תוכנית העקירה: כך ערבים מנסים להשתלט על שטחי גוש עציון

תשע־עשרה שנים לאחר שאביו שלום קרניאל נפל בקרבות תש"ח, בשיירת העשרה שעשתה את דרכה לקיבוץ כפר־עציון, שמעון קרניאל, המוכתר הלא רשמי של גוש עציון, שב אליו עם חבריו והקים את הקיבוץ החרב מעפרו. העצים שאביו וחבריו החלו לנטוע על אדמות הקרן הקיימת לישראל, כמו גם היערות שהיו בשטח קודם לכן, עלו באש המלחמה והפורעים הערבים. שנים רבות עמלו אנשי כפר־עציון המתחדש כדי להעטות על הנוף שוב כסות ירוקה.

לקראת ט"ו בשבט שחל השבוע, שמעון מביט בדאגה אל האופק ומספר על המציאות העגומה בשני העשורים האחרונים. את המרחבים הירוקים חותכים יותר ויותר קרחות של אדמה עירומה, היכן שפעם ניצבו היערות שהוא וחבריו נטעו. אלפי דונמים של חורש טבעי ויערות נטועים בידי אדם הולכים ונעקרים באין מפריע על ידי תושבי הכפרים הערבים בתחומי המועצה האזורית גוש עציון. בתצלומי האוויר נראה בבירור כיצד יער גבעות ויער אבו־סודא כמעט נעלמו.

"לפני מאות שנים", מספק לנו קרניאל סקירה היסטורית, "כל שדרת ההר הייתה מכוסה בחורש ים־תיכוני עבות. היום נשארו ממנו רק חלקים מעטים. בזמנו השלטון הטורקי והכפריים המקומיים כרתו עצים להסקה. מי ששמר על העצים היה השלטון המנדטורי, שהכריז על כמה מהמקומות כאן כשמורות טבע".

בשנות השלושים והארבעים רכשה קרן קיימת לישראל אדמות רבות באזור. מתיישבי קיבוץ כפר־עציון, שנוסד ב־1943, סייעו למלא אותן בחורש ובעצים. לאחר נפילת גוש עציון ב־1948 המשיך השלטון הירדני לשמור על היערות, אך לאחר מלחמת ששת הימים והקמת הקיבוץ מחדש, מצאו המתיישבים השבים אדמה חרוכה וחשופה מעצים. הם נטעו במאמץ רב יערות חדשים, אך היום, תחת השלטון הישראלי, הם לא מצליחים לשמור עליהם.

"כשהגענו ב־67' ההרים כאן היו חשופים לחלוטין", מתאר קרניאל. "שבנו לבתינו ההרוסים אחרי 19 שנה והקמנו את הקיבוץ. אחד העיסוקים המשמעותיים שלנו היה המשימה לטעת יערות מחדש. אבל היום המציאות בעייתית. יש פגיעה יומיומית בחורשות וביערות בגוש עציון, ואנחנו מתמודדים עם פעולה רצופה של השמדה ושריפת יערות. צריך לפעול בעניין. זה כאב לב גדול, בוודאי כשגם עצים שאתה בעצמך נטעת נעקרים. העצים שנטועים על אדמת ישראל שייכים לכולם, גם לעם שלנו וגם לעם האחר, וכואב הלב שיש אנשים שבזדון וברוע לב עוקרים את העצים האלו".

צילום: באדיבות בית ספר שדה כפר־עציון

כורתים, חורשים, משתלטים

מי שעוקב מקרוב אחר התופעה ומתעד אותה הוא ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר־עציון. ההחלטה לטעת יערות במרחבים הפתוחים, הוא מסביר, נבעה מהבנה שהדרך היחידה לשמור על אלפי הדונמים שרכשה קק"ל היא נטיעת עצים. זו הייתה הדרך לקבע את הבעלות והריבונות בשטח, ולמנוע השתלטות של חקלאים מקומיים שחיפשו כל חלקת אדמה להרחבת שטחי החקלאות והמרעה שלהם.

"בשנות הארבעים נטעו כאן אנשי כפר־עציון, בהוראת קק"ל, יותר מ־100 אלף עצים", הוא מספר. "בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נטעו כאן שוב על פני אלפי דונמים, במטרה להחזיר את היערות לאזור. בשני העשורים האחרונים אנחנו רואים בבירור כי בשטחים רבים ביערות כאן, בעיקר בקרבת הכפרים הערביים, העצים נכרתו כמעט כליל. אני זוכר כיצד כמדריך צעיר בבית ספר שדה שכבתי כאן לילות שלמים במארבים כדי לתפוס את הכפריים שכורתים את היערות, אבל הסיפור הזה כבר יצא משליטה. במקביל אנחנו סובלים גם מהצתות חוזרות ונשנות בכל קיץ".

כריתת היערות המסיבית נעשית לשתי מטרות. בעונת החורף העצים הכרותים משמשים להסקה, אך המטרה השנייה היא השתלטות על הקרקעות החשופות. לפחות במקרי ההצתות קשה לדבר על שימוש פרקטי בעצים. גם כאשר העקירה אינה נובעת בהכרח ממניעים לאומניים אלא מתוך רצון להשיג חומר בעירה בקלות ובחינם, התוצאה היא הפיכת השטחים הריקים לחלק מהמאבק על הריבונות.

"ביהודה ושומרון יש שלושה סוגי אדמות", מנסה רוזנטל להסביר את המצב המורכב. "אדמות פרטיות בבעלות יהודים או ערבים, אדמות מדינה ואדמות מדינה שטרם הוכרזו ('אדמות סקר'). אדמות כאלה הופכים לאדמות מדינה, אלא אם בידי תובע הבעלות יש מסמכים או קושאן שמוכיחים את הבעלות שלו, או במקרה שהוא מוכיח שעיבד את האדמות האלו במשך שנים. כאן בדיוק מתחיל המאבק על הקרקע. הערבים מגיעים אל השטחים שעקרו, ופתאום מתחילים לחרוש אותם ונוטעים בהם עצי פרי. אם אנחנו לא תופסים אותם בזמן, האדמות הופכות לאדמות פרטיות של ערבים אף שמעולם לא ישבו בהם ואין להם מסמכי בעלות. בכל מקרה יהיה קשה מאוד להוציא מהן את הפולש, אפילו כשמדובר באדמות מדינה שאין עליהן עוררין".

רוזנטל טוען כי הערבים באזור משתלטים על האדמות הללו ביד מכוונת: "האירופים ומדינות זרות נוספות משקיעים מיליוני שקלים ומשלמים לערבים כדי שיעבדו קרקעות שלא היו מעובדות עד עכשיו. זה מפעל מאורגן וממוסד, שמטרתו לנשל יהודים מאדמות גוש עציון".

חנניה נחליאל, לשעבר רכז קרקעות במועצה האזורית גוש עציון, מכיר את התופעה היטב. הוא מספר כי במשך שנים ניסו להילחם בה, בהצלחה מועטה יחסית. לדבריו, היקף גדיעת היערות עלה עם העלייה בדרישה לעצים להסקה, אך זו איננה הסיבה היחידה לכריתה: "בשנת 2006 הבחנו בתופעה של עקירה מסיבית של עצים. הייתה אז קפיצה גדולה במחירי הסולר והנפט, והכפריים מסביב החלו לכרות עצים לשם הסקה. נלחמנו בתופעה בצורה משמעותית מאוד. עד היום אני מתעדכן על בסיס שבועי באירועים של כריתת עצים. הבעיה היא שיש גם משמעויות טריטוריאליות לקרחות היער הללו, שהערבים משתלטים עליהן. קח את יער אבו־סודא. בחלקו הדרומי כרתו הערבים את היער והתחילו לחרוש שם. כך גם בחלקים הצפוניים של יער גבעות, ביער השועלים מדרום לאל־ערוב ועוד. הכלל כאן הוא שאיפה שהיער נעלם, הם נכנסים למקום וקובעים בעלות בשטח".

צילום: באדיבות בית ספר שדה כפר־עציון

במועצה האזורית גוש עציון מגדירים את כריתת היערות "טרור לכל דבר". בשיתוף פעולה עם 'אזרחים למען ביטחון בגוש עציון' מפעילה המועצה סייר שמסתובב בין היישובים ובשטחי היערות ומנסה לעצור את הכורתים. "בשנה האחרונה הוא תפס כמה חשודים עם כלי עבודה שהיו בדרכם לפגוע ביערות".

אני מבקש לשמוע משמעון קרניאל, למוד שנים רבות של דו־קיום עם השכנים הערבים ומי שמקיים חברות קרובה עם המוכתרים המקומיים, על הסיבות לפגיעה החוזרת ונשנית ביערות. "אנחנו במלחמה שלא התחילה היום ולא תיגמר מחר", הוא קובע. "זו מלחמה על השליטה על שטחי חקלאות ושטחים של העם היהודי. זו מלחמה רצופה עוד מימי אבותינו שנטעו את היערות האלה בשנות הארבעים".

קרניאל טוען שתהליכי ההקצנה וההסתה בחברה הערבית הובילו להחרפת הכריתות ולפגיעות רחבות יותר, גם שלא לצורך שימוש בעצים להסקה. "בשנים הראשונות היה לנו קשר הדוק יותר עם המוכתרים וראשי הכפרים, וניסינו לדבר איתם על כריתות היער, אבל לא תמיד יש להם שליטה על מה שקורה. בשנים האחרונות אין לנו כל כך קשר איתם. אמנם עובדים אצלנו ביישובים כבר שנים פועלים ערבים מכפרי האזור ולהם בוודאות אין חלק בהרס היערות, אבל ההמון מוסת בידי גורמים שליליים כמו חמאס שהרים בסביבה את הראש, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בפיגועים ובאירועי אלימות פיזיים, וגם בפגיעה ברכוש ובטבע".

כיצד אפשר להתמודד עם עוקרי היערות? נראה שהסיפור כבר אבוד.

חנניה: "מנסים להילחם בתופעה הזאת, אבל זה ניסיון חלש. אני זוכר איך בימי המח"ט ניצן אלון היו משכיבים כאן כמעט כל ערב מארבים כדי לתפוס את הפושעים; אבל גם אם היום יחזרו למארבים תכופים יותר, הטיפול בפורעים הוא אבסורד. גם כשמצליחים להניח את היד על כורתי העצים, המנהל האזרחי שהוא הריבון בשטח מחרים להם את כלי העבודה ובמקרה הטוב מגיש נגדם כתב אישום. במקרים רבים הם יוצאים בקנס של 300 או 400 שקל ומשוחררים. הענישה אבסורדית. שווה להם לכרות כי הם יודעים שגם אם ייתפסו המחיר יהיה זניח. הרבה פעמים לא עושים להם כלום ומשחררים אותם ממעצר אחרי כמה ימים, ואז הם לא מתייצבים לדיונים בבית המשפט. גם אם הם מגיעים, העונשים מגוחכים".

פשיטת רגל

אחד הפתרונות שהתגלו כאפקטיביים ביותר הוא הקמת חוות בודדים בתחומי היערות, שישמשו כ"בתי יערנים". חוות קשואלה שוכנת ביער הל"ה, מצפון ליישוב גבעות, על מורדותיו המערביים של גוש עציון. היא הוקמה בשנת 2012 בידי המועצה האזורית וקק"ל בתמיכת משרד הביטחון, כדי למנוע השתלטות של ערביי הסביבה ולהגן על היער מכריתה בלתי חוקית. רוזנטל טוען כי מדובר בפתרון מחויב המציאות, שיש להעתיק אותו לקרחות יער נוספות: "מעבר לעובדה שצריך לטעת עוד עצים, הדרך הכי טובה להילחם בפושעי היערות היא להקים בתי יערנים של אנשים שיגורו בתוך היער. אי אפשר לתפוס כורתי עצים או מציתים על פי מידע מודיעיני. אלה אנשים פשוטים שפועלים ללא התרעה ולא בחוליות מאורגנות, ובאים להרוס. אין דרך אחרת להילחם בהם חוץ מלהיות במקום 24/7. במקביל יש ליצור דרכי גישה ותשתיות שיאפשרו לתפוס את הפושעים בקלות יחסית".

יאיר בן־דוד, המתגורר עם משפחתו בחוות קשואלה, הוא החלוץ באזור גוש עציון שיצא מתחומי היישוב אל תוך היערות. "המדינה איבדה את האסטרטגיה של יישוב ארץ ישראל. אין בכלל מדיניות של שמירה על הקרקע", הוא קובל. "במקום שהמדינה תדחף ותיתן אישורים להקמת חוות בודדים, היא פשטה את הרגל בנושא. במנהל מקרקעי ישראל פועלים להפך - לסגור חוות כאלו, והמנהל האזרחי לא נותן לחקלאים אישור לרעות צאן ולשמור על קרקעות העם היהודי. ברמת המיקרו, אנשי המנהל בחבל יהודה עושים איתנו שיתופי פעולה טובים. בשבוע שעבר כשגילינו פושעים הם עצרו אותם והחרימו את הציוד. אין ספק שהנוכחות שלי ביער הל"ה משמרת את היער. אנחנו גרים כאן בשביל זה".

היה אפשר לצפות כי מי שתיקח את האחריות לשיקום היערות הפגועים ולמציאת פתרונות למלחמה על העצים, תהיה הקרן הקיימת לישראל. אולם בדוברות קק"ל אומרים לנו כי אין כל כוונה לטעת עצים מחדש בחלקי היער שנעקרו: "לפני יותר מעשור קק"ל ביצעה נטיעות בכל השטחים שאפשרו זאת בגוש עציון", נטען. באשר להיקפי הפגיעה באותם יערות אומרים בקק"ל כי "נושא האכיפה של הכריתות הבלתי חוקיות נמצא תחת קמ"ט משרד החקלאות ולא בקק"ל".

קרניאל מקווה שבקק"ל ישתכנעו בצורך לצאת לנטיעה מחודשת של עצים בגוש עציון. "אני מקווה שבשנים הקרובות יהיה שינוי מגמה. נפגשנו לאחרונה עם ראשי הקרן הקיימת, וגם הם מבינים שהשליטה בשטח תיקבע בראש ובראשונה באמצעות הימצאות בשטח ועל ידי נטיעות. חוות הבודדים אכן מגבירות את הנוכחות שלנו. מדובר באנשים אמיצים, ואנחנו צריכים לעזור להם ולהקים עוד נקודות שמירה על ההיאחזות בקרקע, לצד נטיעת היערות מחדש".

גם רוזנטל רואה בקק"ל גוף משמעותי שיכול לתקן את נזקי הכריתות: "קשה מאוד לרדוף אחרי הכורתים, ולכן הדבר הכי פשוט ונכון וגם הכי רציני וסביבתי הוא לצאת מהגנה להתקפה. בכל האזורים שהם לא אדמות פרטיות של ערבים צריכים לנטוע יערות קק"ל, וכך הסיכוי שמישהו ישתלט עליהן יקטן מאוד. אני מתרשם שיו"ר קק"ל דני עטר, שהיה אצלנו בסיור לפני כחודש והתרגש מאוד, מבין את הדבר הזה היטב, וכאיש התיישבות הוא יודע שאם לא נתחיל לבצע צעדים מעשיים, פשוט נאבד קרקע. לאחרונה החלו אנשי קמ"ט יערות לנקוט צעדים חיוביים בעניין, ואנו מקווים שהמשאבים המוקצים לנושא יותאמו לאיום".

לצד עבודות שיקום, רוזנטל מאמין כי דווקא פעילות ממשלתית ומנהיגותית יכולה לשנות את המפה: "אלו לא נושאים שיכולים להיפתר ברמת הפקידות. מדובר בנושא אסטרטגי, ואני מצפה שהפתרון לנושא הזה יגיע מהדרג המדיני". בשלב הזה הוא עוצר את שטף הדיבור ובורר את מילותיו: "גם בהיבט המשפטי, גם הביטחוני וגם התקציבי - השרים והח"כים שלנו צריכים לעסוק בנושא ולהתייחס אליו לפחות כמו שמתייחסים לפרשת עמונה. עמונה ונתיב־האבות הם קרבות חשובים מאוד, אבל אלה קרבות מאספים כתוצאה מהתעלמות ממציאת פתרונות מוקדמים. יש כאן בבירור אדמות שאבדו לעם היהודי בגלל עקירת יערות. זה קורה לילה־לילה, ובעיקר בשישי־שבת כשהפיקוח של המנהל רופף יותר. הערבים יוצאים לשטחי היער הפתוחים, חורשים בהם, בונים טרסות, פורצים שבילים וקובעים עובדות בשטח, ועם המציאות הזו אסור להשלים. אם הדרג הפוליטי־מדיני חושב שגוש עציון צריך להיות חלק ממדינת ישראל, אז לפני ההצהרות החשובות צריך לדאוג שיהיה שטח לקיים את כל הדבר הזה.

"בגוש עציון ובמועצה המקומית אפרת מסיימים בכל שנה את הלימודים כ־600 בוגרי תיכון. נניח שרק חצי מהם רוצים לגור בבגרותם בגוש עציון - מדובר בכ־3,000 בתי אב שהולכים להתווסף לכאן בתוך עשור, וזה בלי להתייחס לתושבים חדשים שיבקשו להיקלט מבחוץ. פשוט לא יהיה איפה לשים אותם. יש לנו אדמות שהולכות לאיבוד ואנחנו נזדקק להן יום אחד, לא רחוק מדי. בעוד פחות מעשור אנו עלולים לשאול את עצמנו איפה היינו, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי".

תגובת היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים: "יחידת הפיקוח במנהל האזרחי מקיימת פעילות מתמשכת נגד תופעת כריתת העצים הבלתי חוקית, החל מתפיסת כורתים בזמן אמת, וכן רכבים, מסורים וכלים נוספים המשמשים לביצוע העבירות. פעילות היחידה מבוצעת בשיתוף עם חטיבת עציון ופקחי רשות הטבע והגנים, וכוללת תצפיות ומארבים בלילה וביום על מנת להביא לתפיסת העבריינים".