העגלה הערופה של דורנו: היחס למתאבדים

פרשת שופטים נחתמת במקרה חריג שבו נמצא הרוג, והרשויות אינן יודעות כיצד נהרג ומי הרגו: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". כיום, כאשר עשרות מקרי רצח בשנה נשארים בלתי מפוענחים, מציאת חלל אולי לא הייתה מעוררת רושם רב, אך בעיני התורה מציאת חלל כזה צריכה להשאיר רושם על הקהילה והעם.

הרושם הזה מצדיק יציאה של הסנהדרין (ראו סוטה מד, ב) למדידה מדוקדקת שתקבע את זהות העיר הקרובה אל החלל. משזוהתה העיר הקרובה, מתקיים טקס שבו משתתפים הכהנים וזקני העיר. בשיאו הזקנים רוחצים את ידיהם על עגלה ערופה בנחל, מכריזים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", ומבקשים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". יש כאן צעד של עצירת החיים כאשר חייו של אדם הגיעו אל קיצם ללא פשר, ועריכת טקס שבמרכזו הצהרה על היעדר מעורבות בהרג ובקשת כפרה.

מציאת גופת אדם שנהרג בנסיבות לא ברורות, מעוררת שאלות רבות: מי הרג אותו? מדוע? האם היה זה רצח? הריגה בשוגג? תאונה? הגנה עצמית? וכיצד אפשר למנוע את ההרוג הבא? פרשנינו הקדומים, בהם אבן־עזרא ואחרים, מנסים למלא את החלל ולפענח מה עומד מאחורי הגופה שנמצאה. לפי פרשנותם מדובר במקרה של שני אנשים שנאבקו ואחד מהם הרג את השני, כהמשך לעיסוק הקודם של הפרשה במלחמות.

אני מבקש להציע כי אף שאולי איננו רוצים לחשוב על כך, בחלק גדול מן המקרים מי שהכה את החלל היה החלל עצמו, שנטל נפשו בכפו. ייתכן אפוא שכאשר התורה מדברת על "חלל שנמצא בשדה", היא מתייחסת גם אל האפשרות הזו. והרי גם בימינו, יחידות זיהוי החללים הצה"ליות נוהגות לדווח על מציאת גופתו של חייל שהתאבד במילים "נמצא ללא רוח חיים", בלא אזכור הגורם למותו.

ברוב מקרי ההתאבדות, אין הוכחה חותכת שהאדם שנמצא לפנינו אכן התאבד; יש לפנינו גופה, ויש חשדות. מצב זה של מציאת חלל שייתכן שהתאבד, נזכר כבר בדברי השולחן ערוך (יו"ד שמה, ב):

איזהו מאבד עצמו לדעת? כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצר ונפל ומת – הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר.

דיווח חלקי

בחברה המודרנית, התאבדויות גורמות לכ־800 אלף מקרי מוות בשנה בעולם, יותר מאשר מלחמות ורצח – כך על פי ארגון הבריאות העולמי. בישראל, על פי דו"ח משרד הבריאות מינואר 2026, בין השנים 2023-2020 אירעו כ־435 מקרי התאבדות בשנה בממוצע (אין נתונים עדכניים על השנים שחלפו מאז). גם נתון זה הוא חלקי, שכן כפי שנזכר באותו דו"ח, מחקרים מצביעים על תת־דיווח שנע בין 20 ל־40 אחוזים. סביר אפוא שמספר המתאבדים האמיתי נע בין 500 ל־600 בשנה.

אם נשווה מספר זה לשלושת הגורמים השכיחים האחרים למוות אלים, נגלה שהתאבדויות הן גורם המוות האלים השכיח ביותר. תאונות דרכים נמצאות לרוב במקום השני, מעשי רצח במקום השלישי, וחללי צה"ל ופעולות איבה נמצאים במרבית השנים (למעט 2023–2024) במקום הרביעי. למרות העלייה החדה במספר מקרי הרצח בישראל מאז שנת 2023, מספר המתאבדים עדיין כפול ממספר הנרצחים.

התאבדויות מתרחשות מסיבות שונות ומגוונות. במרבית המקרים קשה גם לבודד גורם אחד ולהצביע על בעיה מסוימת שגרמה להתאבדות. בחודשים האחרונים עלו לכותרות מקרי התאבדות של חיילים וחיילים לשעבר, אך רובן המוחלט של ההתאבדויות בחברה הישראלית מתרחשות בחברה האזרחית, ללא קשר ישיר לצבא.

לאורך כל ההיסטוריה, ובכל חברה אנושית, אירעו התאבדויות, גם אם שיעורן משתנה ממדינה למדינה ומחברה לחברה. אזכורים להתאבדות מצויים כבר בספרות המצרית והבבלית העתיקה. גם בתנ"ך ניתן למצוא שישה מקרים של התאבדויות: אבימלך בן גדעון, שמשון, שאול, נערו של שאול, אחיתופל וזמרי. כפי שמציינת יעל שמש במאמר בנושא, יחסו של המקרא להתאבדויות אינו אחיד. גם בספרות הבתר־מקראית ניתן למצוא התייחסויות רבות להתאבדות – הן בספרי מקבים הן בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו (ובכלל זה ההתאבדויות ההמוניות בגמלא ובמצדה). בתלמוד מתוארים מקרי התאבדות משלל סיבות, בהן כאלה שעשויות להיראות לנו טריוויאליות, והיחס למתאבדים אינו בהכרח שלילי.

ההלכה מתייחסת להתאבדות באופן שלילי, ברוח קביעתו של הרמב"ם כי המאבד עצמו לדעת "עוון רציחה בידו", ודיני האבלות והקבורה שונים ומצומצמים במקרים אלה. עם זאת, בדורות מאוחרים יותר נטו להגביל את המקרים שבהם אדם ייחשב כמאבד עצמו לדעת מבחינה הלכתית, ולנסות לתלות את ההתאבדות בגורם חיצוני. כך מסכם זאת ר' יחיאל מיכל אפשטיין בחיבורו "ערוך השולחן" (יו"ד שמה, ה):

כללו של דבר: במאבד עצמו לדעת – תלינן [אנו תולים את המעשה] בכל איזה תלייה כל שהוא; כגון לתלות ביראה, או בצער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה שזה מצוה לבלי להכשל בעברות אחרות, וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו באמת דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה.

כלומר, מכיוון שההתאבדות נובעת ממצוקה או קושי נפשי, הנטייה היא שלא להחיל על המתאבד את הסנקציות ההלכתיות החריפות.

אם נניח בצד מקרים שבהם חולה על סף מוות מבקש לקצר את סבלו, גם הפסיכולוגיה המודרנית רואה בהתאבדות תופעה שלילית, והפסיכולוגים מנסים בכל כוחם לסייע למטופלים להימנע ממנה. זהו צעד בלתי הפיך הננקט מול בעיות שלרוב ניתנות לפתרון, והוא גורם צער וקושי גדול לקרוביו וידידיו של המת.

סימני האזהרה

לא כל התאבדות ניתנת למניעה, אך חשוב לעשות הכול כדי להפחית את מספר המתאבדים. ההתמודדות עם התופעה אינה יכולה להישאר נחלת האנשים הקרובים למתאבד. דווקא הם, הקרובים, אינם רואים תמיד את סימני האזהרה, שכן במקרים רבים הוא מסתיר מהם את סימני המצוקה מתוך רצון שלא להכביד עליהם או מסיבות אחרות.

לפי הספרות המחקרית, אחת התחושות הבולטות אצל מתאבדים היא הבדידות, והתחושה שאין להם עם מי לחלוק את כאבם ומצוקתם. לכן, חלק מההתמודדות עם ההתאבדות היא ביצירת אקלים חברתי שבו אנשים יכולים לפנות זה לזה ולשטוח את מצוקותיהם, תוך קבלת מענה אמיתי ולא שיפוטי; אקלים שבו פנייה לאנשי מקצוע לשם קבלת סיוע בהתמודדות עם קשיים נפשיים נחשבת לנורמטיבית ואף רצויה.

יצירת אקלים חברתי כזה היא באחריות מנהיגי הקהילה והחברה. לכן, כאשר נמצא שאדם התאבד, מתבקש לקיים טקס דוגמת עגלה ערופה, שבו המנהיגים הרוחניים של העם יתכנסו כדי לבחון מי היא העיר או הקהילה שאין בה אקלים חברתי המעודד אנשים במצוקה לפנות לחברים ולאנשי מקצוע לעזרה. כאשר נמצאת הקהילה הזו, מתבקש טקס שבו מנהיגיה יצטרכו להצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו": אצלנו בעיר איננו מתביישים באנשים שמתמודדים עם קושי נפשי, איננו מסתירים אותם ואיננו מתעלמים מהם. אנו מעודדים אותם לגשת ולחלוק איתנו את מצוקותיהם, ומנסים להקל עליהם. איננו מתעלמים מהמתקשים ולא דוחקים אותם לשוליים, אלא מקרבים אותם בעדינות ועומדים לצידם כדי לתמוך בהם. רק אם זקני העיר יוכלו להעיד על אקלים חברתי כזה, הם יוכלו לבקש "כפר לעמך ישראל אשר פדית".

גם בימינו, ובמיוחד בימים אלה שבהם רבים רבים מתמודדים עם מוראות המלחמה, ראוי שכל אדם, ובעיקר כל קהילה וכל חברה, יסתכלו סביבם, יחפשו את מי שעוברים קשיים, ינסו להושיט יד עוזרת ומקרבת, ובעיקר ייתנו למתמודדים את התחושה שאינם בודדים בכאבם.