העיירה הקטנטנה לימונה־סול־גארדה נמצאת בצפון אגם גארדה המוכר והאהוב על מטיילים ישראלים ובכלל. בנקודה הכי מרכזית בצפון איטליה, בין הצוקים המרשימים והמים הכחולים שעוטפים אותה מכל עבר, בוהקת העיירה הזו בצהוב מסמא עיניים: כמעט כל בתי העסק שבה מוקדשים ללימון ולתוצריו – בגדים שרקומים ומודפסים עליהם לימונים, גלידות לימון בתוך חצאי לימון מוקפאים, עלי לימון לכתישה והרחה, סבונים בריח לימון וכל דבר לימוני אחר שיעלה על דעתכם.

אבל אין שום קשר בין פרי הלימון לשם העיירה. מקור השם הוא כנראה במילה הקלטית limo או lemos - עץ בוקיצה, שאפיין בעבר את האזור. לימונים לא גדלים סביב אגם גארדה. אבל כשיש סיפור טוב, ויש מי שמטפח אותו כמו שצריך, זה מספיק - ויעידו על כך מיליוני התיירים שגודשים את רחובות לימונה־סול־גארדה בכל שנה.

אגם גארדה גדול מהכינרת פי שניים, וכמעט אין מטר סביב האגם האיטלקי שלא מעלה מחשבות נוגות על האגם היפה שלנו וסביבותיו. בניגוד ללימונה, אנחנו לא צריכים להמציא סיפורים. יש מהם בשפע. שניים משבעת בתי הכנסת העתיקים בעולם שוכנים לחופי הכינרת, וכמעט אין יהודי שפוקד אותם כי לידם יש גם כנסיות, שומו שמיים. חמי טבריה, שמופיעים שוב ושוב במקורותינו העתיקים, והעיר טבריה עצמה, שנראית כמו מיצג עגום מימי הביניים, נמצאים גם הם לגדות האגם שלנו. ויש עוד ועוד.

נכון, כבר כמה שנים אנחנו בתקופה קשה עם מעט תיירים, אבל גם בתקופות טובות יותר לא השכלנו לעשות די עם האוצר שיש לנו בבית מתחת לתנור. במקום זאת אנחנו מחפשים אותו הרחק־הרחק, מתחת לאיזה גשר באיטליה, שם יודעים להפוך את עץ הבוקיצה ללימונדה.

בכלל לא תכננתי להיכנס לחנות הספרים ההיא בקניון במילאנו, אבל סניף סטארבאקס היחיד ברדיוס של כמה קילומטרים שכן בטבורה. עם כוס קפה ביד עשיתי את דרכי מעדנות החוצה, ואז קלטו עיניי צלב קרס. תחת הכותרת "היסטוריה ואקטואליה", כיכבו על המדף באופן הכי בולט ומתריס שאפשר שתי גרסאות של "מיין קאמפף" מאת אדולף היטלר - אחת מהן מוערת וביקורתית, והאחרת מכילה את הטקסט עצמו, מתורגם לאיטלקית, ותו לא. לקח ללב שלי כמה דקות לחזור לפעום כסדרו. כמה שעות קודם, בדרך לבירת האופנה האיטלקית, עמדנו בפקק ובהינו כמה דקות טובות בגרפיטי "לדפוק את היהודים" שרוסס על סלע גדול.

לא צריך להרחיק ולהיזכר בתפקידה של איטליה כחלק ממדינות הציר או בהיסטוריה הפשיסטית שלה. האנטישמיות חיה ונושמת כאן, כמו בכל מערב אירופה, וצריך להכיר בה. לפני כשבועיים התעוררה סערה זוטא בעקבות כתבות על זוג ישראלים שהחליטו לרדת מהארץ ולהשתקע בצפון איטליה. מעניין אם בני הזוג יעברו מתישהו ליד הסלע עם הגרפיטי, ואילו מחשבות הוא יעורר בהם.

ונציה, מילאנו, פירנצה, רומא. יש רק שני עמים שקוראים לערים הללו כך – האיטלקים ואנחנו. כל השאר מתעקשים על וניס, מילאן, פלורנס, רום. זה לא המאפיין היחיד שמשותף לנו ולאיטלקים, שבגדול מתנהגים כמונו רק עם קצת יותר סטייל. מה שכן, בכל הקשור להתנהגות במרחבים ציבוריים, לפחות בצפון איטליה אימצו את הקודים האירופיים, אולי עקב ריבוי התיירים מגרמניה, אוסטריה והולנד. לא היה מקום אחד ששלוותנו הופרה בו בגלל בוקסה מחרישת אוזניים עם מוזיקה שלא בחרנו לשמוע. לא נתקלנו בזבל שמישהו הותיר מאחוריו במקומות שבילינו בהם. הטכנולוגיה קיימת, ואם אנחנו מסונפים לאירופה בכדורגל ובכדורסל, הגיע הזמן להסתנף ליבשת הסמוכה גם במובנים האלה.

חם מאוד באיטליה. ברומא היה השבוע חם יותר מאשר בתל־אביב, ולא הרבה פחות לח. מרבית המקומות בארץ המגף עדיין נמצאים בהכחשה: כשתיכנסו לקניון לא יכה בכם משב קור עז. זו לא תל־אביב ועידן המזגנים פה עדיין בחיתוליו.

ובכל זאת יש מקומות קרירים. ברום הרי הדולומיטים תוכלו למצוא את עצמכם לובשים בגדים ארוכים באמצע הקיץ, כשסביבכם 18 או 20 מעלות בלבד. אלא שהדולומיטים הם אזור גדול מאוד, בערך גודלה של מדינת ישראל כולה, ולכן שאלות כמו "מה מזג האוויר עכשיו בדולומיטים" – שנשאלת בערך ארבעים פעם ביום בקבוצות הפייסבוק הייעודיות – מגוחכות ומיותרות. פשוט פתחו אפליקציית מזג אוויר ותבדקו בעצמכם מה עומדת להיות הטמפרטורה באזור שאתם נמצאים בו.

בכל מקרה, אם אתם נוסעים לצפון איטליה, אל תוותרו על שילוב בין האגמים להרים. לא צריך לנסוע בשביל זה חמש או שש שעות, גם שעתיים יספיקו. אנחנו, למשל, עשינו ראפטינג הררי רטוב וכיפי במרחק שעתיים וקצת מאגם גארדה. לא רחוק משם יש גם רכבלים שבחורף משמשים את אתרי הסקי ובקיץ הם יופי של נקודות יציאה לטיולים סביב אגמים אלפיניים. גם מסלולי הליכה אינסופיים ביערות מוצלים ובינות לאשדים סוערים יש פה. אם תצאו לפני שמונה בבוקר גם תחסכו את הפקקים וגם תהיה לכם חניה. אבל גם אם לא, פשוט תיהנו מהדרך. רק נסו לא לעבור ליד הסלע ההוא עם הגרפיטי, זה עשוי לקלקל לכם את מצב הרוח.

לגמרי לא ברור איך אין יזם ישראלי שפתח חומוס כשר באגם גארדה. האזור מפוצץ בישראלים, רבים מהם שומרי כשרות, ואוכל כשר לא פשוט למצוא. מי יודע, אולי מתישהו תקום שם בזכות אחד מכם העיירה חומוס־סול־גארדה.