עו"ד מועאוויה כבהה נאבק בחתונות במגזר הערבי

כדי להבין מעט את העומס בחייו של עו"ד מועאוויה כבהה בתקופה האחרונה, די לתאר סיטואציה כמו זו שחווה באחת השבתות האחרונות. במסגרת תפקידו - מרכז הוועדה המייעצת למיגור הקורונה בחברה הערבית במשרד הבריאות - הוא קיים סיור בפוריידיס עם ממונה הקורונה הקודם  רוני גמזו ומחליפו נחמן אש. במהלך הסיור קיבל כבהה עדכונים מקופות החולים על חולי קורונה מאומתים בחברה החרדית שאינם זמינים בשבת, ויש צורך להגיע אליהם פיזית כדי להודיע להם על מחלתם. כבהה, שמרכז את תחום האיתורים בחברה החרדית, הודיע מיד לזק"א שיוציאו צוותים של עובדים שאינם יהודים לבתי המאומתים ויורו להם להיכנס לבידוד. באותה שבת הספיק כבהה גם לבצע החייאה בגבר בן 40, במסגרת התנדבותו כפרמדיק בארגון איחוד הצלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

- בת ה-76 עם טרשת העורקים שכובשת שוב ושוב את ההימלאיה

- נשיא המדינה לצוותי הרפואה: אתם שומרי ישראל

- בקופות החולים נערכים לגל השלישי

ריבוי התפקידים של כבהה בא לידי ביטוי גם במהלך הפגישה שלנו שהתקיימה במרכז השליטה של משרד הבריאות בקריית שדה התעופה. בן שיחי נקרא בדחיפות לתחקר מאבטח של השר לביטחון הפנים שנקרא להיכנס לבידוד, שכן כבהה מבצע גם חקירות אפידמיולוגיות לאנשי משרד הביטחון והשב"כ.

אנחנו נפגשים בימים מאתגרים במיוחד בעבור מי שעוסק במיגור הקורונה בחברה הערבית. מקדם ההדבקה (R) בחברה הערבית עולה על המקדם בחברה הכללית וכמחצית מהתחלואה החדשה מידי יממה, מקורה במגזר הערבי. בכל יום מתפרסמות ידיעות על חתונות המוניות ואירועים נוספים שמתקיימים ביישובים הערביים.

"בגל הראשון החברה הערבית לא כיכבה באופן כזה", מזכיר כבהה. "לא הייתה התפרצות משמעותית למרות שהמנהגים של החברה הערבית הם מצע נוח להתפשטות הקורונה. יש קרבה וחיבוקים והתאספות משפחתית בחתונות. הפחד שהיה בגל הראשון נעלם, בגלל התוצאות הלא קשות שהיו אז. האיומים על אלפי מתים לא התממשו, וזה גרם לשאננות אצל אנשים".

מה עשיתם כדי להתמודד עם השאננות הזאת?

"בגל הראשון היה לנו רמדאן ועיד אל־פיטר אבל ביטלו את התפילות ולא היו ביקורים משפחתיים, ולכן לא הייתה תחלואה גבוהה. בגל השני היה חג הקורבן. מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי שאל אותי עוד לפני החג איפה אנחנו טועים בחברה הערבית. אמרתי לו שקודם כול צריכים תקשורת נכונה איתם. בשטח פועלות הרבה עמותות וארגוני בריאות מקומיים, אבל הם לא עובדים יחד ואין להם קשר למשרד הבריאות. צריכים תקשורת נכונה והסתכלות על כל המגזר הערבי כמקשה אחת.

"הצעתי להקים ועדה מייעצת למיגור הקורונה בחברה הערבית. בהתחלה חשבו למנות פרופסורים מאוניברסיטאות שונות, ואני אמרתי שכל חברי הוועדה צריכים להיות דוברי ערבית כדי שנוכל לדבר בינינו ערבית בדיונים. המטרה היא להגיע לאנשים בשטח, גם לראש משפחה או מוכתר של שבט שאינו דובר עברית. בסוף הוקמה ועדה של 22 איש שכוללת רופאים ופרופסורים ערבים מובילים בתחום הבריאות. רצינו לייצג את כל הקשת של החברה הערבית בארץ, והיה לי חשוב שיהיה גם ייצוג הולם של חמישים אחוז נשים".

צריך מפקד אחד

הוועדה הוקמה בתחילת חודש יולי, שבועות ספורים לפני חג הקורבן, ומשימתה הראשונה הייתה לעבור את החג בתחלואה נמוכה; אבל בניגוד להתמודדות עם עיד אל־פיטר, הפעם זה היה קשה יותר. חברי הוועדה נפגשו עם ראשי רשויות ועם אנשי דת והוציאו מהם פסקי הלכה שקראו שלא להתפלל במסגדים בחג, לא לבקר חברים ולשמור על הכללים, אבל ההמלצות המחמירות נתקעו כשהגיעו לדיונים במל"ל ובממשלה.

"תשעה באב חל סמוך לחג הקורבן, והחרדים הפעילו לחץ פוליטי אדיר שיתקיימו תפילות בתשעה באב בבתי הכנסת", אומר כבהה. "בעקבות זה אמרו שאי אפשר לומר רק למוסלמים לא להתפלל במסגדים. זו הייתה אחת הטעויות הגדולות שנעשו בהתמודדות עם המגפה, והיא נעשית גם עכשיו. אני מבין שמבחינה משפטית אתה לא יכול לומר רק לערבים אל תחגגו בחתונות, אבל יש פה מלחמה בריאותית ויש מגפה. בבוקר של חג הקורבן קיבלתי סרטונים מאל־אקצה ואני רואה שם 26 אלף מתפללים, צמודים כתף אל כתף. אל התפילה הזאת הגיעו מכל הארץ, וגם מהשטחים שאין לנו מושג מה קורה שם. הסתכלתי על כל אחד מהמתפללים שם כשליח של הווירוס להפיץ אותו. אחרי החג הייתה התפרצות משמעותית שעד היום לא נגמרה".

אבל אחרי ההתפרצות הזאת הוכרז סגר שלכאורה היה אמור לבלום את התחלואה.

"כדי להגיע להחלטה על סגר של חודש התקיימו דיונים במשך חודש וחצי. בנוסף, בתקופה שלפני הסגר הייתה בעיה בדרך שבה התקבלו ההחלטות, והציבור איבד אמון. משרד הבריאות המליץ, הממשלה דנה וקיבלה החלטה, ואז ועדת הקורונה בכנסת ביטלה סעיפים. אנשים ראו שאין הסכמה ואין אימוץ של הנחיות משרד הבריאות אצל מקבלי ההחלטות, וזה גרם לאיבוד האמון. כשאתה שומע כמה קולות שונים אתה בוחר לשמוע בקול שמתאים לך, כמו שבבחירות אתה מצביע למפלגה שמדברת אליך. אנשים שפחדו הלכו אחרי ההנחיות המחמירות, ואלה שלא פחדו אימצו הנחיות אחרות. כמו שבצבא חייבים מפקד אחד שנותן פקודות וכמו שהלב צריך קוצב אחד ולא כמה קוצבים, היו צריכים פה החלטה אחת ברורה".

גם לאחר שכבר התקבלה ההחלטה על סגר נוסף, כבהה טוען שבחברה הערבית הוא לא היה יעיל. "סגר הוא כלי שרק אם מנצלים אותו נכון אפשר להשתלט על המחלה, אבל להחליט על סגר שהוא רק כאילו סגר - זה לא רציני. ההוראה שאסור לצאת לעבודה אבל אפשר לצאת עד קילומטר מהבית יצרה חגיגת קורונה, במיוחד ביישובים הערביים. אנשים נשארו בעיר אבל לא ישבו בבתים כי הייתה להם אפשרות לצאת לרחובות, וכך נוצרה צפיפות שגרמה לתחלואה לעלות. ביישובים ערביים, לרוב התושבים אין כתובת מסודרת של הבית שבאמצעותה אפשר לבדוק אם התושב התרחק יותר מקילומטר מהבית. אנשים ניצלו את זה ויצאו באופן חופשי. היו צריכים לתת לאנשים להתארגן ואז לבצע סגר רציני יותר. בנוסף, לא ניצלנו את הסגר לבדיקות שהיו ממפות את הנגיף ומסייעות לבודד אותו".

אתה עובד גם עם החברה הערבית וגם עם החברה החרדית. אתה מזהה דמיון בין האוכלוסיות בכל מה שקשור לקורונה?

"יש גם קווי דמיון וגם שוני. שתיהן מיוחדות בהגדרתן ובהסתכלות של הממסד עליהן. יש דמיון בחיי החברה ובמספר הנפשות למשפחה, ולכן הן מקוטלגות יחד כאוכלוסיות עם רמת תחלואה בקורונה. לכן גם הוקמו במשל"ט הקורונה דסק חרדים ודסק ערבים.

"בגל הראשון הייתה בחברה החרדית תחלואה גבוהה יותר מבחברה הערבית, כי בחברה הערבית היה יותר פחד ויותר משמעת, ובחברה החרדית התקשו לקבל את המתווה של בתי הכנסת והישיבות. לגל השני שתי החברות נכנסו עם התפרצות של תחלואה אבל במהלך הסגר אצל החרדים ביצעו בדיקות ובעקבות זאת גם קיימו בידודים, ואילו אצל הערבים זה לא קרה והציגו מצג שווא של ירידה בתחלואה.

"כערבי שמטפל בחברה החרדית בשבתות, אני זוכה שם להיענות גדולה מצד המשפחות שאנחנו מגיעים אליהן. יש שיח נכון והגישה שם השתנתה לטובה. הם כנראה הבינו שעדיף לשתף פעולה".

לא מפחדים מהקנס

אבל הדבר שמדאיג את כבהה יותר מכול בשבועות האחרונים הוא החתונות ההמוניות במגזר הערבי. "אנשים דחו חתונות מהגל הראשון פעם ופעמיים בגלל הפחד, אבל כשהגיעו לגל השני הם לא יכלו לדחות יותר. צריכים להבין שחתונה אצל ערבים נקבעת שלוש או ארבע שנים לפני האירוע. בני הזוג לא חיים יחד כמו בחברה הישראלית החילונית. זה לא רק טקס; אדם עבד כל החיים ובנה בית, ובשבילו זה הכול. דחייה של חתונה בשנה עלולה לגרום לפירוק החבילה, וגם דחייה בחודש או חודשיים אל תוך עונת הגשמים לא אפשרית כי החתונות נעשות בחוץ ואין חתונות בחורף.

"בפועל, אנשים מתחתנים ולא מפחדים מקנס של 5,000 שקלים. בוועדה המייעצת הצענו שלא יקיימו חתונות בכלל. באופן אישי פניתי לשר לביטחון הפנים ולמפכ"ל שיוציאו צו שיאסור חתונות, או שיהיה מתווה מסודר. אנחנו בשבועות קריטיים, ויהיו עכשיו מאות חתונות שנדחו מהגל הראשון".

המשטרה לא יכולה לעצור את תופעת החתונות?

"יש לי ביקורת על החברה הערבית בנושא הזה. אנשים מצפים שהמשטרה תבוא למנוע חתונות, אבל כשהם באים זורקים עליהם שולחנות וכיסאות. הפחד שלי הוא שנמצא את עצמנו לא רק עם קורונה אלא עם אירועי אוקטובר 2000. בעיית היחסים עם המשטרה הייתה קיימת עוד לפני הקורונה. איפה היינו לפני הקורונה בנושא רצח נשים? למה לא חיבקנו את המשטרה וביקשנו שיבואו אלינו לבתים ויחפשו נשק בלתי חוקי? למה כשהיה רצח ביישוב ערבי והגיעה משטרה לא שיתפו איתה פעולה? אני מצפה שגם אחרי הקורונה יחבקו את המשטרה כדי שתבוא למגר את האלימות בחברה הערבית. רק בחצי השנה האחרונה יש לנו למעלה מתשעים מתים מירי ורציחות שלא קשורים לקורונה".

כבהה לא מהסס לבקר את המגזר שלו, וסופג לא מעט תגובות נזעמות. "לא מזמן עברתי מסע הכפשה לא קל בגלל הביקורת שמתחתי על התפילה בהר הבית בחג הקורבן. אני לא נגד הדת, אבל אני נגד פגיעה בבריאות הציבור, והביקורת שלי הייתה רק בפן המקצועי־בריאותי. התרופה הכי טובה לקורונה היא מניעת צפיפות ושמירת מרחק, ולעשות ההפך זה נראה לי גם נגד הדת. הכפישו אותי ברשתות החברתיות, אבל אני מתגבר על זה. אני לא חושב שאני צריך לבוא ולהגיד לחברה הערבית את מה שנוח לה לשמוע אלא את מה שאני מאמין בו מבחינה מקצועית, גם אם לא נוח לאנשים לשמוע את זה. כבר בשנת 2002, כשהצלתי את הילד מיכאל מילמן בפיגוע בכפר־סבא, הוציאו עליי חוזה בטלוויזיה של חיזבאללה. זה לא מרתיע אותי אלא רק מחזק וגורם לי להבין שיש עוד מה לעבוד בחברה כדי לשנות אותה. אם אני אירתע ואפחד, לא אעשה את השליחות שלי שהיא הצלת חיים".

רמזור לכל האזור

עד לתפקידו הנוכחי במגפת הקורונה, התפרסם כבהה כפרמדיק שהציל את חייהם של אנשים רבים בזכות התעקשותו להמשיך בניסיונות הצלתם. לא מזמן פורסם סרטון שבו הוא מברך כלה שהציל את חייה לפני כעשר שנים. שחר קוגלמס כבר הוכרזה אז מתה; רופא שהגיע לזירת תאונת הדרכים הקשה שבה הייתה מעורבת באפריל 2009 קבע את מותה. כבהה, שהוזעק למקום, לא הסכים לקבל את ההכרזה של הרופא והחל לבצע פעולות החייאה. אחרי 40 דקות מאמציו נשאו פרי וליבה שב לפעול.

כבהה היה גם הפרמדיק שטיפל בילדה אדל ביטון ז"ל שנפגעה מיידוי אבנים ליד אריאל. הוא ייצב את מצבה והתעקש שלא לקבוע את מותה. "הצלת חיים מוטמעת בתוכי מאז שהייתי ילד", הוא מספר.

כבהה (43) נולד וגדל בכפר אום אל־קוטוף, ליד ואדי ערה. הוריו, אנשי חינוך, דחפו אותו ואת אחיו לרכוש השכלה. "הדרך לנשירה מבית הספר לא הייתה ארוכה אם לא הייתה המסגרת החינוכית בבית", הוא מעיד. "גדלתי בכפר ללא כבישים וללא חשמל. בבית הספר למדנו עד שהחשיך, וכשחזרנו מבית הספר מיד ישבנו להכין שיעורי בית".

הוא למד בתיכון נוצרי אורתודוקסי בחיפה, וכשסיים את לימודיו החל לעבוד במד"א כנהג אמבולנס ויצא לקורס פרמדיקים. הוא למד לתואר ראשון במנהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל ולתואר שני ברפואת חירום באוניברסיטת בן־גוריון, ובמקביל השלים גם תואר ראשון ושני במשפטים במכללת אונו והוסמך לעורך דין. לאחרונה החל ללמוד לדוקטורט בבריאות הציבור דרך אוניברסיטה בירדן. "תמיד היה לי חלום להיות עורך דין ודוקטור", הוא משתף.

במקביל ללימודים שימש כבהה במשך 15 שנה פרמדיק אחראי במד"א, והוקפץ גם לפיגועים הקשים ביותר של האינתיפאדה השנייה - כולל הפיגוע במלון פארק בנתניה ב־2002. בשנת 2013 החל לעבוד במשרד הבריאות בתפקיד מנהל תחום תוכניות התערבות באגף רפואה כללית. בין השאר הוביל הצוות שלו את "תוכנית הכוכבים" לשיפור איכות הטיפול והשירות בפגיות, ואת התוכנית הלאומית למניעת זיהומים בבתי החולים. לצד עבודתו המשיך להתנדב כפרמדיק ב"איחוד הצלה". כבהה נשוי ואב לשני ילדים, ובשנה האחרונה עבר עם משפחתו ליישוב חריש.

הקורונה השפיעה על שגרת עבודתו כבר באמצע פברואר, כשפורסם על ישראלים המוחזקים בספינה מול חופי יפן ויש חשש שנדבקו בנגיף. "הוחלט אז להוציא מטוס מהאמירויות שיחלץ אותם, וידעתי שאם אקרא למשימה כפרמדיק מוטס - אתגייס. בוקר אחד קיבלתי שיחה מאישיות בכירה במשרד הבריאות, ונשאלתי אם אוכל ללוות את המטוס שיביא את הישראלים. כשאמרו שזה כרוך בכניסה לבידוד, מיד חשבתי על 14 יום בלי חיבוקים לילדים שלי. בכל זאת הסכמתי, בלי להתייעץ עם אשתי ועם הוריי. בסוף זה לא יצא לפועל כי המטוס שהביא אותם לא עבר דרך הארץ והם גם לא היו צריכים ליווי רפואי".

כשהקורונה הגיעה לארץ גויס האגף של כבהה לוויסות חולי הקורונה בין בתי החולים. בהמשך נוספו לכבהה ולאנשיו משימות נוספות, ובמשך חודשים הם עובדים יומם ולילה במלחמה לבלימת הנגיף. "אנחנו ממשיכים למלא גם את התפקידים שהיו לנו בשגרה, כי מערכת הבריאות צריכה להתקדם ויש חולים אחרים שצריך לטפל בהם. אין לנו סתם רצון לסגור אנשים בבתים, כל הפעילות שלנו נעשית רק מתוך דאגה להם ולמשפחותיהם. הקורונה היא כמו שריפה גדולה, וכל עוד יש מוקדי אש, הם עלולים להדליק הכול בחזרה".

מודל הרמזור עדיין לא יושם במלואו בגלל התנגדויות פוליטיות. אתה תומך בו?

"ברמה העקרונית אני בעד להסתכל על אוכלוסיות שונות בצורה נפרדת ולא להכליל. אנחנו חיים במדינת חוק, ועדיין אפשר להגיד שאם יש יותר תחלואה בחברה הערבית אז אצלם ימנעו בצו חתונות ולא בחברה היהודית. אם בחברה הערבית רוצים לעשות חתונות - שיורידו קודם את התחלואה.

"עם זאת, הניסיון לחלק לערים אדומות וירוקות לא צלח. סגרו את קלנסואה אז הלכו והתחתנו בטייבה, סגרו את טייבה אז הלכו והתחתנו בשטחים. צריכים צו שיאסור חתונות בכל החברה הערבית. גם בתחום הלימודים יש ערבוב בין הערים, כי אנשים מעיר אחת לומדים בעיר אחרת. לכן מודל הרמזור לא יעבוד רק בסגירה של ערים, אלא נדרשת סגירה של אזורים. זו לא ענישה אלא צעד שנעשה למטרה טובה. אני מעדיף שבחור יבטל את החתונה שלו מאשר שנלך להלוויה של אבא שלו".

מה בנוגע לאחריותם של ראשי הרשויות? יש פערים גדולים בהתנהלות שלהם.

"לראשי ערים ולראשי ציבור יש חלק לא קטן בנושא המודעות. אני מצפה מראש עיר להגיע למשפחה שמתחתנת ולעצור את החתונה. ראינו את רפיק חלבי עושה את זה בדליית אל־כרמל. הוא הצליח לעצור את התחלואה בעיר שלו כי הוא הגיע לשטח".

מטוש בקלפי

אחת הסיבות לקשיי ההתמודדות עם הקורונה בחברה הערבית היא התווית השלילית שבה מסומנים החולים בקורונה. "בחברה הערבית מסתכלים על חולה קורונה כעל מצורע, וגם אדם שנכנס לבידוד אנשים מנדים אותו ואת המשפחה שלו. זה גורם לכך שאנשים מעדיפים להיות עם תסמינים ולא להיבדק. צריכים לשנות את התודעה הזאת בהסברה ובחינוך. המחלה היא לא בושה, וחייבים לגלות אותה ולמפות אותה. בהסברה שלנו אנחנו עובדים הרבה על הרגש ואומרים לאנשים שההורים שלהם עלולים לחלות ולהתאשפז. אנחנו גם מציגים לאנשים נתונים שמצביעים על כך שהרבה בחברה הערבית מתו ורבים במצב קשה".

כשמדברים על בדיקות, בחברה הערבית יש גם בעיה של נגישות.

"זה נכון. הבדיקות נעשות בתחנות 'היבדק וסע' שממוקמות בערים, וחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית גר בכפרים ולא בערים.אם לא נגיע לכפרים האלה, התחלואה תתפשט ותזלוג גם לתוך הערים. לכן צריכים תחנות ניידות שיסתובבו בשטח. אני גם הצעתי לקיים יום מרכזי לבדיקות, כמו יום בחירות. אם יהיה יום שבתון שישלמו בו לאנשים על יום עבודה, אפשר יהיה להקים תחנת בדיקות בכל מקום שבבחירות יש קלפי, וכך כולם ייבדקו. אגב, אם נלך בקרוב לבחירות נוספות, אני מציע ברצינות לשקול שכל מי שמקבל מעטפה לבחור יקבל גם מטוש להיבדק".

הריאיון שלנו מתקיים ביום גשום במיוחד, וכבהה מביע חשש מהחודשים הקרובים. "אנחנו מתקרבים לחורף שבו בכל שנה יש עומס במחלקות הפנימיות של בתי החולים, בלי קשר לקורונה. אני קורא לאנשים: בואו ננסה לעשות הכול כדי למגר את הנגיף, על מנת לאפשר טיפול בחולים שלא קשורים לקורונה. אני מציע לאנשים שרוצים להתחתן לקיים רק את הטקס הדתי, ולדחות את האירוע לאחר כך. בן דוד שלי התחתן באופן הזה לא מזמן".

ועם כל הדאגה, כבהה מוצא גם נקודות אור במציאות הקשה. "בתוך כל תהום אפשר למצוא דברים טובים. אני חושב שלפני הקורונה נלחמנו יותר זה בזה, ופתאום הגיע אויב משותף שאיים על כולנו, יהודים וערבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. גילינו שאנחנו כן יכולים להתגייס לאותו צבא ולהילחם באויב משותף. אני מקווה שההתגייסות הזאת תימשך גם אחרי שיימצא חיסון לקורונה".

בארכיון של כבהה אפשר למצוא תמונות שלו גם עם יהודה גליק, ברוך מרזל ואורן חזן. כשהתגורר באריאל התחבר לאנשי נצרים שנעקרו מגוש קטיף וקבעו את ביתם בעיר, ואף תרם לבניית בית כנסת באריאל. "אני עושה את הכול בשביל קירוב לבבות ואהבת חינם. טיפלתי גם בפיגועים של ערבים נגד יהודים, וגם בפלסטינים שנפגעו בפיגועים, וגיליתי משהו מאוד מעניין שאולי אנשים לא שמים אליו לב: גם כשמדובר בפצוע פלסטיני וגם כשמדובר בפצוע יהודי, בסוף הטיפול על הכפפות שלי נשאר אותו צבע של דם. לשניהם יש משפחות והכאב הוא אותו כאב".