פסטיבל הקולנוע היהודי: 4 סרטים שאסור להחמיץ

כבכל שנה, במקביל להדלקת נרות חנוכה, יחל גם פסטיבל הקולנוע היהודי במהדורתו ה-27 בסינמטק ירושלים, מול החומות הקסומות של העיר העתיקה. הפסטיבל, שייפתח במוצאי שבת ה-13 לדצמבר, מציע לקט מרתק של 40 סרטים, מתוכם 15 בינלאומיים אשר כוללים: קולנוע תיעודי לצד יצירה ישראלית עכשווית, סרטים ביוגרפיים, דרמות היסטוריות ועיסוק בקולנוע בין-דתי. יחד עם הפסטיבל תיפתח תערוכה חדשה השמה את מקצוע הסיעוד במרכז, ומציגה קטעי ארכיון היסטוריים ונדירים מארכיון הסינמטק העוסקים במקצוע האחיות. התערוכה תיסגר ב-10 לינואר.

הנה כמה המלצות שלי לסרטים שיוקרנו בפסטיבל ולגמרי שווים צפייה:

רדיו בריסל

הסרט שנבחר לפתוח השנה את הפסטיבל הוא "רדיו בריסל" (The Soundman) של הבמאי הפלמי פרנק ון פסל, אשר העלילה שלו מתרחש בבריסל ב-1940, רגע לפני הפלישה הנאצית לעיר. גיבור הסרט הוא בר, בחור ביישן ותמים, שנמשך לעולם הקולות והצלילים ובעיקר להמצאה החדשה שפולשת לסלון בכל בית – הרדיו. בעזרת דוד שלו הוא מתקבל להתמחות בתחנת הרדיו הלאומית ושם הוא לומד ליצור תסכיתי רדיו שמועברים בשידור חי אל הבתים. באותו הזמן, מגיעה לתחנה שחקנית צעירה בשם אלזה ועל אף הסכנה המרחפת באוויר עם התקרבות הנאצים, הם יוצרים יחד עולם מלא קסם ודמיון שמעניק למאזינים הפוגה מהמציאות הקשה. במקביל נרקם ביניהם גם סיפור אהבה. מדובר ביצירה סוחפת שלוקחת את הצופה למסע בין אמנות לחיים בימים סוערים וקשים בהיסטוריה שלנו.

נשומה

סרטה המוקומנטרי של סנדרה בירנדס, זוכה עגל הזהב ההולנדי שיוקרן אף הוא בפסטיבל, מאפשר מבט אחר על אמסטרדם בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, כשהקהילה היהודית שחיה בעיר שגשגה אך הייתה נתונה גם להשפעות החילון ותפיסות סוציאליסטיות. הסרט מגולל את סיפורה של דמות בדיונית בשם רושה, נערה בת 17 המתגוררת עם משפחתה ברובע היהודי של העיר ומתמודדת עם הקונפליקט בין אמונה לתפיסות אנטי דתיות, כשאביה הסוציאליסט מייצג את הרוח האנטי דתית ובעלה מייצג את האמונה היהודית.

הסרט, שמסופר באמצעות מכתבים בדיוניים לאחיה מקס, שהיגר לאיי הודו המזרחית-הולנדית (אינדונזיה), ניצב על הגבול העדין שבין פיקציה לאמת, כאשר הוא שואב השראה מדמויות ססגוניות ועדויות מתוך הקהילה היהודית באמסטרדם טרום המלחמה. הסרט משלב קטעי ארכיון ודיאלוגים קוליים, על רקע עליית הפשיזם ופרוץ המשבר הכלכלי שהובילו לכיבוש הולנד. המפגש בין החלקים הדוקומנטריים לדמות הבדיונית של רושה, מאפשר לספר על "הנשמה" של הקהילה, על החיים והשמחה שהיו בה. העדויות הופכות לחיים ולא רק לעובדות. העריכה המונומנטלית מחברת עשרות רבות של פריימים המעידים על תרבות יהודית עשירה ושוקקת אשר נעלמה. עם זאת, הסרט גם מעלה את השאלה: איך ראייה של עבר יכולה להחיות משהו גם בהווה?

סטיבן שפילברג, ילד הפלא של 'הוליווד החדשה'

סרט מסקרן נוסף הוא סטיבן שפילברג, ילד הפלא של 'הוליווד החדשה', שחושף ממדים חדשים בעולמו המוקפד של אחד היוצרים הגדולים והחשובים בדורנו, שתרומתו לקולנוע ולתעשייה של הוליווד היא אדירה, אך גם להנצחת סיפוריהם של ניצולי שואה. הסרט חושף דיוקן ביוגרפי מרתק באמצעות שלוש תמות מרכזיות בחייו שהשפיעו על יצירתו: ילדותו, אמריקה והשואה. באמצעות חומרי ארכיון הסרט חוקר את החיבור בין העולמות של שפילברג ואת הצדדים המורכבים באישיות שלו. מצד אחד, מדובר ביוצר נועז, פתוח לעולם וייחודי. מצד שני, אדם קונפורמיסט ומתבודד. הסרט עוקב אחר הדרך שעבר מיוצר טלוויזיה מתחיל לבמאי הכי מוכר בהוליווד ועל הקשר בין סיפור חייו ליצירה שלו. על אף שמדובר ביצירה תיעודית חשובה, שחושפת צדדים פסיכולוגים בעבודתו של שפילברג, יש מי שיחושו שהסרט דליל ומורכב ממעט נוסטלגיה.

חנה ארנדט: אל מול העריצות

גם סרטם של ג'ף ביבר וחנה גזית בולט כמסמך ביוגרפי המציע דיוקן לאחת ההוגות חסרות הפחד והחשובות של המאה ה-20. הסרט שנפתח בסמל המזוהה עם ארנדט, הסיגריה, עובר מהאש היוקדת של המחשבה לאש הנאצית שמאיימת לכלות את העם היהודי. ומשם, הוא ממשיך לעקוב אחרי הלהבה היוקדת, הלוא היא חנה (יוהאנה) עצמה, כהוגה יהודייה-גרמניה וכפליטה, שכבר בגיל 17 ניהלה רומן עם מרטין היידגר שהיה אז בן 35. היידגר שנודע כפילוסוף פנומנולוגי חשוב, הפך ברבות השנים לחבר במפלגה הנאצית. אחרי הפרידה מהיידגר ארנדט פגשה בגינתר אנדרס (שטרן) ותוך זמן קצר עברו להתגורר יחד ובהמשך נישאו.

ארנדט התפרסמה בזכות כתביה המחוללים על טוטליטריזם, אנטישמיות, דמוקרטיה, טבע האדם ו״הבנאליות של הרוע״ שנכתב ביחס לנאצים. ארנדט סיקרה גם את משפטו של אדולף אייכמן בישראל ("אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע״). בסרט הדמות הססגונית והמיוחדת שלה קמה לתחייה ואנחנו מגלים שהשקפותיה ההיסטוריות-פילוסופיות משפיעות גם על חיינו כיום.

החיבור בין הביוגרפי לפילוסופי אצל ארנדט מצליח לקשור בין חוויותיה האישיות לבין התאוריות שהגתה, אך הוא עושה זאת לעיתים כ"תמונה כללית" תוך הדגשת היותה סמל מוסרי. באמצעות קטעי ארכיון בשחור לבן וראיונות צבעוניים עם חוקרים והוגי דעות - הסרט מבקש להתחקות אחרי דמותה של ארנדט, אך לעיתים נותרת תחושה שדבריה חדים מכפי שמתגלה על המסך והם דורשים התבוננות מעמיקה יותר.