המדריך למהפכה: מה דרוש להפלת השלטון האיראני

תקיפות ישראל באיראן מאז יום שישי מתמקדות בהסרת האיום המיידי של תוכנית הגרעין שפיתח משטר האייתוללות, וכן בחיסול מיזם הטילאוּת של טהרן. המשימות האלה הן עיקר עיסוקם של צה"ל והמוסד, לצד המשך בניית ההרתעה של השלוחות האיראניות במקומות אחרים במזרח התיכון, בניסיון להניא אותן מהצטרפות למערכה נגד ישראל.

אף שבכירים ישראלים דיברו על כך בקול בימים האחרונים, סוגיית הפלת השלטון האיראני או החלפתו אינה מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה. יש אולי ציפייה מסוימת בישראל שהמשך המתקפות וערעור יציבות השלטון יסייעו לאופוזיציה בטהרן אם זו תבחר לנסות להניע מהלך משלה נגד עלי חמינאי ויתר הבכירים שסביבו, אך איש אינו מציב זאת כיעד – בין מסיבות דיפלומטיות, שכן לא מדובר במטרה שראוי לאומרה בקול, ובין כלקח מסאגת "הניצחון המוחלט" בעזה, שהתברר כמשהו אמורפי, קשה למדידה ולביצוע.

מדוע ישראל בכלל מצפה למהפכה באיראן? משום שהאייתוללות לא יבחלו בשום אמצעי כדי לאיים על קיומנו. תוכנית הגרעין היא כמובן גרועה דייה, אבל כך גם המזימה לייצר עשרת אלפים טילים בליסטיים שיכוונו לעברנו, או בנייתה של "טבעת אש" בדמות ארגוני פרוקסי חמושים שיהיו מוכנים להסתער עלינו ביום פקודה. המשטר האיראני הקיצוני, אם ימשיך להתקיים, יוסיף לנסות להשמידנו, ויחפש דרכים לעשות זאת. הדרך היחידה להסיר את האיום הזה היא להחליף את המשטר. זהו הפתרון הבלעדי שיוכל להבטיח כי ישראל לא תעמוד בסכנה מצד טהרן גם בטווח הארוך.

לא מדובר רק במשאלת לב תאורטית: צריך לזכור שהמזרח התיכון הוא מקום לא יציב גם בימים טובים, ובעשורים האחרונים הוא עבר טלטלות ומהפכות רבות. הבולטת ביותר היא תופעת "האביב הערבי", שבסופה הופלו כמה ממנהיגי האזור משלטונם, הוחלפו באחרים, וכאוס שלט בכמה מהמדינות למשך תקופה ארוכה. אבל היו גם אירועים רבים אחרים של הפיכות, ולא מדובר בתופעה חדשה או בלתי מוכרת כאן. בהחלט ייתכן להניח שבסופה של המלחמה יעלה שחר חדש על טהרן, ומעטים אף יזילו על כך דמעה במזרח התיכון.

אבל יש עוד כברת דרך עד לשם, ועד אז אפשר לנסות לבחון מה צריך לקרות כדי שמהפכה מעין זו תקרה. אילו תנאים דרושים להבשיל לשם התקוממות כזאת, ומה ישראל יכולה לעשות כדי לקדם את התרחשותה? אחת הדרכים לבדוק את השאלות האלו היא מבט על ההפיכות האחרות שאירעו באזורנו בעשורים האחרונים, ולהסיק מהן מהם הגורמים שיכולים להוביל לנפילת השלטון.

איראן: המהפכה החומייניסטית

כשנה קודם למהפכה האסלאמית ב־1979 פרצו הפגנות באיראן נגד שלטונו של השאה, והן הגיעו לידי התנגשויות עם הרשויות והובילו להרוגים רבים. הכלכלה האיראנית, שגם כך לא הייתה במצב טוב, הידרדרה בעקבות המחאות – ואזרחים נוספים יצאו לרחובות עקב המצב המחמיר. ההפגנות הלכו והתעצמו, כמו גם הדיכוי שלהן, ובה בעת זכו ההמונים לגיבוי של חכמי הדת. אחרי הפגנות של מיליונים בטהרן, סירב הצבא להמשיך בדיכוי ופרצו מרידות פנימיות. השאה ברח למצרים, והאייתוללה רוחאללה חומייני שב למדינה. במהלך המחאות הוא זכה לתמיכה מדינית ממדינות המערב, אך לא לסיוע צבאי.

בד בבד, בשטח פעלו קבוצות מהפכניות וארגוני מחאה רבים, שלא הסכימו כי כוהני הדת יעמדו בראש המדינה. אך חומייני, בזכות מוקדי הכוח שגיבש בממשלת איראן, הצליח אט־אט לזכות בעוד ועוד סמכויות, עד שלבסוף הבטיח לעצמו את תפקיד המנהיג העליון והוביל את הדרך לבניית הרפובליקה האסלאמית המוכרת לנו כיום.

השורה התחתונה: ההמונים הפילו את השלטון בעקבות מחאות פנימיות, וכך הובילו לבריחת השאה.

מצרים: הדחות מובארכ ומורסי

הפגנות הענק בכיכר תחריר בחורף 2011 בקהיר נודעו בעקבות ההתנגשויות של המוחים עם אלפי אנשי כוחות ביטחון ומשטרה, על רקע הקריאות להתפטרותו של השליט הנצחי־כמעט במצרים אז, חוסני מובארכ. המחאות הלכו והתגברו, והתאפיינו גם בעימותים עם המשטרה - והביאו לעשרות הרוגים. את המפגינים דחפו קדימה אנשי תנועת האחים המוסלמים, והם זכו גם לגיבוי חיצוני של בכירים בעולם כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם דאז באן קי מון. אובמה ומרקל אף קראו למובארכ להתפטר.

כעבור 18 ימים של מחאות, ולמרות ניסיונות מובארכ לרצות את המפגינים באמצעות רפורמות כגון מינויו של סגן נשיא בפעם הראשונה זה עשרות שנים, הוא נאלץ לוותר על כיסאו. האחים המוסלמים הורשו להתארגן כמפלגה פוליטית, וכעבור קצת יותר משנה זכה איש התנועה מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים. מובארכ נכלא והועמד לדין, ובילה כמה משנותיו האחרונות בכלא.

הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף יומן