כשדפנה פלר מתיישבת אל שולחן בית הקפה היא מניחה עליו קופסת מתנה יפה בגודל בינוני. אני כובשת את הסקרנות העיתונאית שלי ומתאפקת עד אמצע השיחה בינינו. רק אז היא פותחת את הקופסה.
מאות פתקים נמצאים שם. פתקי "ממו", קרעים מניירות מחברת, חלקם מקומטים, בכתב יד של גיל הנעורים. השאלות שכתובות עליהם מגוונות: "מתי יודעים שמפסיקים לגבוה?", "ההורים שלי משווים אותי לאחותי וזה מאוד פוגע בי", "הטרדה מינית יכולה לקרות גם לילדים בגילי?", "אני לא מרוצה מהמשקל שלי, איך אני יכולה לקבל את זה?", "מה עושים אם עברתי הטרדה מינית?" ו"אמא שלי כל הזמן עסוקה, למי אני יכולה לפנות?"
הפתקים נאספו אל הקופסה במהלך מאות מפגשים של פלר – בת 41, עובדת סוציאלית בהכשרתה – עם נערים ונערות, מרביתם מהמגזר הדתי-לאומי. היא נחשבת לגורו בתחום החינוך למיניות בריאה, ומוזמנת באופן קבוע לבתי הספר הדתיים בארץ. את התשובות לשאלות הללו ולעוד נושאים רבים אחרים היא כינסה בספר "מתבגרת באהבה" (הוצאת ידיעות ספרים), מדריך התבגרות לנערות המתאים במיוחד לנערות דתיות. יש בו ידע מעשי על שאלות שמעסיקות את בנות העשרה – דימוי גוף, תכנים ברשת, הטרדות מיניות והמחזור החודשי הם רק חלק מהנושאים הנידונים בספר במקצועיות, בהירות ובגובה העיניים.
הנעורים הם כנראה הגיל הכי קשה. איך את מצליחה להגיע לפתיחות עם הבנות?
"גם בחינוך החילוני וגם בחינוך הדתי היה ניתוק בכל מה שקשור לחינוך למיניות בריאה. בחינוך החילוני הועבר לתלמידים ידע, אבל לא ערכים ולא חיבור. גם בציבור הדתי לא ידעו איך 'לאכול' את הנושא הזה. פה היה ניתוק ופה היה ניתוק. היום אני מגלה בציבור הדתי צמא אדיר לביטול דיכוטומיות בין גוף לרוח ובין קודש לחול. אני מגלה ים של נערות שמחפשות קשר ממקום אחר, דיבור בגובה העיניים, לא שיפוטי, שנותן כלים, ידע והכוונה מתוך מקום שנמצא איתן במאה אחוז. אני כורתת איתן ברית של אמון בכל מפגש. אפילו כשאנחנו נפגשות לכמה שעות, התחושה היא שהקשר הזה מעל לכול. אני פה בשבילך".
בציבור הדתי זה מורכב פי כמה, לא?
"במשך דורות, גוף האישה סימל במובן מסוים חטא, ואת האישה כמחטיאה. במגזר מיניות נחשבה למשהו נמוך, גשמי, טאבו שלא נוגעים בו. כשאני הייתי נערה בכל שנות לימודיי בבית ספר דתי, הייתה רק פעם אחת שלמדנו על גוף האישה. זה היה כשאחות בית הספר נכנסה להסביר לנו על מבנה הרחם והחצוצרות. היא ציירה איור על הלוח, וכשסיימה מחקה אותו ונמלטה. לא דיברו אז על שכל ורגש. לא למדנו מהי המהות הנקבית. אני מרגישה שהיום יש צורך אדיר בזה".
דווקא בעידן של מסכים, לייקים ועיסוק מוגזם בחיצוניות.
"בהחלט. ככל שיש יותר עיסוק באני, בצרכים האישיים שלי, מתחת לפני השטח יש קריאה להבנה שהאני הוא חלק מצינור, חלק מתוכנית גדולה יותר. לא אני המרכז, אלא הקב"ה, השכינה. אנשים מבקשים להיות צינור ורוצים ללמוד איך לעשות את זה נכון, לא רק להתעסק בריגושים ולייקים ובהופעה חיצונית, אלא איך באמת להפוך להיות צינור של שפע. אין כמו התחום המיני, שנוגע בשורש של השורש של הקיום שלנו, לחזור לזה. כדי לעשות את זה אנחנו לומדות על איברי הגוף, על איך נכון לגשת לעצמנו ואיך נכון שאחרים ייגשו אלינו, מה זה להיות בגוף של אישה ומה ההשלכות של זה. היום יש הבנה שאפשר וצריך ללמוד את הנושאים האלו מגיל צעיר וזה משנה חיים".
למה את שומרת את הפתקים?
"אני מרגישה שזו תיבת אוצר עם משאלות של הדור הזה. יש לי חלום לשבת בפורום עם הורים ולחשוב איך אנחנו עונים על כל השאלות האלו לעומק ובגובה העיניים. בסופו של דבר גיל ההתבגרות הוא הגיל עם הכי הרבה אומץ, יצירתיות, כוח. זו לא תקופה שצריך רק לשרוד אותה, אלא אפשר לשגשג בה. זה לא גיל שצריך להיות רק מאבק. גם אם יש התמודדויות אפשר להפוך אותן לקשר, אם הורים פחות ייבהלו מהסימפטומים – איך שהבת מתלבשת, איך שהיא מדברת, נחשפת לתוכן מיני או צורכת אלכוהול. ברור שצריך התוויה של גבולות ברורים, אבל ככל שנעביר מסר שאנחנו לא נבהלים, אלא רואים בסימפטום קריאה ובקשה לריפוי, שם יתרחש חיבור אמיתי".
אמנות ההקשבה לגוף
הנגיעה של פלר בתחום המיניות החלה כשבין לידה ללידה היא חיפשה שיטה טבעית למניעת היריון, אחרי שחשה שהגלולות שנטלה לא עושות לה טוב. "ביקשתי חזרה בתשובה לגוף", היא מסבירה. כך הגיעה למיכל שונברון, שהביאה לארץ שיטה לפוריות בדרך טבעית, המבוססת על הקשבה לגוף המסמן לנו מתי הוא נמצא בימים הפוריים ומתי לא. כך אפשר, ללא התערבות חיצונית, למנוע היריון או להפך.
השיטה פתחה בפני פלר עולם ידע שלם. לצד חמש נשים נוספות (שקראו לעצמן בחיבה "המבייצות") היא העמיקה בלימודי פוריות ומיניות אצל שונברון. אחת מחברותיה לקבוצה הייתה דפנה מאיר, שנרצחה לפני כשלוש שנים בידי מחבל בפתח ביתה שבעתניאל. "למדנו יחד בחבורה, וכשהיא נרצחה הרגשנו כמו יד שאחת האצבעות שלה נקטעה", נזכרת פלר. "דפנה הייתה קודם כול חברה, אבל גם מקור ידע בלתי נדלה, בור סוד שאינו מאבד טיפה, עם חוכמת חיים וחדות. אני מרגישה את הליווי שלה בכל צעד ושעל. ברור לי שכמו שבארץ שיגעה את כולם, גם איפה שהיא נמצאת עכשיו היא משגעת את הקב"ה. אני מרגישה אותה מופיעה בכל מיני צורות ונמצאת איתי".
לפלר היה ברור שאת הידע הרב שצברה היא רוצה להעביר הלאה. "גילינו שיש לנו ביצת זהב ביד. הבנו שאנחנו לומדות שפה שלא הייתה קיימת בארץ ובטח לא בחינוך הדתי, ידעתי שאני חייבת לקחת את החומרים האלו ולתרגם אותם למערכת החינוך".
במוסדות החינוך הדתיים קיבלו אותה תחילה בחשדנות, במיוחד לאחר שהסירה את כיסוי הראש שלה. "בתחילת הדרך הגעתי לכל הרצאה עם כיסוי ראש, מתוך רצון שיהיה קל יותר לשמוע אותי, ולא לבחון אותי בחשדנות של 'מי זו שעומדת מולנו? היא משלנו? לא משלנו?'. בפועל גם בלי כיסוי ראש אני הכי מרגישה 'משלנו'. לא פשוט להיות בעבודה שלי בלי כיסוי ראש, היה לי הרבה יותר קל להיות עם, ואני מאמינה שזו מסירות נפש לשים כיסוי ראש, אבל אני בחרתי שלא. גם בלי הסממן החיצוני הזה, הציבור זיהה עם הזמן שמתחת לקליפות אני במחנה שלו".
מהר מאוד "המעיין התחיל לנבוע", והיא החלה להעביר סדנאות לנערים ונערות, והרצאות להורים ולמורים. "עדיין יש מקומות שאני שואלת אם לבוא עם כיסוי ראש. אני בענווה במקום הזה".
איך החינוך הנפרד משפיע על החינוך למיניות?
"ראיתי סטיקר על איזה אוטו, 'איזהו גיבור הפוגש את יצרו', אבל החינוך הדתי עדיין מדבר בשפה של 'לכבוש את היצר'. הגיע הזמן להבין שהיצר הוא לא טוב או רע, הוא כוח בגוף, וצריך לדעת איך להשתמש בו נכון. צריך ללמוד אותו, ולאו דווקא דרך התנסויות. הפרדה בין בנים ובנות, יש לה יתרונות מבחינת הלמידה השקטה שזה נותן, אבל מצד שני אין מפגש אמיתי שמאפשר לייצר שיח בין המינים.
"אתן דוגמה מיישוב מאוד דתי שבו נפגשתי קודם עם הבנים והבנות כל אחד בנפרד, ואז ערכנו מפגש משותף. זה היה מאוד מפרה. הבנות שמעו מהבנים שהם רוצים לראות את הבנות מעבר למראה החיצוני, שהם לאו דווקא מחפשים רק בנות רזות אלא גם בנות שלא בתקן 'הרזות'. יש משהו במפגש הטבעי הנורמלי בין בנים ובנות שהוא בריא, אבל מחייב המון תיווך. אני לא יכולה לקבוע מה עדיף, חינוך נפרד או מעורב. גם במעורב צריך תיווך".
בבית הבוץ
פלר גדלה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, במשפחה דתית-לאומית. אמא גרפיקאית במכון לחינוך יהודי-ציוני, אבא שעבד במשרד החינוך. בית שדיבר חינוך. דפי הטיוטה שהילדים ציירו עליהם היו תרגילים ומערכי הוראה לנוער, בנושאי ציונות ויהדות, שאביה חיבר ואמה עיצבה. כשהייתה בת 16 אביה נפטר מסרטן. "זה פשוט כאב שלומדים לחיות איתו. זה מאפשר לי להתחבר ביתר קלות לכאב של אנשים". מכיתה ה' ועד י"ב כתבה יומני חיים עבי כרס. בכיתה י', בבני עקיבא, הכירה את יריב, וכשהיו בני 22 התחתנו.
היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. הלימודים היו "משמימים", לדבריה, ולכן היא וחברים נוספים למדו במקביל תחומים אחרים הקשורים לעבודה עם הגוף, כמו אמנויות לחימה או רפואה סינית. פלר התמחתה בשיאצו ובמשך עשור עבדה כמטפלת בתחום.
לאחר נישואיה ליריב התעורר בשניהם צורך להרחיק את מקום מגוריהם, ולעבוד עם בני נוער. הם שמעו על קהילה חינוכית שמוקמת בצפון ים המלח, סביב בית הספר "יפתח" לבני נוער שלא השתלבו במסגרות אחרות. "עשינו צעד הזוי ועברנו מירושלים למדבר ריק. עם ילדה אחת ובהיריון הגענו באוגוסט למדבר יהודה, למקום לא מיושב, ללא שבילים וללא מים. המובילים שאלו אותנו: 'רוצים שנקפל הכול בחזרה?'"
עם חמש משפחות נוספות הם ייסדו את קהילת אבנת, שלאט-לאט הפכה ליישוב. הם התגוררו בבית בוץ שיריב בנה במו ידיו. היום הוא מנהל את "יפתח", שגדל לבית ספר פנימייתי המשלב עבודה פיזית, לימודים ומפגש עם הגוף. דפנה עבדה גם היא כמורה בפנימייה. אחרי הלימוד על שיטת הפוריות ומיניות, היא החלה להעביר סדנאות בנושא במכון ליברמן ברמות-שפירא. "את כל בנות האולפנה פגשתי שם, לימדתי אותן לחזור הביתה אל הגוף".
יריב למד פסיכותרפיה גופנית, ובני הזוג הוציאו במשותף את עלון השבת "אל הטבע", שעסק ביהדות בראייה הוליסטית. בין השאר כתב בו הרב מנחם פרומן. העלון הופץ בעשרות אלפי עותקים בארץ, אבל אחרי כמה שנים הפסיקו בני הזוג להוציאו בשל העומס. אחרי עשור ביישוב חזרו בני הזוג לירושלים, ושם הם מגדלים את ארבע בנותיהם.
הרבה הורים עלולים לתת את הספר שלך לבתם ולהגיד "קחי, תקראי, תסתדרי".
"יש בנות שכשהן מקבלות מחזור הן מתקשרות אליי, ואומרות לי 'אמא אמרה לי להתקשר אלייך'. זה באמת עצוב. עשיתי הכול כדי שהספר יעסוק בקשר. אני מקווה שהורים מבינים שככל שיש יותר מסכים, הדור הזה מתחת לפני השטח זועק לקשר אנושי. כמעט בכל סדנה או הרצאה אני שואלת את מי שמולי 'מה צריך הילד מההורה שאין בגוגל?', ויש תשובות אינספור – מבט עיניים, הקשבה, חום לב. הורים חייבים לתווך לילדיהם מה אמיתי ברשת ומה אשליה. ללמד אותם גבולות, ערכים, ומעל הכול קשר אנושי לא דרך מסכים. אנחנו צריכים לזכור שאפשר לספור על אצבעות שתי ידיים כמה אתרים נורמליים מתווכים מיניות בריאה לבני הנוער, מול מיליונים שעוסקים במיניות לא נכונה".
בעידן שבו הידע כל כך זמין, הורים עדיין משמשים כתובת לילדיהם?
"זה נראה כאילו אנחנו ההורים פחות רלוונטיים, כי הילדים יודעים הכול. יש להם גוגל. אבל הילדים למעשה אומרים לנו: 'אנחנו צריכים אתכם כמתווכים יותר מתמיד'. אני מזמינה הורים להרצאה לא כדי שילמדו מה להגיד ומה לא, אלא כדי שיעשו עבודה עם עצמם, כדי שיוכלו להיות כתובת אמיתית לילדים. רק כשילד מבין שההורה בתנועה, פתוח, והקשר הוא מעל הכול גם בדברים הקשים – רק אז הוא ייגש אליו. כשאני שואלת נערות למי אתן פונות כשאתן במצוקה הרבה מהן עונות לי 'אין מצב שאפנה להורים, כי ההורים ישפטו אותי או יספרו את זה הלאה, או לא יבינו אותי או יתפרקו מזה'. אבל בתוכם הילדים משתוקקים לקשר עם ההורים. זו המשאלה הכי עמוקה שלהם".
איך עושים את זה בעידן שבו רוב ההורים עסוקים עד מעל הראש?
"היה עדיף שהייתה יותר נוכחות מבחינת זמן עם הילדים, אבל כל עוד אנחנו לא שם, צריך להגביר את הנוכחות הרגשית. בעידן המסכים אפשר לעשות את זה גם מרחוק. זה אומר בראש ובראשונה שהילדים במקום הראשון, לפני העבודה, וזה לא מובן מאליו בחלק מהמשפחות. זה אומר לייצר איים של זמן לבד, הורה-ילד, ולייצר שיח גם מחוץ לקונטקסט, לצאת או לשבת בבית בשקט. יש הרבה גורמים מזמני שיחה שהחיים מביאים אלינו, זה יכול להיות אירוע בחדשות, שלט פרסומת של דוגמנית מרוחה בנתיבי איילון – אלו נושאים שאפשר לפתח עליהם שיח. פרשת השבוע מלאה בגורמים מפתחי שיח".
פלר ממליצה גם לעקוב אחרי הסדרות שהילדים צופים בהן, ולשבת ולצפות איתם לפחות בפרק אחד כדי לתווך להם מה מתאים ומה לא. "רק כך הילדים ילמדו", היא מסכמת.
דור פחדן
בין הסודות הכואבים שמתגלגלים לפתחה נמצאות גם ההטרדות והפגיעות המיניות. אין כמעט הרצאה שבסופה לא תיגש מישהי או ייגש מישהו ויספר לה שנפגע. "כמובן, אני מפנה כל מקרה לטיפול הגורמים המקצועיים. לצערי, השיח על פגיעות הוא שיח של חרדה. הורים לא נותנים לבנות לישון אצל חברות. אנחנו מגדלים דור פחדן, וזה לא המסר שצריך להעביר. המסר שלי בספר הוא שאין לנו שליטה מלאה על מה שקורה. אבל ככל שיש לנו יותר חיבור לצרכים ולתחושות שלנו נדע לזהות מצבים שחודרים לפרטיות שלנו.
"חשוב לי להעביר מסר של 'עוצמה זה כוח', ולא שצריך לפחד כל הזמן. יחד עם זאת כמובן 'כבדהו וחשדהו'. המסר הוא חינוך למוגנות מתוך ההבנה שיש לי כוח, וגם אם קרה לי משהו אני יכולה להתקדם. אנחנו לומדות מהסדנאות לזהות תחושות פנימיות בגוף, כמו כיווץ בבטן, דפיקות לב, יובש בגרון, שמסמנים לנו שמישהו חדר לנו לפרטיות.
"אחד המסרים המרכזיים להורים הוא שככל שנהיה בתקשורת פתוחה יותר עם הילדים, וככל שהם ילמדו לשתף, הסיכון של הילדים שלנו להיפגע נמוך יותר. למרות שאף אחד לא חסין. אפשר ללמד נער או נערה לבוא ולשתף, לקבל עזרה, להציב גבולות. אני רוצה שהילדים יחשבו שרוב האנשים טובים ולא מבקשים לפגוע בנו, אבל אנחנו צריכים להיות במקום שיודע לזהות מתי מישהו פוגע בנו בטעות או בכוונה".
נושא מורכב אחר שפלר עוסקת בו הוא חשיפה לתכנים מיניים ברשת. פרק שלם בספר מוקדש לנושא הזה ומסביר לנערות הצעירות – שלטענת פלר "נופלות" בתחום הזה לא פחות מהבנים – את הבעייתיות שיש במצג השווא הזה. היא מסבירה מה לעשות אם נחשפת לתכנים כאלו, ופונה לנערות בבקשה לקחת אחריות על מעשיהן ולהיות "הסינון" של עצמן.
"בסדנאות ובהרצאות זהו אחד התהליכים הכי מפחידים שמדברים עליהם. עם זאת חשוב לי ללמד הורים, וגם נערות, איך לראות את השורש של הטוב מאחורי התנהגות הכי גרועה. מאחורי ההתמכרות לתכנים לא ראויים ברשת יש סקרנות, חיבור, צורך בקשר. ביהדות יש אפשרות של תשובה, היכולת לחזור לעצמנו, וזה מה שמנחה את השפה והשיח. נערה ומורה והורים מרגישים שמתחת לכל הטעויות שלנו השורש הוא טוב. אם עוסקים רק בשיפוטיות ובציונים, לא יכולים לצמוח. אנחנו שיפוטיים לגבי מראה, לגבי התנהגות, עם כיסוי ובלי כיסוי, אבל כשמגלים את מה שמתחת – שם אנחנו נפגשים.
"המסר הוא 'הידיעה היא אצלך', את יודעת על עצמך מה מתאים ומה לא. הנוער של היום חשוף ליותר ויותר מידע, אבל מידע לא מתווך. הם יודעים המון, אבל ידע מעוות. אני מרגישה לפי השאלות שלהם מי נמצאת בתכנים לא ראויים ברשת, ומי לא. יש לא מעט בנות שזורקות שאלות שנובעות מעולם הפורנוגרפיה, אבל לא יודעות איך באים ילדים לעולם.
"בנות שנחשפות לתכנים כאלו מאמינות שזה אמיתי. שככה נראה קשר בין גבר לאשה. בספר הכנתי טבלה של מה שקורה ברשת מול מה שקורה במציאות. אני מסבירה לבנות שזה לא אמיתי, שזו הצגה. שזה לא קשר בריא, ואין שם שום מסר של אינטימיות אלא קישור בין מין לכוח, ולא בין מין לרגש. יש לכך השפעה חמורה על דימוי הגוף, על קשרים עכשוויים ועל חיי הנישואים בעתיד, ולכן צריך לדבר על הנושא".
נושא אחר שמעסיק מאוד את הבנות בסדנאות של פלר הוא "נורות אדומות בתוך קשר". כשהיא מגיעה לשקף הזה במצגת שלה – הבנות שולפות ומצלמות. "הן לומדות סימנים לקשר בריא וסימנים לקשר לא בריא. יש גם בנות שכאשר הן רואות את הרשימה הן אומרות: 'הסימנים האלו נמצאים אצלי ולא בצד השני'. הן רוצות לחזור בתשובה אל עצמן, לחזור ולעשות עכשיו את התשובה, ולא אחרי החתונה. יש בנות אובססיביות שמתקינות אפליקציה שעוקבת אחרי החבר שלהן, שמפתחות בעיות אמון, שאהבה מתורגמת אצלן ליחסי שליטה. אין לימוד של מה זה 'שכינה ביננו', מה היא אהבה שמשחררת כל אחד להיות הוא. חשוב לתת לנערה את ההרגשה שהיא ראויה לבחור נכון, את לא צריכה לנהות אחרי הקשר רק כי הוא נותן לך תשומת לב, את יכולה ליצור מציאות".
על הספר עבדה תקופה ארוכה ובדקדקנות, מודעת לחשיבות של כל מילה. "זה היה ממש ללדת מתוכי את המפגשים והתובנות, זה לא פשוט. ממש תורה שבכתב. אני הרי לא רואה את הנערה שקוראת את הספר, ובכל זאת ניסיתי לפגוש את הלב של הנערה שקוראת. לפעמים ישבתי על פסקה אחת חודשים כדי לדייק וכדי לא לשבור את הכלים".
עד כמה העולם ההלכתי שלך הוא חלק מהספר?
"אני ניגשת לדברים מאוד בזהירות. אני לא תלמידת חכמים, וקטונתי. לפני כל מפגש ושיחה אני מתפללת שזה יהיה לשם שמיים, ואם אני לא מתפללת זה לא יוצא לי טוב, כשאני מתפללת יש ברכה. יש תפרים בעשייה שלי עם ההלכה. כל הזמן אני מנסה לדבר בשני קולות, בקול ההלכתי ובקול שפוגש את הנער והנערה איפה שהם. אי אפשר לדבר רק באסור ומותר, בעידן של התמוססות גבולות. עם הנוער צריך להיפגש במרחב שמעבר לאסור ולמותר. גם אם זה שיח שקשה לנו איתו, אנחנו נפגשים שם. אין דרך אחרת".
בשנים האחרונות נדמה שכל אחת יכולה לעבור קורס ולהפוך ליועצת מיניות, במיוחד במגזר, התחום מאוד פרוץ, ויש אינפלציה של מטפלים ומטפלות.
"אני חושבת שבשורש זה טוב. זה חלק מהגאולה של הדור שלנו. אבל לצערי גם בזה יש מופעים של אסון. הרבה שרלטנות. כשכל אישה הופכת ליועצת את שומעת על הרבה נזקים, יש זילות בנושא. אני חושבת שכל אישה שעוסקת בתחום צריכה לגשת אליו ביראת כבוד. צריך לדעת מתי לבוא אל הקודש ומתי לא. לצערי אנשים גילו שיש כאן פוטנציאל כלכלי. צריך להיזהר בזה, וגם מהצד של האנשים שפונים – להיות קשובים פנימה ולהרגיש מי מקצועי ואם יש פה כימיה אמיתית, ולא ללכת שולל. אפשר לדבר על הכול, אבל לא צריך לדבר על הכול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
