שיער סגול, מטפחת עם הדפס צבעוני במיוחד, שלייקס, חולצת שלושת־רבעי מכופתרת, חצאית קפלים, נעלי אוקספורד צבעוניות וביטחון עצמי די מוגזם, יש לומר. עם כל הטוב והמוגזם הזה, אני מסתובבת בתל־אביב ומוצאת את עצמי מופתעת מהשאלה איך יכול להיות שאני דתייה.
כי אני אופנתית מדי, לא מודרת. כזו שעומדת על שלה, ואפילו קצת מצחיקה. הרי אין מצחיקות בהתנחלויות. ואז אני מסבירה שאני בסך הכול מקדימה את זמני, כלומר, באופן יחסי. כי כאלה אנחנו, הדתיות. פשוט מתעכבות, לוקחות את הזמן. אבל זה לא באשמתנו.
גדלנו על שעון בני־עקיבא. אנחנו רגילות לאחר בהכל. אבל כשאנחנו מצטרפות לטרנד בדיליי אופנתי, אנחנו עושות את זה בסוף יותר טוב ויותר בטירוף. משלבות מגורים בקצה העולם, עבודה ושבעה־שמונה־עשרה ילדים. פלא שלוקח לנו יותר זמן?
הכי מעניין

מטפחת. | צילום: אריק סולטן

מטפחת. | צילום: אריק סולטן
אתם יודעים כמה זמן לוקח להתאים מטפחת לבגדים ועוד לקשור אותה כמו שצריך? הרצון להיראות יפה בתוך גבולות ההלכה, כשאת סוחבת עלייך טונות של חשבון נפש וחולצות בסיס, גורם לפריחת סטייליסטיות מגזרית שלא נראתה אפילו בשאנז אליזה.
הרשתות החברתיות מתאימות לדי־אן־איי החבר'המני שלנו. הן מאפשרות לנו קפיצת דרך בדרך לאינסוף נוטיפיקציות, ואפילו כיסויי הראש של ימינו מתכתבים עם תצוגות אופנה מחו״ל. כן, התקדמנו. קצת, אבל גם זה משהו. כמה שאנחנו חברה שמרנית אנחנו גם חברה מתחדשת, בקצב שלה.
עכשיו רק נשאר לקחת את זה עוד צעד אחד קדימה. יש לנו נטייה לאמץ כל טרנד באופן המוני ובלי יוצאת מן הכלל. ובאמת שאנחנו לא חייבות לענוד את אותה שרשרת עם חרוזי עץ ענקיים בצבע חרדל, ואפשר למצוא סגנון ייחודי שמשמח אותנו. אפשר אפילו בלי שרשרת בכלל, רחמנא ליצלן; אפשר גם לא להוסיף פס סגול לטפח שמוציאים מהמטפחת; לא לקנות את אותו הבובו שיש לכולן, אלא לעשות מה שבראש שלנו.
זה נכון שחשבון הנפש ו"מה יגידו השכנים" הם פריטי חובה בארון האישה המגזרית, אך לצידם ניתן ורצוי לבנות קול אישי ולהרשות לעצמך לעשות דברים קצת אחרת. ואם אנחנו מצליחות לעבור את הקיץ הישראלי עם שרוול שלושת־רבעי, אין באמת דבר שיעמוד בפנינו.
לא חייבים להשתעבד להליכות בערבים או לפילאטיס מתיש, אם זה לא עושה לך טוב (ובואי נודה על האמת, הספורט האהוב עלייך הוא מרתון. סדרות. מהספה); ולא מוכרחים ליפול לעוגות מעוצבות – כי לא רק שזה משמין, גם אין שום סיכוי שיֵצא לך מושלם כמו שיצא להיא מהדף של "אמהות מבשלות". וקמח אורגני זה באמת בל תשחית. לכסף.
יש לנו נטייה להיות "מי טו". לא במובן המקורי של המחאה, אלא גם אני כמו כולן, כמו השכנה, כמו הגננת, כמו הגיסה. חלק מעדר עם שני טון של מטפחת על הראש. תכל'ס, להיות כמו כולן זה כבד.
אז די, די עם השמרנות. היא לא תמיד נובעת מההלכה, והרבה פעמים היא קוד חברתי שמרתיע אותנו מלנסות לשנות את עצמנו, להביע משהו אחר, שונה, בצבעים חדשים. ההלכה נוקשה, אבל גם היא מכירה ב"מנהג המקום".

שירה אליצור. | צילום: גלית סברו
אין דין חצאיות הר־ברכה כחצאיות גבעת־שמואל, ואין סטייל האישה מבית־אל כמו של זו מבית־חורון. אנחנו משמרות ביומיום שלנו כל־כך הרבה חוקים וכללים, שכל שינוי, אפילו הקל ביותר וכזה שאין בו כל בעיה הלכתית, גורם לנו קודם כול לחשוב על מדרון חלקלק, ולעצור ולא לשנות כלום בחיי היומיום שלנו. וזה, גבירותיי, באמת מדרון חלקלק ומסוכן אל עבר ההתנוונות.
אז זה הזמן למצוא את המקום שלנו, להתחדש. לא ללכת אחרי העדר, להפסיק לוותר על דברים שאנחנו אוהבות רק בגלל שאנחנו דוסיות. ואנחנו דוסיות, שלא יהיה לאף אחד ספק, גם לא לנו, ואנחנו גאות בזה ונישאר כאלה גם אחרי שנעשה את השינוי שלנו וגם אחרי שנבין שזה הזמן שלנו לפרוץ. וכן, אפילו ללמוד תורה, לא עלינו. על הבחורילות שאנחנו, איש לא באמת יכול.

חברות הפרויקט 'אל תקרא לי מתנחלת'. שירה אליצור שנייה מימין. | צילום: הדס פרוש, פלאש90

