"המלחמה שברה את החוזה הזוגי": משבר הגירושין של המילואימניקים

"בתחילת המלחמה כולם התרגשו מהמפגשים המחודשים ומהחיבוקים", אומרת נעמה אנסבכר, יועצת נישואים. "הייתה המון שמחה, 'הנה הבעל חזר הביתה', 'אבא שוב בבית'. הסרטונים עם השיר 'גם בשעות החשוכות של הלילה' תפסו את כולם. אבל אז התחילו הבעיות האמיתיות. התברר שהחיים שהמשפחה בנתה בזמן ההיעדרות של הבעל והאבא, הם ממש לא אותם חיים שהיו לה לפני המלחמה".

מאז פרוץ המלחמה, הדיבור על גל גירושים בקרב משרתי המילואים – בעקבות חודשים ארוכים של היעדרות מהבית, סבבי מילואים חוזרים ונשנים, והעומס שנופל על בני המשפחה שנשארים מאחור – הפך לחלק מהשיח הציבורי. נתונים חדשים שמפרסם הביטוח הלאומי מציבים ספק בנוגע לתמונה הזו, ומראים כי שיעור המתגרשים בקרב משרתי המילואים דומה לממוצע הארצי. על פי הנתונים, כ־26% ממשרתי המילואים התגרשו או נפרדו לאחר תקופת המילואים הראשונה. זהו שיעור דומה לממוצע הארצי, העומד על כ־28% גירושים.

ואולם לדברי אנסבכר, המספרים מסַפרים רק חלק קטן מהסיפור. "השאלה האמיתית היא לא כמה מתגרשים בעקבות המילואים, אלא מה קורה בזוגיות עצמה. הנתונים הרשמיים מודדים את נקודת הקצה של ההחלטה להיפרד, אבל יש הרבה זוגות שלא מגיעים אליה ולא כי הזוגיות שלהם טובה, אלא בגלל הילדים, המצב הכלכלי או שיקולים אחרים. בני זוג יכולים להיות נשואים ועדיין להימצא במשבר עמוק, והעובדה שהם לא התגרשו לא אומרת שהזוגיות שלהם לא ספגה טלטלה. הרבה זוגות מנסים להבין מי הם היום ואיך נראים החיים החדשים שלהם".

בניגוד אולי לאינטואיציה הראשונית, מתברר שהשינוי המשפחתי הגדול מתרחש דווקא לאחר שהמילואימניקים שבים הביתה. "נפגשתי עם יועצות חינוכיות של אחד מבתי הספר שביקשו להבין איך מתמודדים עם השבר הזה ועם מציאות שבה אבות רבים לא נמצאים בבית. אמרתי להן: אם אתן רוצות להבין מה קורה במשפחות, תפסיקו לשאול אם הבעל במילואים ותתחילו לשאול אם הוא חזר. הבעיות האמיתיות קורות כשהגברים חוזרים. יש בהחלט זוגות שהזוגיות שלהם הייתה יציבה ותקינה לפני המלחמה, והמלחמה העלתה דברים שלא היו עולים בלעדיה".

"חזרתי מהמילואים אדם אחר עם צרכים אחרים", משתף בכנות צ', מילואימיניק ואב לחמישה, שהתגרש לאחרונה לאחר שנות נישואים רבות. "יש יותר צורך בקבלת חום ואהבה, ולפעמים יותר קושי להכיל. נוצר פער מול בת הזוג. היא לא מילאה את הצורך החדש שלי, ומצידה גם הייתה מתוסכלת מזה שאני לא מכיל אותה. זה גרם לריחוק שהלך וגדל, עד שכבר לא נעים לחיות ביחד".

נשות המשרתים מקבלות סיוע מהמדינה, בוודאי כאשר בן הזוג מוכר כפצוע צה"ל, נפשי או פיזי. "הן  חיו תקופה ארוכה בפחד גדול וחוסר ודאות, ונשארו לבדן עם הילדים. לפעמים הן גם מקבלות הביתה אדם שחזר מהצבא במצב קשה מאוד". לא רק נשות הלוחמים זקוקות לסיוע, מדגיש צ', "גם אנשים שמוגדרים כ'ג'ובניקים' נחשפו במהלך המלחמה למצבים קשים, וכך גם הנשים שלהן. היו נשות מילואימניקים שהתעוררו באמצע הלילה לשיחת טלפון שבן הזוג קיבל, ושמעו דברים קשים מאוד ששום אדם לא צריך לשמוע". התמודדויות כאלה משאירות חותם גם אצל בת הזוג. משרד הביטחון מבין זאת ומעניק להן מעטפת הכוללת קבוצות תמיכה, טיפול נפשי לבני המשפחה, שירותי חונכות לילדים ומענקי משפחה.

המציאות שנוצרה מאז תחילת המלחמה, מחדדת אנסבכר, אינה דומה למשברים רגילים ואף טבעיים שמשפחות עוברות במהלך החיים. "שינויים משמעותיים קורים לרוב בהדרגה – לידת ילד, שינוי קריירה, מעבר דירה או טיפול בהורים מבוגרים. כאן הכול קורה בבת אחת, בעוצמה גדולה ותוך חוסר ודאות מתמשך. אנשים לא קיבלו זמן לעצור, לעבד ולהסתגל, וזה פצע שנפתח שוב ושוב. בכל פעם שנדמה שאפשר להתחיל ולבנות מחדש את השגרה ואת הזוגיות, מגיע עוד סבב מילואים, עוד הקפצה או עוד אירוע ביטחוני. הסיפור האמיתי נמצא במאמץ היומיומי של אלפי זוגות שמנסים לשמור על הבית גם כשהמציאות משתנה שוב ושוב".

למעשה, במבט בוחן על נתוני הביטוח הלאומי, הם לא בהכרח מערערים על התחושה הרווחת בדבר עלייה בשיעורי הגירושים אצל משפחות המילואים, ואולי אף מחזקים אותה. כדי להבין את משמעות הנתונים הללו מבחינה סטטיסטית שוחחנו עם ד"ר עידו ליברמן, סוציולוג וסטטיסטיקאי מהמכללה האקדמית גליל מערבי.

לדברי ליברמן, אם שיעור כה גבוה של גירושים נרשם בתוך קבוצה מצומצמת וספציפית של משרתי מילואים, ייתכן שהמספר מלמד דווקא על שיעור גירושים גבוה משמעותית מזה שבשאר האוכלוסייה. שיעור הגירושים באוכלוסייה הכללית הוא נתון מצטבר, המתייחס לאנשים לאורך שנים רבות של חיי נישואין. אדם יכול להתגרש שנה לאחר החתונה, אחרי עשר שנים או אחרי שלושים שנה –וכל המקרים הללו נכנסים בסופו של דבר לסטטיסטיקה הכללית של 28% גירושים. לעומת זאת, שיעורי הגירושים בקרב אנשי המילואים מתייחסים לנקודת זמן מוגדרת מאוד: לאחר תקופת שירות המילואים הראשונה.

אנשי המילואים, מסביר ליברמן, אינם מדגם אקראי של כלל החברה הישראלית. סביר להניח שהם מרוכזים בטווחי גיל מסוימים, וכך גם ותק הנישואים שלהם. מדובר לרוב באנשים הנמצאים בשלב חיים מסוים – מבוגרים מספיק כדי להיות בעלי משפחות, אך עדיין בגיל שבו הם משרתים במערך המילואים באופן משמעותי. לכן, כדי לבדוק אם שירות המילואים אכן מעלה את הסיכון לגירושים, יש להשוות את אנשי המילואים לאנשים הדומים להם במאפיינים הרלוונטיים: גיל, משך הנישואים, מצב משפחתי ומאפיינים חברתיים־כלכליים ודמוגרפיים –שההבדל היחיד ביניהם הוא שירות המילואים.

כדי להמחיש את האבסורד שבהשוואה, מציע ליברמן להסתכל על נתון שונה לחלוטין: שיעור התמותה. "מאה אחוז מהאנשים מתים במהלך החיים, אבל אם תגיד לי שיש חברה מסוימת שבה כל האנשים מתים בין גיל 25 ל־30, זה יהיה מטריד מאוד. נכון שבשתי החברות מאה אחוז מתים, אבל בעוד נתון אחד מבטא תהליך שמתרחש לאורך החיים, נתון אחר מבטא תהליך שמרוכז בתקופה קצרה מאוד. באותה מידה, השוואה בין אחוזי הגירושים באוכלוסייה הכללית לאחוזי הגירושים בקרב משרתי המילואים לאחר תקופת שירות ראשונה, היא השוואה בין תהליך שקורה בזמן ארוך לתהליך שקורה בזמן קצר. הבסיס להשוואה פשוט לא קיים".

קושי נוסף טמון בכך שנתוני הגירושים באוכלוסייה הכללית עשויים לכלול אנשים שהתגרשו פעם שנייה ואף שלישית, "שזה כבר יכול להיות אירוע שונה לחלוטין", כדברי ליברמן. "לפעמים אלה נישואים בלי ילדים, ולפעמים בני הזוג כלל לא ניהלו משק בית משותף לאורך זמן".

מי יוזם את הפרידה

מטבע הדברים, ההיעדרויות הממושכות מהבית והחזרה המאתגרת מזירת הלחימה למציאות המשפחתית, עלולות לפגוע בקרבה הזוגית וליצור ריחוק. ואכן, סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנה שעברה מצא כי כמחצית מבנות הזוג של אנשי מילואים דיווחו על פגיעה בזוגיות, וכשליש מהן ציינו שהפגיעה בזוגיות הובילה למחשבות על פרידה. ככל שעומס ימי המילואים על בן הזוג גדל, כך גדל שיעור בנות הזוג המדווחות על פגיעה בקשר הזוגי: מ־36% בקרב נשים שבני זוגן שירתו עד 50 יום מתחילת המלחמה, דרך 51% במקרים שנעו בין 100 ל־150 ימי מילואים, ועד 57% בקרב נשים שבני זוגן שירתו 200 ימים ויותר.

"כנראה בעוד חצי שנה נראה יותר מקרי גירושים", מעריכה כרמי אור, יועצת כלכלית במקצועה וראש תחום גרושות ופרודות בפורום נשות המילואימניקים. לדבריה, בשטח כבר ניכרת תנועה משמעותית של זוגות לעבר פרידה, אך התהליך עדיין אינו משתקף במלואו בסטטיסטיקה הרשמית, וזאת משום שגירושים הם בדרך כלל סופו של תהליך. לפני כן ישנם חודשים ואף  שנים של התרחקות והפרדת בתים וחשבונות. את השלב הזה, אומרת אור, קשה מאוד למדוד.

כרמי אור, פורום נשות המילואימניקים: "נשים מרגישות שהן שולחות את בן הזוג שלהן למילואים כדי להציל את עם ישראל, ואז מגלות שהוא חזר אדם אחר"

בסקר שערך פורום נשות המילואימניקים דיווחו כשליש מהמשיבות שעלתה אצלן מחשבה על פירוק הבית. לדברי אור, קבוצת הפרודות גדלה בהתמדה, ובקבוצות הפייסבוק של הפורום מתפרסמות שוב ושוב פניות אנונימיות של נשים המתארות מצב שבו הקשר הזוגי כבר מתפרק ("הוא לא רוצה לחזור הביתה", "הוא הודיע שהוא רוצה להיפרד"), או מספרות על בגידה שהתגלתה לאחר תקופת שירות ממושכת.

מאחורי העלייה בהיקף הפרידות מסתתרים סיפורים כואבים. אור מתארת נשים שמחזיקות לבדן משק בית במשך מאות ימי מילואים, לעיתים עם ארבעה, חמישה או שישה ילדים, ובמקביל מנסות להחזיק את העבודה או את העסק שלהן. "בסוף הן נשברות. הן מרגישות שהן שולחות את בן הזוג שלהן למילואים כדי להציל את עם ישראל, ואז מגלות שהוא חזר אדם אחר".

אחרי שלוש שנות מלחמה ומאות ימי מילואים עצימים, המשבר מתבטא גם בהתנהלות הגבר שחוזר מהמלחמה, המביא עימו לעיתים השלכות של הלם קרב ופוסט־טראומה. יש בהם כאלה שאיבדו את מקום העבודה או שאינם מצליחים להחזיק את העסק ולפרנס את המשפחה. אחרים מתקשים לחזור לשגרה ומחפשים דרך לברוח ממנה: נסיעות תכופות לחו"ל, התמכרות לאלכוהול ולסמים ואף קשרים מחוץ לנישואים.

יש גם מקרים שבהם נעשה שימוש בשירות המילואים לצרכים אחרים, עד שיש נשים שגילו פער מטריד בין מה שבן זוגן סיפר להם ובין המציאות שנחשפה בחשבונות הבנק ובכרטיסי האשראי. "הוא אומר לה 'אני בעזה' או 'אני בלבנון', ופתאום מתגלה בחיובים שהוא בכלל לא שם", מספרת אור, "ולצערי זה לא מקרה אחד ולא שניים".

מההתייעצויות והפניות לפורום שמגיעות לפתחה, היא מתרשמת שבמרבית המקרים היוזמה להיפרד מגיעה דווקא מהגבר, שההתרחקות הממושכת מהבית גורמת לו לחפש חופש או שינוי בחייו. לצד זאת היא פוגשת גם נשים שהסתדרו לבדן במשך מאות ימי מילואים, ומסרבות לחזור לחייהן הקודמים. "הן אומרות 'אני לא צריכה אותו, הסתדרתי טוב יותר בלעדיו, הוא רק מביא טירוף הביתה'".

אחד הגורמים לעלייה בשיעור הגירושים והפרידות בקרב משרתי מילואים הוא הפרה של "החוזה הזוגי" – אותה מערכת בלתי כתובה של ציפיות, תפקידים והרגלים שנבנתה במשך שנים. "המלחמה שברה את החוזה הזה", אומרת אנסבכר. "חלוקת התפקידים השתנתה, האחריות בבית השתנתה, גם המקומות הרגשיים שכל אחד מילא במשפחה השתנו. הרבה נשים גילו שהן מסוגלות לנהל את הבית לבד, והרבה גברים חזרו לבית שכבר מתנהל אחרת, בלעדיהם. כשכללי המשחק משתנים צריך לבנות אותם מחדש, אבל הרבה פעמים בני הזוג לא מבינים שזו המשימה שלהם כעת".

כרמי אור אינה ממהרת לתמוך אוטומטית באפשרות של פרידה, ומציעה לפונות אליה להתנסות בטיפול לפני ההחלטה לפרק את המשפחה. "לא רק טיפול זוגי", היא מדגישה. "האיש צריך טיפול בנפרד לחוויות הקשות שהוא עבר במלחמה הנוראית הזו, למעברים האלה במשך שלוש שנים בין לוחמה ובין בית". לדבריה, טיפול זוגי לבדו אף עלול להטיל על האישה חלק מהאחריות להתמודדות עם פצע שהיא עצמה לא חוותה.

גם אם בסופו של דבר הפרידה מתרחשת, אור מבקשת להזכיר כמה חשוב לעשות זאת בלי להפוך את המשבר למלחמה משפטית: "לגיטימי להתגרש, אבל כדאי שלא להיכנס לתעשיית עורכי הדין שרק מסבכת את הכול. כולם מותשים ואין צורך להרחיב את הקושי בחזית נוספת. אפשר בהחלט לנהל גישור קצר ויעיל, ולהיפרד באופן סביר שמשאיר את הילדים עם הורים מאוזנים שמקיימים ביניהם תקשורת טובה".

מציאות לא מוכרת

מוריה וולף התגרשה לאחר חמישה סבבי מילואים של בן זוגה. "אנחנו עוברים שינויים בחיים, אבל המלחמה עשתה את זה על סטרואידים", היא אומרת. "ממי שחולקת את ניהול הבית עם בן הזוג את הופכת למי שמנהלת לבד משק בית שלם, ויש ילדים ושגרה שצריך להחזיק, ובעל שמגיע מדי פעם לכמה ימים ושוב יוצא. עד שכבר כולם מתרגלים שהוא בבית, הוא שוב נקרא למילואים וכל הבית צריך להסתגל מחדש. הילדים מתרגלים לאבא ואז שוב נפרדים ממנו. גם בני הזוג צריכים כל פעם ללמוד מחדש איך לחיות יחד. זה לא רק הגעגוע או הדאגה, זו כל המערכת המשפחתית שנמצאת כל הזמן בתנועה. הבעל הופך למין אורח מזדמן שמגיע לביקור מדי פעם. יש משפחות שכבר הולכות על ביצים כשהאבא בבית".

תיאורים דומים שמעה וולף מנשים אחרות שבעליהן משרתים במילואים. "הרבה נשים אומרות שהן למדו להסתדר ו'לא צריכות את הבעל'. הן לא בהכרח רוצות להתגרש, אבל הן מבינות שהבית השתנה. האתגר הגדול הוא להבין שהמשפחה כבר לא תחזור להיות כמו שהייתה לפני המלחמה, ולמצוא דרך לבנות מציאות חדשה".

צ' מצביע על בעיה כאובה בהקשר הזה: כאשר בני הזוג מתגרשים, הכול נעצר. "הטיפול בה מצד הרשויות פשוט נפסק, וזה דבר בלתי נתפס", הוא אומר. "היא נפגעה דרך בן הזוג שלה, אבל ברגע שיש גירושים הכול כביכול נעלם. העובדה שבני הזוג נפרדו לא אומרת שאפשר להסיר את האחריות כלפי בת הזוג. גרושתי לא מקבלת עזרה מהרגע שהתגרשנו, למרות שברור לכולם שהיא צריכה עזרה בגלל הפציעה הנפשית שלי. היא עברה הרבה ומשרד הביטחון צריך לקחת אחריות גם עליה, בשבילה ובשביל הילדים שלי, אבל זה לא קורה. המערכת אולי רוצה לעזור, אבל היא מסורבלת ועם יותר מדי בירוקרטיה. יש גם אטימות בחלק מהנהלים".

בעיני נעמה אנסבכר השאלה איננה אם המלחמה יצרה קושי – על כך אין מחלוקת – אלא אם בני הזוג מצליחים להסתגל למציאות החדשה. "הרבה גברים ונשים מחכים לאדם שהיה פה בשישה באוקטובר", היא אומרת, "אבל הוא כנראה כבר לא פה, לא הוא ולא היא. שניהם השתנו. המלחמה שינתה סדרי עדיפויות, רצונות, חלומות ותפיסות חיים. אם ממשיכים לצפות לחזור למה שהיה, נוצרת אכזבה. אם מבינים שצריך לבנות חוזה זוגי חדש – יש סיכוי טוב לצמוח מזה".

יש גם אפשרות לצמיחה מתוך הטראומה?

"הרבה בתים נמצאים במאבק יומיומי, ועדיין לא הגיעו לגירושים. חשוב שגם הם יבינו שהמשבר הזה הוא לא סוף הסיפור. אפשר לבנות מערכת יחסים חדשה, ולפעמים אפילו חזקה יותר מזו שהייתה לפני המלחמה".