לא הוליווד, לא קוקה קולה, לא העוצמה הכלכלית, אפילו לא הארסנל הגרעיני. הסיבה שארה"ב היא מעצמת־העל היחידה בעולם, ושהיא תמשיך להיות הכוח הצבאי המשפיע בעולם, היא הדומיננטיות הימית שלה.
בישראל חיל הים אינו נתפס כזרוע אסטרטגית כמו חיל האוויר, אך במדינות העולם חיל ים חזק נתפס כבסיס לעוצמה לאומית. רוב הסחורות בעולם עוברות דרך הים, ואבטחת נתיבי השיט והתנועה החופשית בימים היא תנאי הכרחי לביטחון ולשגשוג כלכלי. מי ששולטת בימים שולטת בכלכלה העולמית, משום שהיא יכולה לשנות נתיבי שיט, להטיל מצור ימי, ובעיקר לוודא שאף אחת מיריבותיה אינה יכולה לגרום לה נזק בתחום הסחר. כוח ימי חזק גם מאפשר למדינה לפעול הרחק מגבולה, ולהקרין כוח בצידו האחר של הגלובוס.
הצי האמריקני מחזיק ברוב נושאות המטוסים בעולם, וכמעט בכל נושאות המטוסים הגרעיניות. כדי להבין עד כמה הכוח הזה משמעותי, צריך להשוות אותו לחילות הים המתחרים. צי המלחמה הסיני הוא השני בעולם במספר נושאות המטוסים שלו: הוא מתחזק שתי נושאות מטוסים, שיכולות יחד לשאת 90 מטוסים, אולי. שתי נושאות המטוסים אינן גרעיניות, ודורשות תדלוק שמגביל את טווח השיט שלהן. המדינה היחידה חוץ מארה"ב שמפעילה נושאת מטוסים גרעינית היא צרפת, אבל גם נושאת המטוסים הזו, שארל דה־גול, מחזיקה רק בחצי ממספר המטוסים בנושאת מטוסים יחידה מסדרת נימיץ.
נושאות המטוסים של ארה"ב מאפשרות לה להקרין כוח בנקודות חיכוך לאורך חופי האי העולמי, בחוג הנזר. היא השתמשה בנושאות מטוסים כדי לסיים את משבר טאיוואן השלישי, ולתמוך בפלישותיה לעיראק ולאפגניסטן. נושאות המטוסים מאפשרות לארה"ב להפעיל כוח אווירי מוחץ בקרבות יבשה וים, ומבטיחות את הדומיננטיות האמריקנית באוקיינוסים.
העליונות הזו אינה מובטחת. סין עובדת על פיתוח טילים ארוכי טווח נגד ספינות, שיאיימו על נושאות המטוסים האמריקניות ויגבילו את פעולתן במזרח אסיה. סין, הודו ויפן שוקדות על שדרוג הצי הימי שלהן ואפילו שולחות אותו למשימות הרחק מגבולותיהן. האם הן יצליחו להקטין את היתרון האמריקני? ואיך תגיב ארה"ב כדי לשמור על מעמד־העל שלה? מרוץ השליטה בימים רק התחיל.
נושאות המטוסים שסיימו משבר (וכמעט מלחמה) בלי לירות אפילו ירייה אחת
במונחי הגיאופוליטיקה, נושאות מטוסים חשובות לא רק ככלי ללחימה ממשית בפועל, אלא גם ל"הקרנת כוח" (Power Projection). למה הכוונה? נדגים בסיפור.
מאז מלחמת האזרחים הסינית, סין לא הכירה בעצמאותה של טאיוואן. ע ד היום היא רואה בה מחוז מורד, שיום יבוא ויצטרף שוב אל אמא סין. במשך השנים בייג'ין פעלה לצמצם את הכרת מדינות העולם בטאיוואן, ולא פעם היחסים המתוחים בין המדינות הידרדרו עד סף מלחמה.
משבר טאיוואן השלישי התחיל ב־1995, לאחר התבטאויות של נשיא טאיוואן שבייג'ין ראתה בהן חריגה ממדיניות "סין האחת", שהייתה אמורה לקדם שילוב הדרגתי של מדינת האי בסין. הצבא העממי של סין התחיל בסדרת שיגורי טילים לעבר האי, וריכז כוחות במיצרי טאיוואן לקראת תרגיל של פלישה אמפיבית.
ארה"ב ראתה בהסלמה איום ממשי על עצמאות טאיוואן, ובמארס 1996 החליטה לשגר לאזור שתי נושאות מטוסים עם קבוצות הקרב שלהן: נושאת המטוסים "נימיץ" ונושאת המטוסים "אינדפנדנס".
עוצמתה של ארה"ב הופגנה לעין כול. האיום היה שאמריקה לא תהסס להתערב לטובת טאיוואן במקרה של מלחמה. שיא הפגנת הכוח היה כשהנימיץ הפליגה דרך מיצרי טאיוואן, בהפרה בוטה של הריבונות הסינית, אך לסינים לא היה מה לעשות: לא היו להם ספינות או טילים שיוכלו להרתיע את נושאות המטוסים מפריצת הגבול הימי של סין. נחיתותה הצבאית של סין הובהרה, ובייג'ין נסוגה מאיומי המלחמה על טאיוואן. "הקרנת הכוח" האמריקנית הצליחה למנוע מלחמה, בלי שנורתה אף ירייה.
הדור הבא
נושאות המטוסים מסדרת נימיץ הן ללא מתחרים, אך גם הן צריכות שדרוג טכנולוגי: סדרת פורד, שהנומ"ט הראשונה שבהן היא ספינת הצי האמריקני (USS) ג'רלד פורד. נומ"טי הסדרה החדשה תוכננו להיות יעילות ומהירות יותר, כך שיוכלו לשלוח יותר טיסות בפחות זמן ובפחות משאבים. בזכות טכנולוגיות מתקדמות בשיגור מטוסים בהמראה ובבלימתם בנחיתה, ובגלל הארכת מסלולי ההמראה, הן יוכלו לשגר מטוס לגיחה בכל 5:30 דקות, לעומת כמעט 7 דקות בסדרת נימיץ. הצוות, לעומת זאת, קטן ב־600 איש. במונחים כספיים, כל נושאת מטוסים מהסדרה החדשה תחסוך לצי כ־5 מיליארד דולר ב־50 שנות שירות.
