אם תשאלו ישראלים מהי האסוציאציה הראשונה שמעוררות אצלם המילים "כביש 232", רובם יזכירו מיד את שבעה באוקטובר. המראות הקשים לאורכו של הכביש של מכוניות שרופות, גופות ופצועים, ומיגוניות שהפכו למלכודות, נחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. החיבור בין הכביש של יישובי העוטף לאירועי הדמים של שמחת תורה תשפ"ד יישאר איתנו תמיד, ובכל זאת, יש לדרך הזאת גם פנים אחרות. הכביש, הנמתח לאורך שמונים קילומטרים, הוא גם כביש של התיישבות, ציונות, חלוציות, והרבה מאוד נופים יפים, מסלולי טיולים ואתרי תיירות.
את כל ההמלצות שאביא כאן לא תוכלו להספיק בטיול של יום אחד, וגם לא כדאי. ל־232 יש מה להציע לכל עונה בשנה, ומומלץ לחזור אליו שוב ושוב. נשתדל להציע פה תפריט מגוון לטיולים, סיורים וביקורים לאורכו של הכביש, שלא מכיל את כל האפשרויות, אבל בהחלט נותן טעימה. במלאכת איסוף ההמלצות נעזרתי גם באסף ארזי מנהל חינוכי בארגון "אשכולות" המאגד עשרות מרכזי מדרשות ליהדות, ידיעת הארץ והדרכת טיולים.
| צילום:
התיישבות מפלדה
התחלתי בקצה הדרומי, במעבר כרם־שלום, ואחרי חמש דקות נסיעה כבר הבנתי מדוע דווקא המקטע הזה מצומת גבולות לכרם־שלום הוא המקטע הראשון ב־232 שזכה לארבעה נתיבים: בנתיב משמאלי נסעה שיירה של לא פחות מעשר משאיות עמוסות סחורה בדרכן למעבר הגבול עם רצועת עזה.
הכי מעניין
הנקודה הראשונה שאליה נכנסתי היא אנדרטת אוגדת הפלדה. המקום שווה ביקור קודם כול בגלל האנדרטה המרשימה. במרכזה ניצב מגדל בגובה 25 מטרים ובתוכו 117 מדרגות שעליהן ניתן לטפס עד למרפסת שממנה נשקפת תצפית יפה על כל הסביבה. מסביב למגדל פזורים 400 עמודי בטון שעל חלקם חלקי רכב, שריון או חלקי נשק, והיא מנציחה את חללי אוגדה 84 שלחמה במלחמת ששת הימים בסיני. בנוסף היא מזכירה למבקרים את הסיפור של חבל ימית, מכיוון שהיא העתק של האנדרטה שהייתה בימית עד להריסת העיר בשנת 1982, במסגרת הסכם השלום עם מצרים. האנדרטה שתוכננה בידי ישראל גודוביץ, נחנכה במרכז ימית ביוני 1977 וסימנה את הכיכר המרכזית של העיר עד החרבתה חמש שנים לאחר מכן. בתקופת המאבק נגד הנסיגה מסיני התבצרו מתנגדי המהלך במגדל הגדול של האנדרטה במשך שלושה שבועות. כ־400 מטרים מהאנדרטה מונחים עשרות קירות מבתי היישובים בחבל ימית. זה "בית קברות של בתים" שמזכיר לכולנו את המחיר הכואב ששילמה ההתיישבות על הסכם השלום עם מצרים.
אוגדת הפלדה | צילום: אייל בריברם
רבים ממפוני ימית הקימו את ביתם כאן באזור, בחבל שלום שהוקם בעבורם. חלק מהיישובים בחבל, כמו פרי־גן, תלמי־יוסף, חולית וסופה, משמרים את שמות היישובים שפונו מסיני. לצידם הוקמו לפני כעשרים שנה היישובים נווה ובני־נצרים שאותם אכלסו עקורי גוש קטיף מעצמונה ונצרים. המפונים של סיני ושל קטיף הפכו לשכנים.
את סיפורו המלא של גוש קטיף נפגוש בהמשך המסלול, סמוך לקצהו הצפוני של כביש 232. מרכז קטיף שבניצן מספר את תולדות חבל ההתיישבות, מהקמת היישובים והפריחה החקלאית, דרך תקופת הפינוי ועד לאתגרי הצמיחה מחדש. הביקור עובר בין תחנות שונות המספרות על חיי הקהילה, ההתמודדות הביטחונית, המאבק נגד תוכנית ההתנתקות והחיים החדשים שאחריה, באמצעות מיצגים מוחשיים ודיגיטליים. במהלך חול המועד סוכות יתקיים במקום "פסטיבל החול", ובו סיורים במרכז המבקרים, סדנאות יצירה ואתגרי חשיבה לכל המשפחה. הפסטיבל יתקיים בין השעות 10:00 ל־16:00. פרטים נוספים בטלפון 8947* או באתר מרכז קטיף.
מרכז קטיף | צילום: מרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון
אבל כעת אנחנו עדיין בקצהו הדרומי של הכביש. מאנדרטת הפלדה המשכתי בנסיעה צפונה, ובצומת חולית פניתי לכיוון חולית וסופה. ליד קיבוץ סופה כדאי להיכנס לאנדרטת נירים, הקרויה גם אנדרטת דנגור, על שם שלום דנגור רוכש האדמות של קיבוץ נירים. האנדרטה מזכירה פרק גבורה נוסף באזור, ממלחמת העצמאות. כאן ממש שכן בעבר קיבוץ נירים, אחד מ־11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, החודש לפני שמונים שנה. ב־15 במאי 1948, יום למחרת הכרזת המדינה, פלשו לכאן כוחות מצריים, ובקרב גבורה נהרגו שמונה ממגיני נירים. האנדרטה המנציחה אותם בנויה בצורת בית הביטחון, עם מרפסת בולטת על הגג, ועל הקיר כתובת גדולה: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". מול האנדרטה שמנציחה את נופלי 1948 ממוקמת מיגונית עם שלט הנצחה לארבעת לוחמי סיירת הנח"ל שנפלו פה בשבעה באוקטובר 2023 בהגנה על קיבוץ סופה. דמים בדמים נגעו.
תלוי בגובה
אנחנו ממשיכים צפונה בכביש, ואם כבד לכם עם אנדרטאות ואתם מחפשים מסלול נהדר לטיול רכוב או רגלי, מומלץ לפנות ימינה בצומת גבולות. כעשר דקות נסיעה מכביש 232 מגיעים לדרך הבשור, דרך נוף באורך של כ־18 ק"מ לאורך נחל הבשור הנמשכת מקיבוץ צאלים בדרום עד לגן הלאומי אשכול. אחת האטרקציות המוכרות בנחל הבשור היא הגשר התלוי מעל הנחל שנמתח לפני כשלושים שנה. אורך הגשר כ־80 מטרים והוא הגשר התלוי הראשון בארץ. יש הקוראים לו "גשר החבלים" אף שאין בו אפילו חבל אחד. במרחק של פחות משלושה קילומטרים צפונית־מערבית מהגשר התלוי תמצאו גשר נוסף - גשר צינורות. זה גשר צעיר יותר שנחנך לפני 12 שנים ובנוי על מערכת צינורות המים שבין מאגרי הבשור.
הגשר התלוי בדרך הבשור | צילום: גלעד גבאי רשות הטבע והגנים
אתר נוסף על דרך הבשור הוא תל שרוחן. מדובר בתל שגובהו כעשרים מטרים בלבד אך הוא בולט למרחוק באזור המישורי שבו הוא נמצא. שרוחן מופיעה כאחת הערים בנחלת שבט שמעון, ובתל עצמו נתגלו שרידי יישוב מתקופות שונות. הארכאולוגים סוברים כי היישוב בתל התקיים ברציפות מתקופת הברונזה התיכונה ועד התקופה הרומית.
אם התייבשתם מהארכאולוגיה, כדאי לקפוץ להתרענן בעין מאור. החיפוש "כחול דרך הבשור" בווייז יוביל אתכם לשביל עפר שיוצא מכביש 241, ומקיף את פארק אשכול. לאחר הירידה מהכביש ממשיכים ישר כשלושה קילומטרים, עד לעיקול חד ימינה, ושם חונים. חוצים את השביל, עוברים שער המסמל את הכניסה לשמורת נחל הבשור והולכים כחצי קילומטר על שביל עפר בלי סימון עד לסבך של קנים שמלמד על המים הקרובים.
תל שורחן | צילום: אייל בריברם
גבורה עתיקה
חזרתי לכביש 232, ומצומת גבולות המשכתי צפונה עד לפנייה לקיבוצים ניר־עוז, נירים ועין־השלושה. בין ניר־עוז לנירים שווה להיכנס לבית הכנסת העתיק בחורבת מעון, אתר בלי תשלום. מתברר ששכן כאן יישוב יהודי בשם מעון שהגיע לשיאו בתקופה הביזנטית, במאות ה־5 וה־6. מה שנשאר לראות היום באתר הוא בור מים, שרידי שני מבנים, וגולת הכותרת - רצפת פסיפס של בית הכנסת העתיק שפעל פה לפני 1,500 שנה. בפסיפס נראית גפן שענפיה יוצאים מתוך קנקן ונושאים 55 עיגולים. בין שריגי הגפן מופיעים בעלי חיים ופירות, ומעליהם מנורה של שבעה קנים, אריות וסמלי ארבעת המינים. כתובת בארמית ששרדה בחלקה מציינת את מממני הפסיפס ומברכת את הקהילה.
בהמשך כביש 232 חלפתי על פני המועצה האזורית אשכול. מי שמחפש מים ופארק לפיקניק יכול לפנות כאן ימינה לכביש 241 לכיוון אופקים ולהגיע בתוך דקות ספורות לפארק אשכול. אגב, הכביש הזה, שהוא הכביש המרכזי של יישובי המועצה האזורית מרחבים, זכה בעבר לכינוי "כביש הרעב". הוא נבנה בשנות השלושים מאלפי אבנים קטנות על ידי בדואים שגרו באזור ושיוועו לפת לחם. ויש מי שמייחסים את שם הכביש לתקופת הצנע של שנות החמישים ולמצוקת העולים החדשים במושבים שהוקמו לאורך הכביש. אחרי מתקפת חמאס בשמחת תורה, ראוי לקרוא לו כביש הגבורה - גבורתם של תושבי היישובים פטיש ומסלול, שהצילו מאות צעירים מהמסיבה כשנסעו לתוך התופת ולקחו אותם אל היישובים, וגבורתם של עשרות מתושבי אופקים שיצאו להילחם במחבלים שחדרו לעירם.
המשכתי צפונה, ורגע לפני צומת רעים פניתי שמאלה לתל גמה, תל עתיק שניצב סמוך לקיבוץ רעים. יש כאן תצפית יפהפייה על צפון מערב הנגב, רצועת עזה, נחל הבשור, נחל גרר והיישובים החקלאיים בסביבה. מהתל רואים היטב גם את קיבוץ רעים ואת חניון יער רעים, המקום שבו התקיימה מסיבת הנובה. מתחם הנובה הפך בשלוש השנים האחרונות לאתר ההנצחה המרכזי באזור לשבעה באוקטובר. מול חניון רעים מתכננת מועצת אשכול להקים את "מתחם קמה", מרחב של ריפוי והחלמה, תרגולי מדיטציה וסדנאות אומנות והתמזגות בטבע. ראש המועצה מיכל עוזיהו־פלג הסבירה לי כשעמדנו כאן בעבר שמול השבר הגדול והתהומות של מתחם הנובה, המועצה רוצה לייסד מתחם שבוחר בחיים.
תל ג'מה | צילום: אייל בריברם
סיפורו של קיבוץ
מאות מטרים אחרי הפנייה לתל גמה חולפים על פני המיגונית המפורסמת שבה מסר את חייו ענר שפירא ז"ל כשהדף את הרימונים שהשליכו לתוכה המחבלים. הפנייה למתחם הנובה שמשמאל, למי שלא היה באזור בשנה האחרונה, סודרה, וכיום נכנסים לחניון דרך כיכר חדשה. עוד כמה דקות בכביש והגענו לקיבוץ בארי. בכניסה לקיבוץ יש מתחם תיירות ששופץ לאחרונה, ובמרכזו מרכז האופניים והרכיבה הוותיק "לה מדווש". כבר 24 שנים שאפשר למצוא פה מגוון רחב של שירותי השכרת אופניים, טיולי אופניים מודרכים ושירותי תיקונים, ולצאת לטיולי רכיבה בשטחים המרהיבים של הנגב המערבי. לצד מרכז האופניים תוכלו לצפות פה בסרטון על קיבוץ בארי, לקנות מוצרים מתוצרת הקיבוץ וליהנות מסדנאות. אני פוגש פה את לשם פיינגולד, מנהלת ענף התיירות של בארי שהוקם בינואר האחרון. "בארי זה לא 7.10 היא אומרת. 7.10 הוא חלק מבארי".
לפני הכניסה למתחם התיירות של בארי אפשר לפנות ימינה ולנסוע מזרחה בדרך עפר שפונה צפונה ומגיעה לאחר כ־900 מטרים לרחבת החניה של מצפור הבתרונות. מכאן מתחיל "נתיב האנז"ק" שמחזיר אותנו יותר ממאה שנה לאחור, למלחמת העולם הראשונה. בשנת 2017, אחרי שני ניסיונות כושלים של הבריטים לכבוש את עזה, החליט הגנרל אלנבי להפתיע את הטורקים ולפרוץ את קו החזית שלהם בבאר־שבע ולא בעזה. את המשימה הוא הטיל על כעשרת אלפים פרשי האנז"ק (ראשי תיבות של הגיס האוסטרלי והניו זילנדי), שהגיעו לסייע לכוחות הבריטים, והקרב נכנס להיסטוריה גם כקרב האחרון של מדינות המערב שבו נעשה שימוש בסוסים ובחרבות. פרשי האנז"ק החלו פה איגוף מאזור עזה דרך הנגב המערבי והר הנגב, עד שכבשו במסגרת הכוחות הבריטיים את בירת הנגב. ממצפור הבתרונות ממשיך נתיב האנז"ק לתל גמה, מצפור נחל אסף ופארק אשכול. הפרשים הגיעו גם למצפור המאגרים שעל דרך הבשור כדי להשקות את סוסיהם, ומשם המשיכו מזרחה לביר עסלוג' שליד צומת רביבים עד שהפתיעו את הטורקים בתל באר־שבע והסתערו על העיר.
מתחם הנובה בחניון רעים | צילום: אדי ישראל ארכיון הצילומים של קק"ל
אנחנו ממשיכים צפונה בכביש 232 ועוברים ליד עלומים. כאן אפשר להיכנס דרך הקיבוץ לאתר בארות־יצחק הישנה ולמרכז המורשת בארות בנגב. ביולי 1948 התקיים פה קרב גבורה של מגיני בארות־יצחק נגד הכוחות המצריים. מגדל המים נפגע בקרבות והמשק נהרס לחלוטין. אחרי המלחמה החליטו חברי הקיבוץ להקים את קיבוצם מחדש סמוך לפתח־תקווה, ועל אדמות הקיבוץ הישן עלה בשנת 1966 הקיבוץ עלומים. מגדל מים מחורר מפגזים נותר כדי לספר את סיפורו של הקיבוץ הישן, שהפך לאתר מורשת לאומי. בחודשי החורף, מול קיבוץ עלומים, תוכלו להגיע לבאר מרווה, אחד האתרים היפים של פריחת הכלניות, הממותגת כ"דרום אדום". תמצאו שם חניון מוקף בעצי אקליפטוס שהוקם ליד בור מים עתיק מהתקופה הביזנטית. החניון עם העצים ושיחי המרווה ששתלו אנשי קק"ל, מנציחים את זכרה של מרווה בביאן, תושבת קיבוץ עלומים שנפטרה ממחלת הסרטן בהיותה בת 18 בלבד.
מאמין וזורע
מעט אחרי עלומים, בצומת סעד, כביש 232 פוגש את כביש 25, כביש האורך הארוך במדינה, שמתחיל בגבול רצועת עזה ומסתיים בצומת הערבה. מכאן אפשר להגיע בתוך דקות ספורות לנתיבות, ליהנות ממגוון של מקומות כשרים לאכול, וגם לבקר בקברו של הבבא סאלי, שמאות אלפים עולים אליו במהלך השנה. מי שלא פקד את המקום בשנים האחרונות ישמח לגלות את השיפוץ הרחב שנעשה בו. נסללו דרכי גישה וחניונים חדשים, נוספו דלתות ושערים, ונבנו סככות חדשות וחדרי נוחיות.
"קפה בסיבוב" | צילום: אנה מלגורסקי רון רחמים
אנחנו חוזרים לכביש 232 ומיד אחרי סעד פונים לכיוון כפר־עזה. מעט לפני שער הקיבוץ יש פנייה ל"מעוז מול עזה", אתר מורשת ומוזיאון לראשית ההתיישבות הדתית בנגב ערב מלחמת העצמאות. המוזיאון הוקם בבית הביטחון של קיבוץ סעד הישן, המבנה היחיד ששרד בקיבוץ לאחר שעמד בדרכו של צבא מצרים הפולש במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הועתק הקיבוץ כולו כקילומטר מזרחה ממיקומו המקורי. ליד בית הביטחון הוקמה אנדרטה חדשה המנציחה את חללי כפר־עזה באירועי שבעה באוקטובר. האנדרטה מדמה מדרכה בקיבוץ שסדק נפער בה. קצה המדרכה מגיע למפת הקיבוץ, ולאורך הסדק כתובים במתכת שמות הנרצחים. האותיות שמרכיבות את שמותיהם מעוצבות בכתב ידם של הנופלים.
בכיוון הרוח
התחנה הבאה שלנו, בעיקול לפני קיבוץ מפלסים, היא אנדרטת חץ שחור. האתר הפך בשנים האחרונות להרבה יותר מאנדרטה, אבל נתחיל בייעודו המקורי. לא מדובר באנדרטה לאירוע אחד אלא באתר זיכרון למורשת הקרב של הצנחנים בכל פעולות התגמול שאירעו בשנות ה־50 עד מבצע סיני. סמוך לאנדרטה, המשקיפה על צפון רצועת עזה, תמצאו תזכורת לקו המים הראשון לנגב, וגם את בית ועדת שביתת הנשק. בבית הזה התנהלו אחרי מלחמת העצמאות הדיונים על שביתת הנשק עם מצרים, לכאן הוחזרו שבויי האונייה בת גלים, שנעצרה בתעלת סואץ בשנת 1954; ולכאן הוחזרו גם חללי פעולות צה"ל ומבצע סיני בשנת 1956. חניון קק"ל שלצד האנדרטה כולל שולחנות פיקניק נגישים, מתקני שעשועים, מים לשתייה ושירותים נגישים. ויש גם עגלות קפה כשרות עם סיפורים מעניינים. עגלה אחת היא עגלת "קפה בסיבוב", עגלת הקפה הראשונה בנגב שהוקמה בשנת 2021 בידי חגי הורביץ, אגרונום מקיבוץ כפר־עזה. בשבעה באוקטובר העגלה נבזזה והוחרבה כליל. את שרידיה הפך הורביץ לאנדרטה לזכרם של החללים, ולצד האנדרטה הקים מחדש את "קפה בסיבוב" בעגלה חדשה ומשודרגת.
אנדרטת חץ שחור | צילום: כאמל עליאן ארכיון הצילומים של קק"ל
עגלת קפה נוספת במתחם, כשרה למהדרין, היא העגלה "איתמר - קפה עם סיפור". העגלה מנציחה את איתמר לוין־פרידמן, לוחם ומפקד צלפים ביחידת לוט"ר אילת, שנפל בקרב בג'באליה במלחמה והניח אישה ושני ילדים. את העגלה הקימה גיסתו רוז לוין, קונדיטורית ותיקה, בעלת עסק לעוגות מעוצבות, ותושבת קיבוץ ברור־חיל. רוז מספרת שבמשך שנים חלמה לפתוח עגלת קפה אך חששה מהתובענות של העסק. לאחר שגיסה איתמר נהרג, ובמקביל פורסם מכרז לעסקי פודטראק בחץ השחור, היא קיבלה את הדחיפה שהייתה זקוקה לה. "בעבר כשהתגוררנו באילת הייתה לי קונדיטוריה ואיתמר אהב מאוד לאכול שם מתוקים. 'חץ שחור' הוא המקום שממנו הוא נכנס לעזה במהלך המלחמה, כך שהכול התחבר". העגלה של רוז נפתחה בחודש מאי האחרון ולפחות ביום שבו ביקרתי בה היא הייתה עמוסה בלקוחות. דגמתי כריך של סלט ביצים ואני יכול להעיד שהוא היה מעולה.
קפה איתמר "בחץ שחור" | צילום: איתמר קפה עם סיפור
תנופה בבירה
מהחץ השחור כביש 232 ממשיך לכיוון שדרות. בבירת העוטף הנתונה בתנופת בנייה אדירה, תוכלו לבלות שעות. מומלץ לבקר בבית המייסדים שנחנך ממש לפני המלחמה. באמצעות מולטימדיה חדשנית ופעילות אינטראקטיבית חווייתית תקבלו תזכורת לכך ששדרות היא לא רק שבעה באוקטובר ולא רק קסאמים, אלא קודם כול עיירה שהוקמה בידי חלוצים והפכה לעיר לתפארת שהצמיחה בין השאר גם מוזיקאים ולהקות מצליחות. מבית המייסדים תוכלו גם לצאת לסיורי חוסן, סיורי מוזיקה וסיורים קולינריים בעיר. עשרות מטרים מבית המייסדים נמצא "גן הגבורה והזיכרון", אתר ההנצחה המרכזי בעיר לחללי שבעה באוקטובר, שהוקם במקום שבו פעלה תחנת המשטרה הישנה של שדרות.
אתר נוסף שכדאי לבקר בו הוא מצפה שדרות בחלקה הצפוני של העיר. אין הרבה מקומות שמספרים באופן ברור כל כך את סיפורם של יישובי עוטף עזה כמו הגבעה הזאת, המוכרת יותר בכינויה "גבעת קובי", לכבודו של קובי הרוש, ייבדל לחיים ארוכים, קצין הביטחון של שדרות. אל הגבעה הזאת היה הרוש עולה בתקופה שבה עדיין לא הושמעו אזעקות צבע אדום בעיר, כדי להתריע לאן משוגרות הרקטות מהרצועה. מצד אחד אפשר לראות מכאן את בתיה של עזה, חורבות בית־חאנון ובית־לאהיא, ומצד שני כמעט את כל שדרות על שכונותיה החדשות, וגם את אשקלון, אשדוד, קריית־גת והרי חברון. כשנה וחצי לפני המלחמה נחנכה על הגבעה "אנדרטת הארבעה" המנציחה ארבעה לוחמים שנפלו מול הגבעה במבצע "צוק איתן", בקרב מול מחבלים שחדרו ממנהרה, כשיעדם הרצחני היה ככל הנראה שדרות. בתחתית המצפה הוקם מרכז מבקרים ובו שני מבנים. במבנה אחד פועל מרכז שהקימה עמותת "ישראליז" המספר את אירועי 7 באוקטובר, ובמבנה שלצידו מרכז המספר את הסיפור הביטחוני של שדרות מאז נפילת הפצמ"ר הראשון בעיר בשנת 2001. סרט חדש, "שדרות של תקווה", מתאר את ההתמודדות הביטחונית מעיניהם של תושבי העיר. לצד הכאב והקושי, הסרט מדגיש גם את החוסן והרוח של בני המקום.
עין מאור | צילום: תאיר רייכנר
מורשת קרב
משדרות המשכתי צפונה. בצומת גבעתי חציתי את כביש 35 המחבר בין קריית־גת לאשקלון, ובצומת הודיה את כביש 3 המחבר בין אשקלון ללטרון. כאן אפשר לסטות מעט ולעשות הפסקה ב"מצפה שי", אתר הנצחה לזכרו של רס"ן שי שמריז ז"ל, מפקד בחטיבת הנח"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל. במצפה שממוקם בין קיבוץ נגבה למשואות־יצחק תמצאו ספסלי ישיבה ותצפית פתוחה לעבר כל השפלה הדרומית.
מצפה שי שמריז | צילום: אהד בקרמן
המקטע האחרון של כביש 232 לוקח אותנו לניצנים ולכביש 4. רגע לפני שמתחברים לכביש המהיר, אפשר לפנות ימינה לגבעה 69 שגם בה ניטש קרב במלחמת העצמאות. תמצאו שם שלושה מגדלי מים ישנים וחורשה נחמדה לפיקניק. האתר האחרון שנמליץ עליו הוא אתר ניצנים הישנה, מקום מושבו ההיסטורי של קיבוץ ניצנים עד למלחמת העצמאות, הממוקם היום ליד היישוב ניצן. כאן תוכלו לסייר בעמדות משוחזרות מימי תש"ח, ב"ארמון" - בית הפרדס הישן שהפך למבנה הקיבוץ וכיום הוא מבנה היסטורי מוכר לשימור, וגם באנדרטת "יד לאישה הלוחמת", המוקדשת לנשים הלוחמות בקרב ניצנים ההרואי ולכלל הנשים הלוחמות במערכות הביטחון.
אם תרצו, בסיום כאן יש סגירת מעגל. אם בקצהו הדרומי של כביש 232 פגשנו את נווה ובני־נצרים, יישובים שהוקמו בחולות חלוצה על ידי עקורי גוש קטיף, הרי שבקצהו השני תוכלו לבקר בבאר־גנים שהוקם אף הוא בידי תושבי גוש קטיף, וגם כאמור במרכז קטיף בניצן.