רון בן ישי נושק כבר לגיל הפנסיה הרשמי, אבל יש לו עדיין אמא, עד 120. אמא דואגת. לפני שבועיים אמר לה שהוא קופץ לציריך לשלושה ימים, והיא נתנה בו מבט חודר: "זה באמת לציריך, רון, או לסומליה?".
רק ציריך, הוא כמעט נשבע לה. לא סומליה, לא עיראק, לא תימן, לא דמשק, אפילו לא עזה. כלומר, לא הפעם. הרי מחר מחרתיים, לכל המאוחר בתוך חודשיים, הוא שוב ישים את נפשו בכפו ויטוס למקום התורן הכי מסוכן בעולם. הכתב הצבאי הוותיק ביותר בארץ נמשך לאזורי אסון כמו דבורה מורעבת לפרחי אביב. יותר מפעם אחת היה על סף ראיון בלעדי עם מלאך המוות. שלוש פעמים נפצע במלחמות ישראל ובמלחמות הגויים. ב-1975 נענד עיטור צל"ש רמטכ"ל על חזהו, כנראה הצל"ש הצבאי היחיד שהוענק פה אי פעם לאזרח.
ה"ואלס עם באשיר", אשר נמצא עכשיו על מסלול אוסקר, העניק ניחוח הוליוודי לגילויי האומץ של בן ישי. הוא ממלא שם תפקיד משנה מרשים, תפקידו בחיים בשלהי קיץ 82'. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית סיקר אז את מלחמת לבנון הראשונה. היתה לו דירה שכורה בביירות. יום יום התלקחו קרבות בסביבה, והוא אץ רץ לסקר אותם.
הכי מעניין
באמת הלכת שם בראש זקוף לתוך האש, כמו שרואים בסרט?
"מה שקרה הוא שטנק שלנו שניצב על מחלף עילי בביירות חטף כמה מטחים של אר-פי-ג'י. חלק מהצוות נפגע, הנהג נבהל, והטנק נפל מהמחלף. אני ראיתי את כל האירוע ורציתי לראות מה קורה. הייתי צריך לרוץ קדימה, אבל לא יכולתי לרוץ, כי הצלם שלי העדיף לזחול. לכן הסתפקתי בהליכה. זה היה אילוץ, לא כדי להפגין גבורה או משהו כזה".
מקצוע העיתונות הוא עניין שראוי למות למענו?
"כן".
למות בשביל עבודה?
"תראה, אני לא חושב שצריך למות בשביל סיפור, אבל אם אתה כבר נמצא בשדה הקרב בתור כתב צבאי, אז בדיוק כמו שאיש חברת חשמל מחרף את נפשו, ומטפס על עמוד מתח גבוה בליל סערה, גם אתה מסכן את חייך".
חשמל הוא מצרך חיוני יותר מכתבה עיתונאית. אנשים יסתדרו בלעדיה.
"אנשים גם יסתדרו בלי חשמל כמה שעות. אפשר לחכות לבוקר כשהסערה תחלוף, ורק אז לתקן. מה שכן, אתה לא צריך לקחת סיכונים לא סבירים. כבר כמה פעמים ויתרתי על סיפורים כדי שלא להעמיד את עצמי בסכנת חיים מודעת".
גם במשפחה הקרובה שלך סבורים שעיתונאי חייב לחרף את חייו במסגרת העבודה?
"הם משמיעים את הרעשים הרגילים שמשמיעה כל משפחה במצב כזה. הבת שלי, נגיד, כשהתחיל המבצע בעזה, אמרה לי: אבא, תבטיח לי שלא תיכנס פנימה לעזה. אמרתי לה: תמר, את הרי יודעת שאם תהיה לי הזדמנות להיכנס, אני אכנס. ונכנסתי. בסופו של דבר המשפחה מקבלת אותי כפי שאני, אם כי לרוב אני גם מיקל עליהם. אני לא מודיע להם, למשל, שאני נוסע לאפגניסטן".
מה, אתה נוסע לאפגניסטן בלי להגיד?
"כן, אני נוסע בלי להגיד".
מודל שיף
בין גיחה לגיחה הוא נוחת ב'מטילדה', נמל הבית שלו בצפון מזרח תל-אביב, משיר מעליו את הז'קט הכהה, ומזמין קפה בלי קצף למעלה. עושים לו שם כבוד, אנשי הצוות והאורחים הקבועים. מבצע 'עופרת יצוקה' הצית בארץ מחדש את ההתעניינות הכללית בכתבים צבאיים. על אף שבן ישי כבר איננו כתב טלוויזיה או קולגה רדיופונית של כרמלה מנשה, יש לו נוכחות תקשורתית משמעותית באמצעות טורי הפרשנות שלו ב-YNET. דעתו נחשבת מאוד. ערב המבצע קיבל פרס על מפעל חיים בכנס אילת לעיתונות. בנימוקי הפרס צוין שהוא מודל לחיקוי לעיתונאים צעירים. "נפלה לידי הזכות לעסוק במקצוע, שאלמלא התפרנסתי ממנו הייתי עוסק בו כתחביב", הוא הצטנע שם, "זה מקצוע שהייתי גם מוכן לשלם כדי שיתנו לי לעסוק בו".
אני שואל אותו מי המודל לחיקוי שלו. "זאב שיף", הוא קצת מפתיע אותי. חשבתי שינקוב בשם של איזשהו כתב מיתולוגי מחו"ל. בן ישי מסביר: "זאב לא התרוצץ כמוני בחזית, ובשנותיו האחרונות לא התרוצץ בכלל, אבל ידע הרבה והבין הרבה ולא אמר את כל מה שהוא יודע. תראה, כל אחד מהעיתונאים עושה את עבודתו לפי אופיו ולפי נטיות לבו. יש אנשים שהם טובים יותר בלקשור קשרים אישיים שמניבים מידע, כי זה האופי שלהם. לי יש אופי אחר. בניגוד למרבית עמיתיי, שמדברים הרבה בטלפון, אני שואב את רוב המידע והתובנות מהשהות בשטח".
רון בן ישי נולד בהדסה הר הצופים ב-1943. שני הוריו למדו בקמפוס הסמוך. כשהיה בן ארבע נפל אביו, ברוך בן ישי (גולומבוביץ), כשליווה שיירה בדרך לירושלים. קברו אותו בהר הזיתים. הפעוט היתום נשלח לקיבוץ יגור לשארית ימי ילדותו. את תקופת התיכון עשה בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי, פנימיה שהצמיחה ארבעה רמטכ"לים ושלל אלופים. "למדתי באותו מחזור עם הרצל בודינגר. היה שם גם יוסי קפלן, סגן מפקד סיירת מטכ"ל אשר נהרג אחר-כך במרדף בבקעה שאותו סיקרתי מטעם קול-ישראל. מחזור אחד לפנינו למדו אמנון ליפקין-שחק ומתן וילנאי".
למרות הרקע הקדם-צבאי הזה, והשרות בצנחנים ובגולני (הוא סגן-אלוף במיל'), בן ישי החל את הקריירה העיתונאית שלו דווקא בתור כתב לענייני כלכלה. מלחמת ששת הימים הפכה אותו לכתב צבאי. הציבור התוודע לקולו הסמכותי, הדידקטי משהו. עד 1970 הספיק לעבור לטלוויזיה ולהיפצע פעמיים: פעם אחת כשהתלווה לפשיטה על בסיסי מחבלים בירדן, ופעם שנייה במהלך פשיטה בגבול סוריה. צבא ארה"ב הזמין אותו באותה תקופה לסקר גם את המלחמה בוייטנאם, אבל מנכ"ל רשות השידור, שמואל אלמוג, הטיל וטו על הנסיעה. חס על חייו.
פרק המסעות שלו על פני הגלובוס נפתח בתחילת שנות השבעים, כשנשלח להיות כתב הטלוויזיה הישראלית באירופה. כבר בסתיו 73' הוזעק חזרה ארצה, כי המצרים חצו את התעלה. עד סוף הקרבות הוא הספיק לחצות אותה בכיוון ההפוך. חמש דקות לפני הפסקת האש נקלע להרעשה מצרית כבדה במטע מנגו בפאתי איסמעיליה. צרחות אימים נשמעו בקרבתו. "התחלתי לגשש דרכי בחושך לכיוון הצעקות", הוא סיפר פעם, "והגעתי למישהו ששכב עם שתי רגליים קטועות. הבנתי שכדי להשאיר אותו בחיים אני חייב לעצור את זרימת הדם, אז חתכתי חבלים מהמטע של המנגו וקשרתי לו את הגדמים. אחר כך עברתי לאחרים, בסך הכול קשרתי שם בעבודת סנדלרים שישה גדמים, עד שהתחילו להגיע חובשים. אני אפילו לא יכול להגיד שהיתה לי התלבטות בין החובה העיתונאית לצורך לעזור, עשיתי מה שהאינסטינקטים שלי אמרו לי".
טלפון לשרון
המלחמה הבאה שלו הhיתה כבר מלחמת לבנון. בן ישי הגיע אליה כשהוא מקושר היטב לצמרת הביטחונית כאן. חברי כנסת בשמאל טענו שהוא מקושר מדי. "רון בן ישי חביבו של שר הביטחון", לעגה לו אורה נמיר בדיון סוער בכנסת ב-1982 על תפקוד רשות השידור. גם מיכאל בר זוהר השתלח בו. בפרספקטיבה היסטורית אין ספק שמדובר בהאשמות מופרכות. בן ישי היה הכתב הראשון שחשף את חדלונם של שרון ושל צמרת צה"ל בפרשת סברה ושתילה. זה היה בערב ראש השנה תשמ"ג, כמאה יום אחרי פלישת צה"ל ללבנון. באשיר ג'ומייל, הנשיא הנוצרי שנבחר בחסות ישראל, נרצח בקול נפץ אדיר. בתגובה הוחלט בישראל על כיבוש מערב ביירות. צה"ל קיבל מהממשלה היתר להסתייע בלוחמים נוצרים לצורך השתלטות על מחנות הפליטים שם. הסיכום היה שצה"ל יכתר את המחנות מבחוץ והפלנגות יטהרו אותם מבפנים.
אחרי שעות אחדות החלו לטפטף ידיעות ראשונות על חיסול אזרחים במחנות בידי הלוחמים הנוצרים. בן ישי שמע משהו מקצין של צה"ל, ולמרות השעה המאוחרת החליט לטלפן לחוות השקמים. בעל הבית שם לא התרגש יותר מדי. בינתיים המשיכו הפלנגיסטים לטבוח במחנות. למחרת בבוקר היה בן ישי הכתב הראשון שנכנס למחנה סברה. ב"ואלס עם באשיר" הוא מספר שראה שם סמטה מלאה גופות עד גובה כתפיו. אחר-כך התברר שבין 700 ל-800 אזרחים פלסטינים הומתו בידי הפלנגיסטים. סערה עזה התלקחה בארץ ובחו"ל. התקשורת והשמאל דרשו ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת חלקה של ישראל בטבח. בגין סירב בהתחלה. הוא טען שמדובר ב"עלילת דם על עמנו ועל צבאנו". אבל הלחץ עליו רק גבר. שלום עכשיו הפגינה בתל-אביב והמפד"ל לחצה מימין. בן ישי שלח מכתב נרגש לבגין על השתלשלות האירועים במחנה, מנקודת מבטו. לדבריו, "בעקבות המכתב שלי החליט בגין להקים את הוועדה. ככה יחיאל קדישאי אמר לי".
הוא היה אחד העדים הראשונים שזומנו לוועדה. עדותו על שיחת הטלפון הלילית סיפקה הוכחה לכאורה שאריאל שרון היה יכול לצמצם את ממדי הטבח, אילו רק התעשת בעוד מועד וציווה על צה"ל לסלק את הפלנגות מהמחנות. שרון לא סלח לו על כך מעולם. "הייתי מוחרם הרבה שנים בברנז'ה התל-אביבית בגלל היחסים טובים שלי עם אריק שרון, אבל ברגע שראיתי שאריק רימה גם אותי במלחמת לבנון, עשיתי מה שעשיתי. דרך אגב, עד 'ואלס עם באשיר' אני אף פעם לא דיברתי בתקשורת על אותה שיחת טלפון עם שרון. כמה אנשים ידעו בכלל שאני טלפנתי לאריק או ששלחתי מכתב לבגין? סיפרתי על זה רק בוועדה, ואריק לא דיבר אתי יותר. אריק ולילי. לפי כמה שנים הגשתי מועמדות לניהול ערוץ 1, אבל בגלל החשבונות מסברה ושתילה, אריק טרפד את זה באמצעות יוסף בראל".
אריאל שרון. | צילום: ארכיון: מרים צחי
כשאנחנו נפגשים במטילדה, בן ישי שואל אותי מה חשבתי על "ואלס עם באשיר". אני משיב לו שנהניתי רק מהחצי הראשון. כל החלק השני, עם סיפור הטבח, מוציא את דיבתנו בעולם. אין בסרט אפילו אזכור קלוש של עילת המלחמה. לא מדברים על הקטיושות בצפון ולא על ההתנקשות בשגריר ארגוב. הצופים בחו"ל עלולים להתרשם שישראל יצאה למלחמה ההיא בשביל הכיף.
בן ישי מהנהן בראשו. הוא מגלה לי שלא רצה בכלל להשתתף בסרט: "מיד אחרי סברה ושתילה ראיינו אותי הרבה, וחלק גדול מהראיונות נוצלו כדי לנגח את ישראל בתקשורת זרה. אמרתי לעצמי: מספיק. לכן כשארי פולמן פנה אלי ב-2002 בבקשת ראיון, סירבתי בהתחלה. אבל הוא נדנד ברמות כאלה שקשה לתאר. הוא פשוט לא הרפה. בסוף אמרתי, בסדר, ארי, ראיון אחד, שעה, וזהו. אני לא רוצה יותר לשמוע מכם. גם דרשתי שתהיה לי זכות וטו במקרה שהדברים שלי ייערכו באופן שלא ימצא חן בעיני. ארי הסכים לתנאי הזה, ונתן לי התחייבות בכתב".
הוא חבר שלך?
"אנחנו מכירים מהברנז'ה. לא חברים ממש. הוא הרבה יותר צעיר ממני. כשהוא גמר את הסרט, הזמינו אותי לראות את העריכה, והאמת שהתוצאה מאוד השביעה את רצוני. לא מפני שאני מתואר שם כגיבור, אלא מהסיבה הפשוטה שהוא לא הוציא את דברי מהקשרם. העובדות המתוארות נאמנות למציאות. בעיקר מצא חן בעיני שהסרט איננו פלקט פוליטי. הוא תיעוד של טראומה פרטית, ועם טראומה אתה לא יכול להתווכח. זה טבעה של אומנות. נכון שאין שם מלה על הסיבות לפרוץ המלחמה, אבל הסרט אומר במפורש שמי שהוציא את הפלסטינים להורג היו הנוצרים, לא היהודים. הוא מסביר שהם רצו לנקום על רצח באשיר ג'ומייל, שזה אגב לא נכון".
לא נכון?
"הנוצרים הרגו את הפלסטינים מפני שהם רצו להרוג פלסטינים. כל העסק סוכם מראש, לדעתי, עוד עם ג'ומייל עצמו. הרי מי שהרג את באשיר היו הסורים, לא הפלסטינים, וכולם ידעו את זה. אז מה שייכת פה נקמה? הנוצרים הפלנגיסטים רצו לעשות טבח כדי להבטיח שלא יישארו יותר פלסטינים בלבנון. זה כבר היה אחרי שערפאת וכל אנשיו עלו על שתי אוניות ועזבו לתוניס. במחנות נשארה רק אוכלוסיה לא לוחמת, והנוצרים רצו לעשות טיהור אתני מוחלט. הם חששו שהמאזן הדמוגרפי בלבנון ישתנה לרעתם, והם גם פשוט שנאו את הפלסטינים, ושונאים אותם עד עצם היום הזה".
האם מישהו בישראל ידע שהנוצרים הולכים להרוג אזרחים במחנות?
"בוודאי, בוודאי. אריק ידע ורפול ידע, על אף שהדברים לא נאמרו להם במפורש. תראה, יש דברים שאתה לא אומר בפה מלא, אבל ככה היה ברור לכולם. באופן רשמי הנוצרים אמרו לישראל שהם נכנסים למחנות רק כדי לטהר אותם מהלוחמים שעוד נשארו, אבל זה היה, כמו שרבין אמר בשעתו, בלי בג"ץ ובלי בצלם, על אותו עיקרון".
ועדת כהן, חובה לציין, הגיע בשעתה למסקנה הפוכה. בדו"ח שלה היא קובעת ש"אין לנו ספק שלא נעשתה קנוניה מתוך ידיעה מראש שיבוצע שם טבח ולא נקשר כל קשר בין מישהו מהדרג המדיני בישראל או הדרג הצבאי בצה"ל ובין אנשי הפלנגות כדי לבצע מעשי זוועה במחנות". עיקר הקצף של הוועדה יצא דווקא על הדחקת אפשרות הטבח. אבל כמו במקרה של ועדת אגרנט, פרשנים צבאיים רשאים לנסח מסקנות משלהם, במיוחד לגבי אירועים שאחריהם עקבו מקרוב.
רפאל איתן. | צילום: סער יעקב לע"מ
ריטואל פגאני
בן ישי סיקר מקרוב גם את ההתנתקות, מפעל כוחני אחר של שרון. אני תוהה אם הוא רואה קשר בין שני האירועים, קשר של פזיזות. בן ישי נדרך: "איזה פזיזות? אריק שרון היה איש לא ישר, חסר מעצורים, ממוקד בעצמו, ובתור שכזה היסב לנו נזקים. לא נעים לדבר ככה על אדם ששוכב עכשיו בבית חולים, אבל הוא שיקר לכולם כל השנים, שיקר בלי להניד עפעף. הוא האיש שהזיק הכי הרבה למדינת ישראל. תרומתו העיקרית הייתה דווקא בתחום הרוח, רוח הלחימה, והיא תעמוד לו לעולמים. אחרי מלחמת השחרור, בימים שמדינת ישראל הייתה בסכנה בגלל אובדן רוח הלחימה, אריק היה זה שהרים את הדגל מהרצפה. הוא הניף אותו אז עם אנשים שלא הייתי נותן להם אפילו להוביל חוליה, אבל הייתה בהם הבנה של האויב. כן, אני מתכוון לקומנדו 101. הם ידעו מיהו האויב שעומד מולנו. וזה מה שהיה צריך באותה תקופה.
"לדעתי, הישגו הצבאי האמיתי של אריק לא היה במלחמת יום הכיפורים, אלא במתחם אום כתף במלחמת ששת הימים. הקרב שלו שם נלמד עד היום בכל בתי הספר הצבאיים. אבל אריק היה מפקד דיוויזיה מוצלח, לא יותר. בתחום האסטרטגי הוא היה כישלון חרוץ. ממש לא הבין בזה".
הפגנה נגד ההתנתקות בנווה דקלים. | צילום: מרים צחי
בעקבות ועדת כהן הודח שרון ממשרד הביטחון. בן ישי קיבל מהשר החדש, משה ארנס, את משרת הפיקוד על גלי צה"ל. אחרי שנתיים פרש משם בגלל חוסר עניין, וחזר לכתוב ולפרשן. הוא עבד כשליח 'ידיעות אחרונות' לוושינגטון, כתב לשבועון 'טיים' ודילג בין ערוץ 1 לערוץ 2. ב-1995 התמנה לעורך 'דבר'. הוא שינה את שמו ל"דבר ראשון' והצליח להפיח מעט רוח חיים בעיתון הפועלים הגוסס, אך ניסיונות ההחיאה כשלו והעיתון הלך לעולמו. בן ישי שוב נטל את מקל הנדודים. בניגוד לתחזית של פוקויאמה, ההיסטוריה לא הגיעה אל קצה עם תום האלף, ובעולמנו יש די והותר פרנסה לעיתונאים חרוצים. לעיתים מזומנות מתלקחות מלחמות בפינה זו או אחרת של העולם, ובן-ישי תמיד מגיע אליה עם פנקס, עט ומצלמה. בסתיו שעבר הגיע אפילו לסוריה, כדי לבדוק מה בדיוק עוללה לישראל לכור האטומי בדיר א-זור.
"מאחר שאני יודע להיכנס למקומות כאלו וגם לצאת מהם, והערכתי שיש לי לפחות 60 אחוז סיכוי לחזור בשלום, נסעתי לשם. אחרי שחזרתי חקרו אותי במשטרה, כי עזמי בשארה התלונן שחוקרים רק אותו על נסיעות לסוריה, ולא חוקרים את רון בן ישי. כשגמרו לחקור אותי אמרו שיודיעו לי מה קורה הלאה. זה היה בערך לפני שנה וחצי, ומאז לא שמעתי מהם".
זה לא חוסר אחריות לנסוע לסוריה? יכולת להפוך לגלעד שליט שתים.
"לפני הנסיעה השארתי מכתב, כפי שאני תמיד עושה ערב מסעות כאלה, שבו כתוב שאם עוצרים אותי, אל תשחררו בשבילי אפילו מחבל אחד. זה עניין שלקחתי על עצמי ביודעין. מדינת ישראל לא חייבת לי שום דבר, לא חייבת לשחרר אותי, הכול על אחריותי. אגב, אני חושב שכל מה שקורה בעניין השבויים והנעדרים אצלנו יצא מכל פרופורציה. הוא הפך לאיזה ריטואל פגאני שבשמו מדינת ישראל עושה דברים איומים שמזיקים לה".
כלומר, אתה מתנגד לשחרור נרחב של מחבלים תמורת שליט?
"אם הממשלה מגיעה למסקנה שזה מה שהציבור רוצה, והציבור מצדו מחליט להתאבד, אז מבחינה דמוקרטית צריך לציית לו. זו דמוקרטיה. אבל אני חושב שהלחץ הציבורי על הממשלה וכל הפסטיבלים הם לא עניין רציונאלי, אלא נובעים במידה רבה מהרצון של אנשים להרגיש טוב וכמובן מהרצון של המשפחות. היה די ברור שגולדווסר ורגב מתים, אבל המשפחות רצו לקבור אותן פה. ככה הן רצו. אז כתוצאה מזה מג"ד 51 בגולני אומר עכשיו לחיילים שלו: תתפוצצו עם רימון, רק אל תפלו בשבי".
האם לפעמים יוצא לך להגיד לעצמך שבזכות כל הניסיון שצברת, אתה יודע טוב יותר מאלופי צה"ל מה צריך לעשות בעזה, בלבנון או אפילו בכור האיראני?
"לא, אני באמת לא חושב שאני יודע יותר טוב, מהסיבה הפשוטה שלרשות אלופי צה"ל עומד מידע שלא עומד לרשותי. יש להם הרבה יותר חומר מודיעיני. אמנם לפעמים דווקא כמות עצומה של מידע מפריעה לראות את התמונה הכוללת, בניגוד לאדם מבחוץ עם פחות מידע, אך בדרך כלל דעתם של ראשי מערכת הביטחון מבוססת יותר מדעתי. הבעיה היא שלפעמים הם מתאמצים להתאים את דעתם לעמדת הקברניט המדיני, מה שאצלי לא קיים. אמנם גם לי יש דעות אישיות שלפעמים קצת מפריעות, אבל אני לא צריך לרצות שום קברניט.
משה ארנס. | צילום: מרים צחי
"על מי אני כן מרגיש יתרון מקצועי גדול? על אלופים לשעבר ובכירים לשעבר במוסד או בשב"כ, שאין להם מושג ירוק מה קורה, והם גם לא טורחים להתעדכן, אבל מפרשנים ללא הרף בתקשורת. אם מישהו היה מח"ט במלחמת לבנון הראשונה, והוא כבר שנים לא מתעסק בזה, מה הוא כבר יודע על המלחמות של עכשיו? כשאלוף משתחרר, ועוברות שלוש שנים, התוקף המקצועי שלו כמומחה מתפוגג".
אלופים מתייעצים בך לפעמים?
"לפעמים בעקבות דברים שאני כותב, יש בכירים יותר ובכירים פחות שמתקשרים. ואז, מטבע הדברים, הם לפעמים אומרים: אתה צודק. או כשאני נפגש לשיחות תדרוך עם אלופים, הן מתפתחות לסוג של חילופי דעות ואינפורמציה. אה, יש לי דוגמה נהדרת בשבילך: הייתה לי שיחה עם בכיר מאוד במטכ"ל. שיחת רקע. אחרי שדיברנו ככה איזה שלושת רבעי שעה, הוא שואל אותי מה ראית כשהיית בסוריה, ואיך נכנסת לשם והאם זה אפשרי. הוא רצה לשמוע ממני יותר מאשר אני רציתי לשמוע ממנו. השיחה הפכה מהר מאוד לתדריך הפוך. זה היה חשוב לו לדעת".
ראית כבר כל-כך הרבה מלחמות בכל קצווי תבל. האם באמת צה"ל הוא אחד הצבאות הטובים בעולם?
"קשה לענות על זה. אני חושב שצה"ל הוא צבא טוב מפני שיש לו כל המאפיינים של צבא טוב: דבר ראשון, מוטיבציה. זה הדבר הכי חשוב. זה קו שעובר ממלחמת השחרור ועד עופרת יצוקה. כשיש אמונה בצדקת הדרך, יש מוטיבציה. במלחמת לבנון הראשונה, שבה היו פקפוקים בצדקת הדרך, גם התפקוד היה בהתאם.
"דבר שני: אמון במפקדים. יש בצה"ל רמה גבוה של אמון במפקדים. הלוחמים שלנו מאמינים במ"מ שלהם, לא כמו החייל האמיץ שווייק שהמפקד שלו היה שנוא עליו יותר מאשר האויב. ודבר אחרון: צה"ל הוא צבא שרוצה תמיד להתחדש, שמנסה לחשוב מחוץ לקופסה וללמוד משגיאות. בדרך כלל הוא לא קופא על שמריו, וזה מצוין".
רון בן ישי, מה ההישג המקצועי הגדול שלך?
"ההישג שלי, בעיניי, הוא זה שהצלחתי להיות בשטח כמעט בכל המלחמות בעולם ב-40 השנים האחרונות".
בעצם, כבר אין לך למה לשאוף מבחינה עיתונאית. מה אתה עוד יכול לעשות שלא עשית בעבר?
"להביא עוד סיפור טוב. זה תמיד טוב לספר סיפור שאף אחד לא סיפר לפניך".