חמישה ימים עם חניכים שאף אחד מהם לא מסוגל לדבר

בקיץ 2019, בסוף שנת השירות שלי, אחת המורות במקום שבו שֵירַתי תפסה אותי במסדרון. היא סיפרה לי על מחנה שמחפש מתנדבים כל שנה בקיץ, באבן־שמואל. הייתי צריכה קצת שידול, אבל בסוף הגענו כקבוצה כמה חברות מהשירות, לבלות לפני הפרידה עוד שבוע ביחד. עשיתי היכרות עם החניכה, ביקור בית וחמישה ימים במחנה. חשבתי שהסיפור נגמר, אבל מאז כל שנה, קצת אחרי פסח, כששולחים טופסי הרשמה, אני מוצאת את עצמי ממלאת אותם שוב. בכל שנה אני לא בטוחה איך לתת מילים לחוויה הזאת. מה גורם למאה איש לבוא להתנדב לשבוע בחודש עמוס חופשות משפחתיות, כל שנה מחדש?

אפשר לדבר על הסיפוק שמגיע עם העבודה הקשה, על תחושת המשמעות כשמאפשרים למשפחה שלמה חמישה ימים של שקט. אבל יש כאן יותר מזה: כשאני מגיעה למחנה אני יודעת שאגיע למקום שבו כל האנשים טובים. בתקופות כאלה כשהמלחמה ברקע, באופק דיבורים על בחירות והעבודה שוחקת, אני בהחלט צריכה חמישה ימים של אנשים טובים.

ואולי זה הרגע במעגל הסיכום, בין מחיאות הכפיים לצוות הטכני והתודות לצוות המטבח - כשאחד ההורים עולה לדבר. זה הרגע שבו אחרי חמישה ימים ארוכים עם מעט שינה והרבה אדרנלין, פתאום הדמעות יוצאות. פתאום מגיעה ההבנה שאוסף הדברים הקטנים שעשינו הפך לדבר אמיתי בעולם.

לפניכם הלקסיקון המלא למחנה "עת לאהוב". אזהרה: ייתכן שבסוף הקריאה תמצאו את עצמכם ממלאים טופס מתנדב לשנה הבאה.

ההגדרות היבשות, אלה שהמדינה משתמשת בהן לקביעת אחוזי נכות, הן מוגבלוּת שכלית התפתחותית, עזרה סיעודית מלאה וקשיי תקשורת. בחיים עצמם, אלה ילדים שנפגעו בלידה או בילדות ומתמודדים עם פגיעות מורכבות. זה אומר השגחה מתמדת של הורים, צוות רפואי ואנשי מקצוע. משפחות שלמות שחייהן סובבים סביב זה.

אף אחד מהחניכים לא מדבר, אבל לכל אחד יש דרך להגיד שהוא שמח. אנחנו משיגות מהם חיוך בכל דרך שעולה על הדעת. במשך חמישה ימים אנחנו לומדות את כל הסימנים הקטנים. להתעטש בקול כדי לגרום לחניכה לצחוק, לנענע חפצים בדיוק בזווית שבה החניך יראה אותם למרות העיוורון הקורטיקלי שיש לו, לסדר את התנוחה בכיסא או לתת לו לשחק עם הצינור של הברז. אנחנו תופסות את הזוויות של החיוך, מנסות להבין בלי מילים מה משמח ומה מתסכל.

כל אנשי הצוות במחנה הם מתנדבים. בעיקר מתנדבות. חונכת היא מי שצמודה לחניך חמישה ימים שלמים, מהרגע שההורים מגיעים אל נקודת האיסוף עם ההסעות ועד רגע הפרידה. החונכת מאכילה את החניך שלה, מקשטת איתו עוגה, מקלחת אותו ומחליפה לו חיתולים. היא קופצת איתו במתנפחים ונחה איתו במנוחת צהריים. במעגל הסיכום אחת החונכות אמרה שהיא עוד לא אימא, אבל אולי יש קצת אימהוּת בשבוע הזה.

חלק מהחונכות נחתו בארץ שלושה ימים לפני שהתחיל המחנה, חלקן לקחו ימי חופשה או ניצלו את החופשה מהעבודה בבתי הספר או בגנים, הרבה מהן עובדות גם בשגרה עם אוכלוסייה כזאת ובאות לעוד שבוע בהתנדבות. מערכת היחסים בין חונכת לחניך היא טוטאלית מאוד. היא כוללת הלבשה, הכנה לשינה, וידוא שכל הצרכים הגופניים נענים בצורה הטובה ביותר, וגם תיווך, נתינת מקום לחופש והתאמה של כל הפעילויות לחניך.

ביום רביעי טליה מספרת על ההבנה הכואבת שנ׳, החניכה שלה, כבר בת 20. נ׳ קטנה מאוד פיזית, אפשר לחשוב שהיא בת עשר. בזמן שבנות גילה מסיימות שירות, טסות לחו״ל או מתנדבות אצלנו במחנה, נ׳ תישאר בכיסא גלגלים, תחייך לעצמה ולסביבה, ולא תתפתח. הפער בגילים בין נ׳ לטליה קטן, פחות מחמש שנים. טליה עובדת בבית חולים שיקומי, אחרי תואר ראשון. נ׳ תעבור בשנה הבאה מבית הספר למסגרת יום של הרווחה, ותישאר ילדה לנצח.

המחנה הוקם לפני קצת יותר מעשרים שנה, כשכמה בנות שירות מהמעון השיקומי "עלה בני־ברק" החליטו לתת למשפחות כמה ימים של חופש בקיץ. עם השנים, כשהמחנה הפך לקבוע הן חברו גם לעמותת "שמחה לילד" שנותן את המעטפת הנדרשת של עמותה מוכרת. מאז הן מגיעות שנה אחר שנה, וכבר מביאות איתן את המשפחות שלהן. בהתחלה אלה היו האחיות הקטנות שבאו להיות חונכות, ואחר כך הגיעו גם בני זוג וילדים. כך שלצד החדרים של החניכים והחונכות יש גם חדרי משפחות.

כשרואים את המשפחות של המתנדבים זה מזכיר כל הזמן את המשפחות של החניכים. אבא, אימא ואחים שחייהם סובבים סביב ילד פגוע, שמכירים מונחים רפואיים ברמה שלא הייתה מביישת תואר דוקטור, שכבר התרגלו לפני כל נסיעה לבדוק אם היעד נגיש. הורים שקמים בלילה, כל לילה, במשך שנים, כדי לשנות תנוחה לילד שלא זז לבד תוך כדי שינה. הורים שמחזיקים רופאים בחיוג המקוצר בנייד, ואת הידיעה שהילד יישאר פגוע, לנצח יהיה דמות שדורשת טיפול, בזמן שהאחים שלו יתבגרו. אנחנו מגיעים למחנה הזה בשבילם, כדי לתת להם את האפשרות לצאת לנופש במשך חמישה ימים. כדי שיהיה להם ביטחון לטוס לחו״ל ולדעת שהילד בידיים טובות. כל המשפחות, אלו שמתנדבות במחנה ואלה ששולחות ילד למחנה, לפעמים דומות כל כך ולפעמים שונות כל כך.

כשאני מדברת על המחנה, כל חניך, כל ילד, כל התרחשות, מקבלים מהר מאוד ביטוי שייכות. המילה "שלי" נצמדת לכל דבר. אחרי חמישה ימים שאני צמודה לחניכה, היא הופכת להיות החניכה שלי. אחרי התאמות והנגשה של כל פעילות, הילדים שמגיעים למחנה הופכים להיות הילדים שלנו. בסוף השבוע אנחנו חוזרים הביתה, וכנראה לא ניפגש עד השנה הבאה. אבל בינתיים, לשבוע בשנה, אלה הילדים שלנו.

החניכים במחנה הם בני שלוש עד 21. לצידם מהלכים הילדים של הצוות. ילדה בת שנה שיוצרת קשר עין ותגובתית יותר מחניך בן 20. ובכל זאת, צריך לזכור להתייחס לחניכים שלנו בצורה תואמת גיל, לבחור להם שירים שמתאימים למתבגרים ולא לילדים קטנים, לדבר אליהם בכבוד.

אנחנו על הפוף ואני מספרת סיפור לש׳, החניך שלי. הוא בגובה שלי ויש לו זקנקן מבצבץ. אני קוראת את הסיפור שהוא בחר - טרופותי. לצידי מתיישבות אחיות בנות ארבע ושש, אימא שלהן אחת ממפיקות המחנה. אנחנו יושבים יחד, שומעים סיפור ילדים, משתדלים שיתאים לכולם. לילדים עם ההתפתחות התקינה שעולים לכיתה א׳, ולילדים שבית הספר שלהם הוא עד גיל 21 והם עלו אליו כבר מזמן.

שום דבר לא יכול להיות רגיל כשמתעסקים עם ילדים בתפקוד נמוך. גם האוכל לא. את חלק מהחניכים אנחנו מאכילים, כפית אחר כפית. חלקם אוכלים רק אוכל טחון, שנטחן במקום לפי התפריט הרגיל. פלאפל עם טחינה טחונים ביום שני, אורז וקציצות טחונים ביום רביעי, חביתה מקושקשת טחונה לארוחת הבוקר.

חלק מהחניכים מוזנים ישר לקיבה, עם גסטרוסטרום. לכל חניך כזה יש מתקן עם השם החמוד קנגורו, שתפקידו לווסת את הקצב הקבוע של האוכל.

חוסר שליטה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של הילדים שמגיעים למחנה. מעירים אותם בבוקר, מלבישים, מאכילים ומזיזים אותם. לא כולם יכולים לבחור בין שתי אפשרויות, וגם אצל אלו שכן, הן מצומצמות מאוד. בחרו בשבילם לאן להגיע, והם יכולים לבחור רק איזה צבע ללבוש היום: ורוד או סגול.

אנחנו לא יכולים לתת להם שליטה על מהלך חייהם, אבל אנחנו מנסים ככל האפשר להסביר ולהעניק ודאות בתוך הסביבה שאנחנו נמצאים בה. התיווך הוא גם מילולי: תוך כדי פעולות ולפניהן, להסביר במילים פשוטות מה הולך לקרות; והוא גם סנסורי - לנסות להפעיל את כל החושים ככל האפשר, להשתמש בסמלים חזותיים ומרקמיים, כל מה שיוכל לקרב אל החניך את ההבנה על המתרחש.

ישיבה כל היום באותה תנוחה זה לא טוב. זה נכון גם סתם להייטקיסטים עם אורח חיים יושבני, וודאי כשהיכולת לזוז מוגבלת מאוד. במסגרות, הפיזיותרפיסטיות דואגות למכשירים שתומכים בעמידה (בעלי השם הנפלא עמידונים), ולתרגילים מותאמים לכל אחד. אצלנו, בתנאים של חופש, מקפידים להוריד את החניכים מהכיסאות למזרנים ולפופים. בצהריים מוקדש זמן לשעתיים מנוחה, חייבים לרדת מהכיסא. בחדר האוכל פופים במגוון גדלים, מחכים שישבו עליהם, נותנים תמיכה לגב. המקלט של בניין הכיתות הופך לחדר חשוך ורגוע, עם מזרנים ועם מנוף כדי להוריד למזרן ולהעלות לכיסא.

*

ביום חמישי, אחרי שרכבי ההסעות אספו את כולם, נשארנו לקפל. יותר משזה היה קיפול טכני עם שטיפת רצפה ואריזה של ציוד, הייתי צריכה מעבר הדרגתי בין המחנה לחיים עצמם. לפני שאני מתחילה לכבס בגדים של שבוע שלם ולדאוג לארוחות ערב, לנסות לשמור על עוד כמה שעות של טוב, עם אמון גדול באנשים ואהבה ללא תנאי. גם, אולי דווקא, מתוך המקומות הכואבים.