סוף סוף הגיעה ההזדמנות הנפלאה לשים פעמינו, למסעדת "מוכן ומזומן" שבבני־ברק. הובטחה לנו החוויה הכי אותנטית עם "קיגל תפוחי האדמה הכי טוב בבני ברק״. בדרך ג'ו נזכר איך גם בישיבה היה נשאר בבית המדרש עד 12 בלילה בימי חמישי בשביל הצ'ולנט של המישמֵר ועד הרבה יותר מאוחר לשיחות ודברי התורה שנמשכו עד הבוקר. בהתרגשות שיא נכנסנו למקום. מימין מיני־קציצות ראשי דגים ותבנית גפילטע פיש עם דלי של ג'לי צמוד לה, כך שכל מי שקונה גפילטע לשבת לא יפספס את הרוטב. אנחנו ישר פנינו לשמאל, שם עמדו צ'ולנט וקיגל, צ'ולנט וקיגל ועוד צ'ולנט ועוד סוג של קיגל - כמאמר עדי רן: זה טעים מאוד. רק הריח הנוסטלגי היה מספיק בשביל להעביר חוויה שלמה. אחרי עשר דקות של עמידה בתור הבנו שאין ממש תור ושצריך לגשת ישר לעניין. ביקשנו שתי קערות צ'ולנט גדולות עם בשר ועם פאלשע קישקע (הקישקע בלי המעיים, לצער חלק מאיתנו), חתיכה מכובדת של קיגל ירושלמי וחתיכה נכבדת של קיגל תפוח אדמה, לחמניית מזונות של ויז'ניץ וקערית טחינה.
עלה נעלה. אחרי העמסת המגשים הבחור ראה לאן עינינו נמשכות ושאל בתבונתו אם לשים לנו גם יאפצ'ק. יאפצ'ק זו תבנית גבוהה שבה שכבה של קיגל תפוח אדמה, עליה שכבה של בשר ושומן כבש ושכבה נוספת של קיגל תפוחי אדמה. או בלשון משפחת פרידמן - הצ'ונט של שבת חול המועד פסח. הבשר בפנים מתאדה בבישול ארוך ואין מקום לכל השומנים והמיצים שלו להגיר אלא לתוך לביבת תפוחי האדמה הרכה, שמתבשלת ומיטגנת בו בזמן בשומן כבש. שילמנו על כל הטוב הזה 160 שקלים, וכך, שמחים בחלקנו, עלינו עם מגשים עמוסים למעין עליית גג עם תקרה נמוכה שבדיוק מאפשרת להתיישב ליד שולחן קטן בשלום.
שאר ירקות. הצ'ולנט היה בדיוק כמו שחשבנו שיהיה. חם, רך, מתקתק ומלוח, עשיר וכבד. עליו ערמה של בשר מפורק טעים ובשרני, רק חבל שלא התבשל בתוך הצ'ולנט, שיוכלו לחלוק טעמים ביניהם. הקישקע, שהיה עשוי מסולת, קמח, גזר מגורד, ביצים ושאר ירקות, היה נהדר. מרוכז מאוד בטעמים, לא דביק ולא מתפורר, והלך עם הצ'ולנט כמו כפפה ליד. אין כיף כמו קערה מהבילה של צ'ולנט טוב. הקיגל הירושלמי היה בול. אטריות רכות שקיבלו קרמול של סוכר במעטפת, שם הן קצת יותר קשות ודביקות, והרבה פלפל שחור שנתן גב של חריף למתיקות של הסוכר. גם קיגל תפוחי האדמה היה מושלם. רך וטעים, עם שכבה קצת שרופה של תפוחי אדמה מגורדים מלמעלה. זה קיגל ששני רק לקיגל של הרבנית פרידמן מאלון־שבות. בהחלט יש מצב שזה הקיגל תפוחי אדמה הטוב ביותר שתוכלו למצוא בבני־ברק.
המוסד. זה אולי הסוג היחיד של המאכלים שכשמבשלים אותם בבית שואפים שיהיה להם טעם מוסדי. כולם פשוטים. מאוד פשוטים, בלי המון מרכיבים שקשה לעבוד איתם, אבל כשעושים אותם טוב זה יוצא בול כמו המקור. ואין מה לומר, בני־ברק זה הכי קרוב למקור שאפשר למצוא. ג'ו שוב נזרק לזיכרונות מהילדות בישיבת הר עציון ולשבתות "חסידות" עם אבא והתלמידים שלו בעיר העתיקה או בחסידות בעלז. סיימנו את הארוחה עם ביס של יאפצ׳ק, זה כל כך פשוט וכל כך מוצלח שאי אפשר לפספס. הבשר כל כך רך, תפוח האדמה כל כך ספוג בשומן הבשר. זו שלמות. אם הייתה כאן חתיכת מצה שמורה יכול להיות שהיינו מתחילים לבכות.