"זה ממש דומה לישראל": מסע אל ביצת הרווקות היהודית של לוס-אנג'לס

כבר ביום הראשון בביקור שלי בלוס־אנג'לס הבנתי כמה קשה פה הלבד. קהילתיות לא בדיוק מאפיינת את אנשי המקום. הבתים רחוקים זה מזה, וכבישי ענק מפרידים בין השכונות. בשיטוט הראשוני בעיר, אני מסתכלת על צעירים בודדים בחוף ושואלת את עצמי איך אפשר לקרוא למקום כזה בית. השאלה הזו חוזרת אליי לקראת שבת, בחיפוש אחר מקום לשהות בו ואנשים לסעוד איתם. התשובה היא כן: יש מי שמצליחים למצוא כאן מקום חם, מעין תחליף למשפחה. חבר מפנה אותי לחבר, וכך, אני מתוודעת ל"אשליט" (AishLIT), קהילה יהודית צעירה ותוססת שחיה פה, ולא ממש בסתר.

לוס אנג'לס היא לא רק עיר התהילה. היא גם בית ל־700 אלף יהודים, וזה כנראה מה שהפך אותה במשך השנים ל"ביצה" של צעירי הקהילה היהודית באמריקה. בעיקר אלו שרוצים להגשים את החלום ההוליוודי, אך גם לא להתרחק מהמסורת. מיד אחרי הקולג' הם אורזים תרמיל ומגיעים לשכונת פיקו. ברחוב הראשי, שעמוס בסופרים כשרים, בבתי כנסת ובשלטים בעברית, הלב היהודי מרגיש בבית.

במפגש איתם אני מגלה שבעיר הגדולה הזו הם כמוני: גֵרים בארץ נוכריה. המשפחה רחוקה מהם אלפי קילומטרים, ועד שיקימו בית נאמן בישראל או בקליפורניה הם משתוקקים לקהילה.

למזלם של תושבי פיקו, ההליכה לבית הכנסת או לביתם של הרבנית שירה והרב ג'ק מלול, מובילי הקהילה, היא עניין של כמה דקות. כמצופה, ביתם תמיד פתוח לכל שאלה, בקשה או רגע של געגוע. וההתקהלות לא שמורה רק לארוחות השבת. הצעירים, חלקם חדשים ורובם ותיקים, מרבים להיפגש במהלך השבוע ולא מעזים להחמיץ את "שלישי טאקו" - ערב מפגש לכל חובבי האוכל המקסיקני, או לכל המחפשים זוגיות.

"קשה ליצור כאן קהילה בתור רווק", מסבירה הרבנית שירה במשרדי ארגון "אש". "פה ושם יש יוזמות פרטיות של צעירים, מארגנים איזה ערב. אבל בדרך כלל אלה קבוצות קטנות, ואי אפשר לבנות על זה. אין קבוצה שאתה מצביע עליה ואומר 'זה הבית שלי', כמו שהם חוו בקמפוס או עם המשפחה שלהם. הרווקים כאן, גם אלו שיש להם פה משפחה, רוצים להכיר חברים יהודים אחרים אבל לא יודעים מאיפה להתחיל. ופה אנחנו נכנסים לתמונה".

במפגש עם הקהילה הצעירה, בולטת במיוחד מלרה פרידסון, אחת הוותיקות כאן. היא בת 29, מניו־יורק במקור, בכירה בחברת הפקות הוליוודית ובעלת פודקאסט מצליח. היא בילתה בעולם השידוכים שנים רבות, עד שמצאה את בן זוגה הנוכחי בשידוך חברי. בכל מה שקשור להיכרויות בעולם היהודי־אמריקאי, היא וחברתה למיקרופון, ליבי, יכולות להיחשב מומחיות. פרידסון מספקת לי הצצה נדירה לעולם הדייטינג המקביל לזה שבארץ, וכך שתינו מגלות שיש יותר משותף ממפריד.

"הרעיון לדבר על זה עלה בי בזמן הקולג'", היא מספרת לי כשאנחנו נפגשות בלב פיקו. "התחלתי לצאת עם בחורים, ליבי התחילה לצאת עם החבר שלה, שהפך לבעלה, ואני והיא היינו זו לזו כתובת לשיחות על דייטים, כמו שבנות עושות. לליבי היה פודקאסט משלה, ואמרתי לה 'אנחנו חייבות להתחיל פודקאסט שידוכים יהודי משלנו'".

זה נושא שמדברים עליו?

"האמת שהייתה לנו התלבטות בהתחלה - האם זה נושא נישתי מדי? כמה כבר אפשר לעסוק בו ולחדש בו? אבל הזמנו אורחים מדהימים ומספר המאזינים הלך ועלה. בשנים האחרונות יש הרבה פודקאסטים יהודיים מצליחים".

בישראל וגם מעבר לים, הכמיהה לזוגיות והחיפוש אחר קהילה הם מכנה משותף לרווקים; אבל יש גם רשימת הבדלים ארוכה. באמריקה, הקשת הרחבה של הגדרות הדת יוצרת בלבול רב אצל הרווקים, וגם פרידסון מצאה את עצמה יושבת בדייט גם מול "כמעט־חרדי" וגם מול רפורמי. "אני חושבת שהרמה הדתית היא באמת האתגר הכי גדול", היא מעידה. "הכי קל להתאים את עצמך לעולם האורתודוקסי, מישהו ששומר שבת וכשרות. הכול ברור. אבל בשבילי זה יכול להיות מחמיר מדי, והגיוני שאת רוצה למצוא מישהו שמתאים לרמה שלך. כל השאר נמצא בתחום האפור.

"יש לי חברים ששומרים שבת או כשרות באופן חלקי, או שהם שומרים מלא אבל רק בתוך הבית. יש כאלו ששומרים כל הזמן. בדרך כלל זה לא משהו שאפשר להתפשר עליו. למשל, אם אחד מבני הזוג שומר שבת והשני לא, מה הם יעשו בחגים? אגב, זה דיון שאני והחבר שלי מנהלים כרגע. לו יש פרויקט ענק בעבודה, ואולי הוא לא יוכל לקחת חופש בחגים. אז אמרתי לו שכרגע זה בסדר, אנחנו לא נשואים ואני מבינה אותו. אבל בהמשך הדרך, כשנתחתן ונקים משפחה, החגים לא נתונים למשא ומתן מבחינתי. למרבה המזל הוא קיבל את זה, אבל אם הוא לא היה מקבל? הרבה חברות שלי נתקלו בדילמה דומה ונפרדו מבחורים שלא התאימו להן מבחינה דתית".

אחרי שלמדה בקולג' בניו־יורק, פרידסון עמדה בצומת דרכים: האם להתחיל חיים כמעט חדשים בישראל, או להתרחק לצד השני של ארצות הברית ולנחות בלוס־אנג'לס. בזמן ההתלבטות היא נזכרה בשבועות שבילתה בתל־אביב, אז נחשפה לסצנת הדייטים המקומית. "זה היה מדהים. אני בטוחה שאחזור לגור שם", היא אומרת היום. "יצאתי לדייט אחד או שניים במהלך הביקור שם, וזה לא היה כל כך שונה. בסוף קהילה יהודית היא קהילה יהודית - במיאמי, בניו־יורק או בישראל. ההבדל היחיד שהדהים אותי הוא כמה הכול בישראל קטן. בתל־אביב כולם מכירים זה את זה, אבל כאן או בניו־יורק זה לא ככה. מה שמצחיק הוא שלפני שהגעתי ללוס־אנג'לס, חשבתי שתל־אביב היא עיר גדולה".

כשהגיעה ללוס־אנג'לס פרידסון חטפה הלם בדידות. רק המכונית שקנתה אירחה לה לחברה. "פתאום הבנתי שעברתי לצד השני של ארצות הברית בלי משפחה או חברים", היא אומרת. "הבנתי שאני צריכה להתחבר לאנשים כאן. דרך חבר של חבר שהכרתי בטיול מישראל, ראיתי את העמוד של קהילת 'אש'. הם פרסמו שהם מארגנים סוף שבוע משותף, 'שבתון', אז התקשרתי לרבנית שירה, שאלתי אותה מתי מתקיים השבתון והיא ענתה: 'בשבת הקרובה'. זה היה ביום רביעי, ובחמישי כבר מצאתי את עצמי בסופ"ש עם שלושים זרים שמעולם לא פגשתי.

"זה לא הפתיע אותי. גם בטיול בישראל לא היה לי ספק שאמצא מי שיארח אותי וידאג לי. אנחנו יהודים, תמיד נהיה שם אחד בשביל השני. בניו־יורק הייתי מאוד מעורבת בקהילה היהודית, וגם בטיול בתל־אביב הבנתי שתמיד אסתדר עם יהודים. במיוחד צעירים שחיים כמוני".

סוף השבוע ההוא התברר כמועיל במיוחד. פרידסון מצאה בית חם בקהילה, ואחרי חודשים ספורים הפכה לחלק מצוות המארגנים. מאז חלפו ארבע שנים, ואף שהפנים התחלפו בקהילה, היא מרגישה שהיא הצליחה להפוך את לוס־אנג'לס, מבחינתה, לכפר קטן, ממש כמו תל־אביב.

"חברות שלי ואני מגלות כל הזמן שאנחנו יוצאות עם אותם בחורים, וזה קורע מצחוק", היא משתפת בחיוך. "זה אף פעם לא היה משהו רציני, שניים־שלושה דייטים. אז זה לא באמת הפריע לנו. וקורה הרבה שבכל אירוע שעושים יחד - פורים, חנוכה, ערבי שבת - את הולכת ורואה עוד בחור שיצאת איתו ועוד אחד. זה ממש דומה לישראל, אפילו נפוץ יותר, גם כאן הקהילה שלנו היא בועה קטנה. אם אני אפגוש יהודי בגיל שלי, נוכל למצוא מכרים משותפים מהר מאוד".

הרבנית שירה: "בני הקהילה הפרסית מבוורלי הילס, היא מספרת, נחשבים מסורתיים יותר, ועד יום חתונתם מתגוררים אצל ההורים. שאר היהודים עוזבים בדרך כלל את הקן בהגיעם לגיל קולג', ונחשבים לליברליים יותר, אבל שואפים להתחתן לא פחות"

המרחק הגדול מהמשפחה, שהמפגש איתה דורש שעות טיסה ארוכות, הוא לא רק קושי שפרידסון מתמודדת איתו, אלא גם עניין מהותי בקשרים האישיים.

"בחבורה שלי בלוס־אנג'לס, לשלוש מהבנות יש משפחה כאן - אבל לי ולעוד חברה אין. אז בחגים אנחנו בדרך כלל הולכות למשפחות שלהן, או לארוחה קהילתית. ברור שזה קשה ומתגעגעים, אבל הקהילה הופכת למשענת. הבעיה האמיתית היא כשמכירים בן זוג שגם לו יש משפחה כאן, או כשהמשפחה שלו רחוקה גם כן אבל לא קרובה למשפחה שלי. מן הסתם זה עולה בדייט עצמו. האם הבן זוג יסכים להגיע בחגים למשפחה שלי? האם הוא מסוגל לחיות רחוק ממנה לתמיד? לא פשוט להכיר להורים בן זוג כשזה דורש טיסה של כמה שעות".

עוד נושא שמקבל מקום של כבוד בפודקאסט הוא אפליקציות ההיכרויות. כמו בישראל, גם הם נעזרים בעולם הווירטואלי כדי לחפש זוגיות, וכמובן מסננים את כל מי שאינו יהודי. לפחות חלקם. אבל מבחינת חוויית השימוש והעייפות שמביאות האפליקציות, אין כמעט הבדל.

"האפליקציות הן כמו רכבת הרים", היא אומרת. "היו חודשים עם מבול של התאמות, והיו חודשים שהסתכלתי על הצעות והרגשתי שהאפליקציה חושבת שאני טרול. אני יודעת שזה לפעמים עובד. חברות שלי התחתנו מאפליקציות. אבל זה מעייף, אנשים משתוקקים להיפגש פנים אל פנים קודם. מעדיפים לפגוש מישהו במסיבה או אירוע, כמו שעושים הרבה בקהילה".

באפליקציות אפשר מן הסתם לפגוש גם לא יהודים.

"לי זו מעולם לא הייתה שאלה, תמיד היה חשוב לי להקים בית עם יהודי. אבל אני לא שופטת צעירים שמתחתנים עם לא יהודים בסוף, וזה קורה לא מעט. אם זה עובד בשבילם, מה אני יודעת?"

נושאים כבדים יחסית לפודקאסט שידוכים.

"נכון. אנחנו תמיד משלבות בין שיחות קלילות על הבנים שיצאנו איתם ובין דילמות מהותיות בעולם הדייטינג היהודי. ואנחנו מדברות גם על הזהות היהודית שלנו, הצעירים. כמה היא באה לידי ביטוי? כמה אנחנו מרגישים אותה ביומיום? יש צעירים שבכלל לא מודעים למסורת שלהם, שמתערבבים מאוד בחברה ולא דחוף להם להישאר דווקא בקהילה יהודית. לפעמים קשה לך להבין מה אתה יותר".

לדבריה, 7 באוקטובר עורר שינוי בקרב צעירים שחיו חיים ליברליים יחסית, והופתעו לגלות שלבני זוגם דווקא כן אכפת שהם יהודים, במובן השלילי. "אנשים התעוררו", היא אומרת. "פתאום יהודים מעדיפים לצאת עם יהודים, ובטח לא עם מישהו שיכול להפוך פתאום ל'אנטי־ישראלי'. יש שינוי דרמטי בחשיבות שאנשים נותנים להמשכיות העם היהודי, לשמירה על המסורת והקהילה. הרבה זוגות מעורבים נפרדו כי הם הבינו שהם לא משדרים על אותו גל בקשר לישראל.

פרידסון, שעובדת כאמור בתעשיית הבידור, מוקפת גויים רוב היום. היא אפילו חולקת דירה קטנה עם חברה לא יהודייה שהכירה בקולג'; והדירה שוכנת במרכז העיר, שכונה שאין בה כמעט יהודים. למרות שהיא מסתדרת מצוין עם קומץ חבריה מחוץ לקהילה, היא מודה שהשנתיים האחרונות עוררו בה רצון להתקרב מחדש. "בחרתי לגור רחוק מפיקו ומבוורלי הילס", היא מספרת, "כי רציתי להתרחק מהבועה, לגוון את הקשרים שלי. אני מבלה בפיקו כל כך הרבה זמן שאנשים בטוחים שאני גרה שם. אני אוהבת את השכונה, אבל היה חשוב לי לוודא שאני גם עושה דברים מחוץ לקהילה, מתקדמת בעולם הבידור. אני עדיין מרגישה ככה, אבל אין ספק שהמלחמה הזו הייתה קריאת השכמה. קצת עצמנו את העיניים בקשר לאנטישמיות, למצב בישראל. עכשיו המשקפיים ירדו והמציאות ברורה הרבה יותר. אנחנו מבינים מה היחס האמיתי כלפינו, וזה רק גורם לנו לרצות להפגין זהות יהודית ולהתגאות בה".

את התנועה הזו מזהים גם הרבנית שירה והרב ג'ק. הוא במקור מאנגליה, היא ישראלית, וזה שנים הם נודדים בעולם ומחזקים את הרוח היהודית בקרב צעירים. על הדרך, הם גם מעניקים להם בית חם ומשפחה. את שליחותם התחילו בקמפוס אוניברסיטת אורגון ביוג'ין, שנחשב לאנטי־דתי במיוחד. "לפני כן אפילו לא שמענו על העיר הזאת. אין שם כמעט יהודים, ובטח לא אורתודוקסים. אפילו חב"ד כבר החליטו לעזוב, בגלל האווירה. אבל כששאלנו את הרב שלנו, הוא אמר לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה. זו הייתה הבחירה הטובה ביותר".

אחרי שנים קשות הם הצליחו למשוך מאה סטודנטים יהודים לפעילויות ולשיעורים, ואף לצפות בסטודנטים ששומרים את השבת הראשונה בחייהם דווקא בקמפוס. הקהילה צמחה והתבססה, וכדי לאפשר לילדיהם לגדול בסביבה יהודית הם החליטו לעבור ללוס־אנג'לס. הקמת הקהילה שם הייתה קלה יותר, אבל לא פחות הכרחית. כבר שמונה שנים הם מעניקים משענת ותמיכה למאות צעירים בגיל 25 עד 31, בעיקר רווקים. "זהו הגיל המכריע אצל רווק או רווקה צעירים", אומרת הרבנית שירה בפגישתנו בלוס־אנג'לס. "בגיל הזה הם מחליטים לאן הם הולכים בחיים, עם מי הם יתחתנו בעזרת ה'. לכן אנחנו משתדלים להשקיע הכי הרבה בשנים האלה".

לא רק הצעירים היהודים נהנים מהבית החם שמציעים הרבנית והרב אלא גם ישראלים ותיירים יהודים מגיעים לקהילתם ומגלים כמה חסר להם פורמט כזה במקום מגוריהם. "הרבה ישראלים מגיעים לכאן, מגלים את הקהילה ואומרים 'היינו רוצים משהו כזה גם בארץ'", מספרת שירה. "ברור שלגור בתל־אביב זה אחרת מלגור פה, אבל גם בארץ רווק צעיר לא בהכרח ימצא קהילה להיות חלק ממנה. אפילו אם הוא גדל בחברה הדתית. בלוס־אנג'לס, הזרות שיהודי מרגיש גורמת לו להתבצר עוד יותר בקהילה שלו. להגיע לאירועים גם אם לא דחוף לו. זה כמו הישרדות.

מלרה פרידסון: "בכל אירוע שעושים יחד - פורים, חנוכה, ערבי שבת - את הולכת ורואה עוד בחור שיצאת איתו ועוד אחד. זה ממש דומה לישראל, אפילו נפוץ יותר, גם כאן הקהילה שלנו היא בועה קטנה"

"החיבור הזה חסר להמון ישראלים. את יודעת כמה ישראלים מגיעים ללוס־אנג'לס ובזכות ההיכרות שלהם עם הקהילה מחליטים לחזור בתשובה? בחורים מחליטים להניח תפילין, בחורות שומרות שבת וכשרות. זה דברים שלא קרו להם בארץ. גם הצעירים היהודים עוברים פה שינוי.

"בניגוד לסטודנטים היהודים ביוג'ין, רוב מי שנמצא כאן כבר מכיר את היהדות שלו, מכיר את החגים והשבתות. אבל כאן הם רוצים גם לקיים חלק מהמצוות והמנהגים. הם מגיעים לסעודת שבת ונהנים בלי הטלפון, שרים איתנו, מברכים על הלחם. יצא לי לפגוש בני משפחה שמבחינים בשינוי הזה ונלחצים. לא מבינים 'מה קרה להם'. אבל כשהם פוגשים אותנו, נרגעים קצת. מבינים שאנחנו לא כת".

הרבנית חושפת אותי גם להבחנות מעניינות בתחום השידוכים המקומי. בני הקהילה הפרסית מבוורלי הילס, היא מספרת, נחשבים מסורתיים יותר, ועד יום חתונתם מתגוררים אצל ההורים. שאר היהודים עוזבים בדרך כלל את הקן בהגיעם לגיל קולג', ונחשבים לליברליים יותר, אבל שואפים להתחתן לא פחות. הרב והרבנית, מאמני זוגיות בעצמם, לא חוסכים במאמצים לעזור להם. "אנחנו פועלים סביב השעון", היא מחייכת. "חושבים על מקומות מפגש, נותנים עצות לפני הפגישה. אנחנו כאן כדי לעזור. שנינו גם מאמנים לקראת דייטינג וחתונה. זה לא משהו שקיים בקהילות יהודיות דתיות יותר, אבל כאן בעיר המיקוד הוא לא ברמה הדתית שלך, אתה יוצר את הקהילה הדתית בעצמך. היום, שמונה שנים אחרי שהקהילה הוקמה, יש אצלנו כל כך הרבה סוגים של דתיים. מבחינתי כל שומר שבת וכשרות נכנס בקטגוריה הזו".

כלומר, פחות הגדרות כמו שאנחנו אוהבים בישראל.

"יש בסיס, ובודקים התאמה סביבו. שבת וכשרות הם העוגנים, הם אלו שמשפיעים על הלייף סטייל ובדרך כלל קשה להתפשר בהם. אבל הצעירים לא רוצים להכיר בשידוך וכן מחפשים להקים בית הלכתי ברמה מסוימת. אז האירועים שאנחנו עושים נותנים לצעירים פה הזדמנות להיפגש עם עוד צעירים. עם פנים חדשות".

וזה עובד. עד כה 37 זוגות מצאו את שאהבה נפשם באירועי הקהילה, והרבנית יודעת שלא מדובר רק ביד המקרה. "אני לא דוחפת לזה בכוח, אבל כן מעודדת חתירה לזוגיות, בדרך נכונה", היא מספרת. "צעירים יהודים נפגשים כאן כל הזמן, ולמרות שהם רוצים חתונה, לא יודעים איך לבנות קשר רציני. אז אנחנו עושים סדנאות, מדברים איתם, מעודדים אותם. אני אומרת לבנות: אתן רואות מישהו שמוצא חן בעיניכן? תהיו אקטיביות, תעשו עליו מחקר. מה הוא מחפש? במה הוא עובד? על מחשב נייד שרוצים לקנות עושים מחקר מעמיק, אז על בן זוג לא?"

למצוא קהילה בעיר ענקית וסואנת, ועוד לצאת ממנה עם שידוך, נשמע כמו סרט הוליוודי מקסים. אבל מעבר לזוגיות בין יהודי התפוצות עצמם, הקהילה גם מחזקת את הקשר עם היהודים בישראל.

"אנחנו משקיעים הרבה מאוד בחיבור הזה", אומרת שירה. "זה בא ביחד עם סעודות השבת והטאקו והמסיבות. אין אנשים בקהילה שמתכחשים לכך שישראל היא בסופו של דבר הבית שלהם. והמסר הזה מחלחל ומגיע גם למשפחות שלהם. יש הורים של צעירים שמעולם לא ביקרו בארץ, והם אלו ששכנעו אותם להגיע ואפילו לעלות לארץ".