ב־16 במאי 1916, לפני 110 שנים, חתמו הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'־פיקו הצרפתי על הסכם לחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית הגוססת במזרח התיכון בין מדינותיהם. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה הם שרטטו את מפת הברית הסודית, בהסכמת האימפריה הרוסית, מתוך רצון לקבוע מראש את ההסדר הטריטוריאלי בשטחים שייכבשו במלחמה. ההסכם ייצג תפיסה אימפריאליסטית, שראתה במזרח התיכון "לוח חלק" שאפשר למתוח עליו קווים המחלקים את המרחב לאזורי שליטה ישירה ("האזור הכחול" הצרפתי ו"האזור האדום" הבריטי) ולאזורי השפעה עקיפים ("אזור A" ו"אזור B"). המפה הפוליטית של המזרח התיכון המודרני מזכירה את המתווה, אך אינה חופפת לו בשום אופן. הפער העצום בין התכנון התיאורטי לגבולות שהתגבשו בפועל משקף מאבקים לאומיים, אילוצים גאוגרפיים, תגליות אנרגיה ותמורות במאזן הכוחות הגלובלי.
הסרגל פוגש את המדבר
המרד העיראקי נגד המושבה הבריטית בדרך להודו והתעקמות קו עכו־כירכוכ
קו אדום־כחול ישר כסרגל מפריד בין האזורים הבריטיים (בצידו האדום) לאזורים הצרפתיים (בצד הכחול). זהו הקו העיקרי שעודנו קיים במפה המודרנית, בתור גבול ירדן־סוריה וחלק מגבול עיראק־סוריה. הקו הישר, החד והחלק, זכה למעמד מיתולוגי במזרח התיכון, בין השאר בזכות מארק סייקס, שתיאר את הקו שהוא מעוניין בו כך: "מה־e האחרונה במילה Acre (עכו) ועד ה־k האחרונה במילה Kirkuk (כירכוכ)".
אולם בסופו של דבר הסימון על המפה ציית מעט יותר למתחולל בשטח. הוא מתחיל בראש הנקרה ויוצא מזרחה, אך סוטה דרומה באזור בינת־ג'בייל, חולף מדרום לכנרת, ומסתיים מצפון לכירכוכ. ועדיין, רובו משורטט במדבר הסורי בלי כל התחשבות בתוואי השטח, בנחלים וכמובן באוכלוסייה.
שינוי גדול אחד בקו מופיע לאחר שהוא חוצה את הפרת. הקו המקורי המשיך צפון־מזרחה לכירכוכ, אך כיום הוא פונה צפונה ומתעקל לעבר משולש גבולות שנוצר ליד החידקל, מצפון למוסול בעיראק וממזרח לקמישלי בסוריה. בהסכם קלמנסו־לויד ג'ורג' בדצמבר 1918 נסוגה צרפת מתביעתה לשלוט באזור מוסול, והקו השתנה בהמשך משתי סיבות: פוליטיקת נפט והאוכלוסייה המקומית. לקראת קבלתה של עיראק לחבר הלאומים ב־1932, ועדת חבר הלאומים סקרה את התוואי וביקשה להתאים חלקים מהגבול לטריטוריות שבטי המדבר, ובראשם שבט שָׁמָר. גם הרכב האוכלוסייה המוסלמית והכורדית - יזידים, סונים ועוד - השפיע על התוואי. לצד זאת השפיעו עליו צינור הנפט כירכוכ־חיפה ותחנות השאיבה לאורכו, שהבריטים נדרשו להגן עליהם.
באזור מסופוטמיה בעיראק – בערים בצרה ובגדד – סומן במפה אזור שליטה ישירה של הבריטים. כוונתם הייתה להפוך אותו למושבה שתנוהל ישירות בידי משרד הודו בלונדון, כדי להגן על הנתיב הימי לתת־היבשת ההודית ולשלוט במשאבי המפרץ הפרסי. לאחר המלחמה ניסו הבריטים לממש את החזון של ניהול צבאי־אזרחי ישיר, אך בעקבות מרד עצום שפרץ ב־1920 כינס שר המושבות דאז וינסטון צ'רצ'יל את ועידת קהיר, בהשתתפות מומחים למזרח התיכון. שם הוחלט לעבור למודל של שליטה עקיפה, והבריטים המליכו על עיראק את פייסל הראשון.
אטאטורק טורף את הקלפים
ההצלחה הטורקית וקריעת אלכסנדרטה מידי הסורים
בצפון־מערב המפה נמצא השטח שסומן כאזור שליטה צרפתית ישירה, צבוע בכחול. לפי התוכנית המקורית של פיקו, האזור הזה הוא חלק מסוריה. הוא כולל גם את מחוז הטאיי בטורקיה ובירתו אלכסנדרטה (איסקנדרון כיום), וחלקים נרחבים מדרום טורקיה - כורדיסטן וקיליקיה. הטאיי היה במשך מאות שנים חלק בלתי נפרד מהמרחב הסורי, ואלכסנדרטה הייתה עיר הנמל הטבעית של חלב.
בפועל, אחרי המלחמה נלקחו כורדיסטן וקיליקיה מסוריה הצרפתית בעקבות סירובם של הלאומנים הטורקים, בהנהגת מוסטפא כמאל אטאטורק, להשלים עם תנאי הסכם סוור (אוגוסט 1920), שניסה לפרק את אנטוליה והעניק חלקים נרחבים ממנה ליוון, לאיטליה ועוד. במלחמת העצמאות הטורקית שפרצה לאחר מכן ספגו הצרפתים תבוסות, נסוגו, ובאוקטובר 1921 חתמו על הסכם אנקרה, שהביא להפסקת אש תמורת ויתורים טריטוריאליים.
במקביל, הצרפתים בעצמם פעלו לפצל גם את פנים סוריה. בהתאם להיגיון של "הפרד ומשול", הנציב העליון הגנרל אנרי גורו חילק את סוריה למדינת חלב, מדינת דמשק, טריטוריה אוטונומית עלאווית ומדינת הר הדרוזים (ג'בל דרוז). החלוקה הפנימית החלה לקרוס בעקבות המרד הסורי הגדול שפרץ בשנת 1925 בהר הדרוזים, התפשט ברחבי המדינה, ואיחד את רוב העדות והפלגים נגד השלטון הצרפתי. בעקבות הלחץ נאלצה צרפת לבטל בהדרגה את הישויות הנפרדות, עד לאיחודה המלא של סוריה וקבלת עצמאותה ב־1946.
צילום: אוסף הארכיון הלאומי בריטניה
את מחוז הטאיי הותיר ההסכם במשטר מנהלי מיוחד, המבטיח פיתוח תרבותי של האוכלוסייה הטורקית; ב־1936, כשהצרפתים התחייבו להעניק לסוריה עצמאות, הממשל באנקרה הגיב במחאה. אחרי מתווה בחסות חבר הלאומים שנתן להטאיי אוטונומיה מסוימת בתוך סוריה, הטורקים השתלטו על השלטון המקומי, וב־1938 הוקמה מדינת הטאיי העצמאית. ב־1939 היא סופחה לטורקיה, ורבים מתושביה הערבים והארמנים נמלטו לסוריה. רשמית, סוריה עדיין תובעת ריבונות על המחוז.
הפרד ומשול והסתבך
כשהנוצרים בהר הלבנון סיפחו לעצמם את בקעת הלבנון ואת ערי החוף
במפות ההסכם מ־1916 חופי הלבנט נצבעו בכחול ללא גבולות פנימיים. לבנון וסוריה היו מרחב אימפריאלי אחד. עוד במאה ה־19, הייתה צרפת מעורבת באזור, בעקבות מעשי טבח בקהילה הנוצרית־מרונית מצד הדרוזים, והשיגה לנוצרים אוטונומיה בהר הלבנון. במלחמת העולם הראשונה נספו כמחצית מתושבי הר הלבנון ברעב שגרמו העות'מאנים, והנוצרים הגיעו למסקנה שעליהם לספח את ערי החוף ההכרחיות למסחר ואת בקעת הלבנון העשירה חקלאית כדי להבטיח את קיומם בלב המרחב הערבי. לכן, אחרי שצרפת ביססה את שליטתה בסוריה הגדולה, הנוצרים דרשו להקים רפובליקה לבנונית רחבה (פחות או יותר בגבולות לבנון הנוכחיים). הצרפתים נענו, בין השאר בשם אסטרטגיית "הפרד ומשול" בין הלאומנים המוסלמים בסוריה (רובם סונים) ובין הסונים והשיעים בערים ביירות וטריפולי ובבקעת הלבנון.
אך סיפוח אזורי החוף לרפובליקה הלבנונית הנוצרית־מרונית חיסל את היתרון הדמוגרפי של הנוצרים בישות האוטונומית שלהם. כדי להתמודד עם הסתירה, חוקת לבנון משנת 1926 הנהיגה מודל חלוקת כוח עדתי נוקשה. המתח הדתי־עדתי שנובע מהפער הדמוגרפי ומהבעיה הדמוקרטית מפריע ליצירת זהות לאומית לבנונית מאוחדת עד עצם היום הזה. צרפת עדיין מעורבת בלבנון, וחשה אשמה כבדה על תוצאות הנדסת הגבולות שלה.
הקרב על המים
הכללת הכנרת והירדן ההררי בארץ ישראל והרחבת המנדט עד מפרץ אילת
במפה המקורית של סייקס־פיקו, פלשתינה יועדה לחסות תחת מנהל בינלאומי, שאופיו ייקבע בהתייעצות עם בעלות הברית ועם השריף של מכה, חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית. בריטניה קיבלה מובלעת מוגדרת במפרץ חיפה, ובה שני נמלים אסטרטגיים. הרעיון קרס כשהצבא הבריטי כבש לבדו את המרחב מידי הטורקים, וכשנשלחה הצהרת בלפור בנובמבר 1917, הכוללת התחייבות לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. בהסכם קלמנסו־לויד ג'ורג' ב־1918 צרפת ויתרה על תביעתה למנהל בינלאומי משותף, ובוועידת סן־רמו באפריל 1920 הוענק לבריטניה מנדט בלעדי על פלשתינה; ב־1922 אישר חבר הלאומים את המנדט, כולל את עקרונות הצהרת בלפור, ומובלעת חיפה־עכו התרחבה לכל פלשתינה.
ראש העיר של ירושלים העות'מנית עם פמלייתו ודגל לבן. אחרי הכניעה, עם שני קצינים בריטים, 9 בדצמבר 1917 | צילום: Getty images
בצפונה של הארץ, שני קצינים - פולֶה הצרפתי וניוקומב הבריטי - מיפו גבול יבשתי שמתחיל בראש הנקרה ומסתיים בחמת גדר, אך בלחץ ראשי התנועה הציונית הגבול הוזז כדי להכניס את הכנרת, אגם החולה והירדן לשטח פלשתינה המנדטורית. ההסכמים כללו מתן זכויות מים, דיג ושיט שוות לסורים, ללבנונים ולתושבי פלשתינה בשני האגמים ובירדן. לסורים הובטחה גם גישה לרכבת דרעא־חיפה, עד לתחנת הרכבת צמח.
בדרום, מפת סייקס־פיקו התאפיינה בעמימות: השטח סומן כאזור B, בחסות בריטית, אבל גבולות המנדט הבריטי הורחבו עד אילת. הכללת הנגב בפלשתינה הייתה תוצאה של השאיפה הבריטית לשפר את ההגנה האסטרטגית על תעלת סואץ, ולאפשר גישה יבשתית ישירה לנמל עקבה ולים סוף. נוכחותם של שבטי הבדואים בנגב בשטח המנדט יצרה בעיות שמהדהדות עד היום.
ממלכה על תנאי
המתקפה על דמשק שיצרה את אמירות עבר הירדן
השטח ממזרח לירדן נועד להיות חלק מאזור B, ותוכננה בו הקמת קונפדרציה של מדינות ערביות עצמאיות שיפעלו בחסות בריטית מבחינה פוליטית וכלכלית. לא הייתה כוונה לייצר שם ממלכה עצמאית. ב־1920, לאחר שהצרפתים סילקו מדמשק את פייסל בן חוסיין, בנו של השריף ממכה, הגיע לעמאן בנו השני עבדאללה - לא כדי להקים שם ממלכה נפרדת, אלא כדי לארגן כוח שיצא לשחרר את דמשק מהשלטון הצרפתי ולהשליט עליה את ההאשמים.
החשש ממלחמה אזורית, לצד מרד ערבי שפרץ כאמור באותה העת בעיראק, הביא את שר המושבות צ'רצ'יל לשאת ולתת עם עבדאללה. בסופו של דבר גובשה פשרה: עבדאללה ינהל את אמירות עבר הירדן תחת המנדט הבריטי לפלשתינה לתקופת ניסיון של שישה חודשים, ואף יקים כוח צבאי בפיקוד בריטי, אבל לא יוצבו כוחות צבא בריטיים ישירים בעבר הירדן. בתמורה עבדאללה יוותר על המתקפה שתכנן בדמשק. הבטחות צ'רצ'יל כללו גם התחייבות שלא תותר התיישבות של יהודים בעבר הירדן, והמהלך אושר בחבר הלאומים ב־1922, במזכר עבר הירדן. האמירות הלכה ושודרגה עד שהפכה לממלכה ב־1946.
המזרח התיכון מסרב להתיישר
קווי סייקס־פיקו קרסו כמעט בכל חזית. טורקיה של כמאל אטאטורק מוטטה את אזור השלטון הצרפתי בכורדיסטן ובקיליקיה, וקרעה את מחוז הטאיי מסוריה. חששות המרונים בהר הלבנון גרמו לקריעת לבנון מסוריה הגדולה, ויצרו מדינה מפוצלת ומארג עדתי בלתי נשלט. קו המים שינה את גבול הצפון בפלשתינה, קו הנפט שינה את גבול עיראק־סוריה, ומסע מלחמה של אמיר ערבי לעבר דמשק הביא להקמתה של ממלכת עבר הירדן, כדי לעצור אותו לפני שיפתח במלחמה עם צרפת. שני הדיפלומטים האירופים שרטטו קווים למזרח תיכון חדש, אבל הגבולות שסימנו עוקמו והתעקלו לפי לחצי השטח והאוכלוסיות, תוכניות השליטה שהציעו שובשו בשל סכסוכים ופשרות, מרידות ותביעות, והאסטרטגיה המדינית כשלה במלואה. המשברים הגאופוליטיים של המזרח התיכון לא נובעים מטעויות סייקס־פיקו, אלא מהכוחות האורגניים של המזרח התיכון, שסירבו להתיישר לפי הגאומטריה המערבית.