלבד – הפרות המקומיות, שסבלו ארוכות ממחלת מעיים בעקבות שתיית מי הביוב, נרפאו באופן מסתורי.
ליסטר החליט לתלות את יהבו בפנול. הוא טבל פדי גזה בחומר וחבש בעזרתם שברים פתוחים, כשבתווך מונח מגן משי למניעת פגיעה של הכימיקל ברקמות. אז נדהם לראות איך שברים כאלה – שטכניקת הטיפול בהם באותן שנים הייתה קטיעת האיבר – נרפאו והתאחו. בקיץ 1865, למשל, הגיע אליו ילד בן שבע אחרי שגלגל עגלה עלה על רגלו. ליסטר טבל מוך בפנול והניח על השבר הפתוח. כעבור ארבעה ימים הסיר את החבישה ומצא לשביעות רצונו שלא התפתחה כל דלקת סביב הפצע. בתום שישה שבועות הופתע לגלות שהעצמות התאחו, ושהילד יוכל בקרוב להתהלך על רגליו ככל בני גילו.
"חשוב לדעת שלליסטר לא היה רגע פתאומי של אאוריקה כמו לארכימדס", אומרת שורץ. "הוא יצר מדע נקי: עבד בשיטתיות, רשם הכול, ערך מעקב מסודר ושיתף את הסטודנטים שלו בלמידה. כך ראה שיש תוצאות לחיטוי בפנול, וחיבר אחד ועוד אחד. יש כאן הבנה מדעית, היגיון בריא והמון עיקשות".
ליסטר החל להרחיב את השימוש בחומר קוטל החיידקים, והכניס אותו לחדרי הניתוח. הוא טבל את הכלים בפנול, השרה את חוטי התפירה בפנול, כיסה את המשטחים בפנול ומילא את ידיו קודם ניתוח בפנול. בהמשך השתמש במתקן מיוחד שריסס את האוויר בפנול. באחד מאיורי התקופה נראה מכשיר ריסוס הפנול בפעולה בעת שהמנתחים רוכנים מעל פצוע. צחנת הריקבון שאפפה את חדרי הניתוח הוחלפה בערפל של ריח דומיננטי אחר, גם הוא לא נעים במיוחד.
"תארי לך שהייתי מרססת סביבך בהתמדה את האוויר באקונומיקה; זה אותו סוג של ריח חריף", אומרת שורץ. "למעשה, יש השערה שהמנתחים החלו לחבוש מסכות על פניהם לא מטעמים אנטיספטיים, אלא בגלל הריח החזק הזה". כשינסה ליסטר להחדיר את משנתו בעולם הרפואי, ינפנפו מתנגדיו בערפול החושים, בגירוי העור ואפילו בחולי שגרם הפנול לצוות הרפואי. אבל זה לא מה שיגרום לליסטר לומר נואש, והוא ימשיך לשכלל ולהדגים את יתרונותיה של שיטת החיטוי, האנטי־ספסיס.
"אספר לך סיפור מדהים ופחות מוכר עליו. פעם הגיעה אליו אחותו, וסיפרה שיש לה גוש בשד. היא רצתה שליסטר, שהיה ידוע ככירורג מצוין, ינתח אותה. נדרש כמובן אומץ גדול מצידה כדי לגשת לאחיה, ואומץ גדול מצידו כדי לנתח את אחותו, אבל הוא ידע שבבית החולים היא תמות על שולחן הניתוחים. לכן הוא עשה זאת בבית, על שולחן המטבח. הוא חיטא בפנול את כל האזור, וכרת את הנגע. האחות החלימה מהניתוח, ונפטרה אחרי שלוש שנים, כשהסרטן התפשט בגופה. בזה ליסטר לא היה יכול לסייע לה, אבל היא ניצלה מהזיהום שמן הסתם היה גורם למותה בבית החולים".
לאור הצלחותיו החליט ליסטר להפיץ את בשורת החיטוי בעולם הרפואי. את המסע שלו החל בקיץ 1867, בכנס של אגודת הרפואה הבריטית, כשדיווח שם בהתרגשות: "מאז שנכנס הטיפול האנטיספטי לפעולה, שתי מחלקות בית החולים שבהן שכבו נפגעי תאונות ומנותחים שינו לחלוטין את אופיין. במהלך תשעת החודשים הללו לא היה ולו מקרה אחד של נמק או אריסיפלס (ורדת, מחלה זיהומית בעור – י"א)".
לאורך שנתיים תיאר ליסטר בפרוטרוט, במאמרים שפרסם מעל דפי כתב העת הרפואי היוקרתי "לנסט", מקרים נוספים של שברים ופצעים שטופלו בפנול. ה"ליסטריזם", כפי שכונתה השיטה, אמנם קנתה לה לאיטה שביתה בעולם, אבל בד בבד הוטחו בה קיתונות של לעג. קיני ההתנגדות צמחו דווקא במולדתו של ליסטר; נראה שכמו בכל סיפור טוב, גם כאן לא היה נביא בעירו. בשנים ההן, כשחיידקים עוד היו בבחינת רעיון חדש ולא מוכר, שיטת החיטוי נראתה לרבים בקהילה הרפואית כמופרכת מיסודה. מספרים שלמעלה מעשרים שנה אחרי שהופיע המאמר המכונן הראשון של ליסטר ב"לנסט", עדיין היו כירורגים אנגלים מתלוצצים על משנתו. אם דלת חדר הניתוח נפתחה, מיד היה מישהו אומר "תסגרו מהר, לפני שייכנסו החיידקים של ליסטר".
גם מי שקיבלו על עצמם את שיטתו לא תמיד הבינו אותה עד הסוף. היו שהקפידו על שימוש בפנול וחיטאו היטב את המכשירים, אך אם נפל סכין המנתחים על הרצפה, לא טרחו לטבול אותו בשנית והסתפקו בניגוב קל בסינרו המזוהם של המנתח. "פרופ' ליאון אפשטיין, רופא וחוקר מומחה לבריאות הציבור בארץ, אמר פעם שבדרך כלל לוקח חמישים שנה להכיר בתובנה חדשה ברפואה", אומרת שורץ. "תסתכלי בתמונות של הרופאים מאותם ימים: הם לא השתמשו בכפפות, כי לא עלה בדעתם שיד יכולה להעביר משהו בלתי נראה. אבל ליסטר לא התכוון לסגת".
מבחינת הרופא הבריטי הייתה זו שליחות מצילת חיים. הוא הפליג ונסע לכל מקום אפשרי כדי להפיץ את משנתו, כשאליו מתלווה לא פעם אשתו אגנס, שהייתה מעורבת מאוד במחקריו. באירופה נשאו מאמציו פרי, והליסטריזם חלחל יפה. בספר The Butchering Art (אמנות הקצבות), המתאר את הרפואה במאה ה־19, מסופר כי מחלקות כירורגיות ברחבי היבשת אימצו את הרעיון ודיווחו על "אטמוספירה רעננה ובריאה" ועל "היעלמותו של הריח". לעומתן הייתה אומה אחת שהתקשתה להתמסר לתורה המהפכנית – ארה"ב. הביקורת שהשמיע הממסד הרפואי האמריקני על רעיונותיו של ליסטר הייתה קולנית מאוד, ובחלק מבתי החולים אפילו נאסרה השיטה האנטיספטית.
ביולי 1876 עלה ליסטר על ספינה מליברפול לניו־יורק כדי לענות למבקריו פנים אל פנים. היעד היה הקונגרס הרפואי הבינלאומי בפילדלפיה, ומי שהזמין אותו להרצות שם היה סמיואל גרוס – מהמנתחים האמריקנים המובילים דאז, ומהמתנגדים הנחרצים לאמונה בקיומם של חיידקים. במהלך היום השני לקונגרס עלה ליסטר לדוכן, ובמשך שעתיים וחצי נתן את כול־כולו. מול קהל עוין הוא נאם על שברים פתוחים וניתוחים, פצעים והיגיינה, חיטוי וחיידקים, ולא שכח לציין את גאונותם ותעוזתם של המנתחים האמריקנים. אבל אם קיווה שהנתונים וההוכחות ישכנעו את שומעיו, הוא טעה. אחד מהמשתתפים הטיח ברופא האנגלי כי הוא מעורער בנפשו ושיש לו "חגב בתוך הראש", אחרים התמקדו באורכה של ההרצאה, שלדבריהם לא אפשרה להם להפריך את קיומם של החיידקים מחוללי המחלות. סמיואל גרוס אמר בשביעות רצון בלתי מוסווית את המילה האחרונה: "בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי יש מעט מאוד, אם בכלל, אמונה במה שנקרא כביכול טיפול של פרופ' ליסטר".
ליסטר נסע לפילדלפיה כדי לענות למבקריו פנים אל פנים. הוא עלה לדוכן בקונגרס הרפואי הבינלאומי ונאם במשך שעתיים וחצי מול קהל עוין, אבל הנתונים וההוכחות שהביא לא שכנעו את שומעיו. סמיואל גרוס, שהזמין אותו להרצות, קבע: "בצד הזה של האוקיינוס יש מעט מאוד אמונה בטיפול של פרופ' ליסטר"
ליסטר המשיך במסע הארוך כשהוא חדור מטרה. הוא נסע לסן־פרנסיסקו ועצר בכמה ערים בדרך כדי להרצות בפני סטודנטים לרפואה ולמנתחים. רבים מהם ניסו את החיטוי, ודיווחו על תוצאות טובות. ליסטר גם פגש מטופלים שחייהם ניצלו, ואפילו ניתח כשהזדמן לו. בהגיעו למסצ'וסטס פגש בהנרי ביגלו, מנתח בכיר שעד אז אסר להשתמש בשיטת החיטוי בבית החולים שלו. בעקבות ההדים מהרצאתו של ליסטר בקונגרס הרפואי, הזמין אותו ביגלו לנאום מול קהל סטודנטים אוהד. מהר מאוד נפל גם הוא בשבי השיטה – אף אם המשיך לכפור בקיומם של חיידקים – ובית החולים שלו היה הראשון להכניס נוהל של שימוש בפנול.
בזכות הכוח הפוליטי
אחד המנתחים שעבדו עם ליסטר סיפר כי "בעוד ההכרה בהישגיו בקרב חלק מעמיתיו הגיעה לאט, פציינטים שטופלו בשתי השיטות – הישנה והחדשה – קלטו מהר מאוד את ההבדל". גם העמיתים נאלצו בזה אחר זה להודות בצדקת דרכו. ליסטר הוזמן אחר כבוד לשמש כמרצה וכמנתח בקתדרה לכירורגיה באדינבורו ואחר כך גם בקינגס קולג' בלונדון, והיה לרופא האנגלי הראשון שזכה בתואר אצולה. למרות כל זאת הוא נשאר איש צנוע, שהקפיד להזכיר לשומעיו למי שייכת זכות הראשונים. במכתב ששלח לפסטר כתב ליסטר: "הרשה לי להביע את תודתי הלבבית ביותר על שבמחקרים המזהירים שלך הוכחת את אמיתות התיאוריה של חיידקים ושל ריקבון, ועל ידי כך נתת לי את הבסיס והעיקרון היחידי אשר הוביל אותי לתוצאה הטובה ביותר של השיטה האנטיספטית". הוא גם הזמין את פסטר לקפוץ לבית החולים באדינבורו, כדי לראות "כיצד נהנה המין האנושי" מעבודותיו.
במהלך הדרך למד ליסטר על רופא אחר, גם הוא מחלוצי החיטוי, שבמקום לזכות להכרה ולכבוד סיים את חייו באורח טרגי. ד"ר איגנץ זמלווייס היה רופא נשים הונגרי שניסה להבין את פשר התמותה הגבוהה של יולדות ממה שנקרא אז "קדחת הלידה". עובדה אחת תפסה את תשומת ליבו: במחלקה שבה שימשו אחיות בתפקיד המיילדות, התמותה הייתה קטנה פי כמה לעומת המחלקה שבה עסקו פרחי רפואה במלאכה הזו. חקירה שערך העלתה כי לא פעם מגיעים הסטודנטים לחדרי הלידה מיד אחרי שעסקו בנתיחת גופות. זמלווייס עשה את החיבור: הזיהום מגיע מהידיים שנברו קודם בגופה. הוא החליט להנהיג משטר חיטוי ידיים קפדני, וכך הצליח להוריד באופן דרסטי את התמותה. ובכל זאת, טענותיו נדחו על הסף בידי רופאים ומנהלי בתי חולים, ולא עזרו ההוכחות שהציג. תסכולו מתגובת הממסד הרפואי, בשילוב עם אופיו הבלתי יציב, הביאו אותו לסיים את חייו בבית חולים לחולי נפש בשנת 1865. סיפורו של זמלווייס ישמש במשך דורות כדוגמה קלאסית לקיבעון מדעי ולחוסר יכולת לשאת חידושים, אבל לו המתין רק עוד כמה שנים, ייתכן שהיה זוכה לראות את פירות פועלו.
"ליסטר הוא דוגמה מצוינת לאדם שלא היה הראשון, אבל הצליח לחולל בסופו של דבר את המהפכה", אומר ד"ר דניאל פלוסר, מנהל מחלקה פנימית בסורוקה וחובב מושבע של ההיסטוריה של הרפואה. "אפשר להגיד שזמלווייס הוא החלוץ, אבל זו לא הנקודה החשובה בכתיבת ההיסטוריה. זמלווייס, שלא ידע דבר וחצי דבר על חיידקים, צדק במאה אחוז במסקנות המעשיות שלו – אלא שאף אחד לא התייחס אליו, והוא התמוטט נפשית וסיים את חייו כתוצאה מזיהום. הוא לא הצליח לשכנע את העולם בצורך לרחוץ ידיים, וכאן נעוץ ההבדל: ליסטר הגיע למעמד של כירורג בכיר, ולכן כאשר הבין את חשיבות החיטוי והחל לפעול נמרצות להנחלת השיטה, היה לו ביד כוח פוליטי בעולם הרפואה שיאפשר לו לעשות זאת".
בשנת 1893 נפטרה אשתו האהובה של ליסטר. זה קרה בזמן שהשניים שהו באיטליה, באחת החופשות המעטות שהרשו לעצמם. אף שהיה עטור אותות, כיבודים והכרה עולמית, חש הרופא כי איבד את הטעם לחייו, ופרש מעבודתו. לבסוף חזר לחדרי הניתוח, והפרקטיקה היא שהשיבה אותו למסלול. בין הזוכים לטיפולו הכירורגי היו גם כמה בעלי דם כחול, ובראשם המלכה ויקטוריה ובנה המלך אדוארד השביעי.
באוקטובר 1912 הלך ליסטר בן ה־84 לעולמו, בביתו הכפרי בחבל קנט. אחרי טקס בבית הקברות של וסטמינסטר, המיועד למלכים, מנהיגים ואצילים, נשרפה גופתו. לבקשתו הועברו שרידיו למנוחת עולמים לצידה של אגנס, בבית הקברות המפסטד.
לפני כשבועיים חל יום הולדתו ה־193 של האיש מאחורי המהפכה שבימים אלה כל כך מובנת ונצרכת, אך לא רבים זוכרים אותו ואת פועלו. "השם ליסטר לא מוכר היום לסטודנטים לרפואה", אומר ד"ר פלוסר. "מכירים רק את חיידק הליסטריה – שאמנם נקרא על שמו, אבל אין לו שום קשר ישיר למנתח האנגלי. השם הזה ניתן כדי לכבד את זכרו של ליסטר, כשכבר מזמן לא היה בין החיים.
"יש ספר מדהים, Bad Medicine, שטענתו המרכזית היא שעד המאה ה־19 אנחנו הרופאים בעיקר הזקנו לחולים. אני חושב שיש בזה משהו. אם הלכת לבית חולים, סיכוייך למות היו גדולים מהסיכוי שתחיה. המהפכה הכירורגית הגדולה ששינתה זאת התרחשה בגלל שני אירועים דרמטיים: המצאת ההרדמה, וכניסתה של שיטת הניתוח האנטיספטית. ללא התובנות של ליסטר, זה לא היה קורה. התרומה שלו למלאכת הכירורגיה עצמה לא הייתה גדולה במיוחד – הוא לא המציא ניתוחים רבים או פרוצדורות רפואיות – אבל המסעות המפרכים שערך כדי לשכנע אנשים בצדקתו היו החלק המרכזי ביכולת שלו לשנות העולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
