הרבה לפני שהכובע הפך לאביזר אופנתי הוא היה פריט של מעמד וזהות או פתרון להתמודד עם שמש קופחת או קור מקפיא, ורק בסוף גם היה עניין של סטייל. כיסויי ראש הופיעו כבר במצרים העתיקה: כובעים ופאות סימלו מעמד חברתי, ביוון וברומא חבשו כובעים פשוטים, בעיקר לצורכי עבודה ונסיעות, והם סימנו לעיתים גם חירות (עבדים משוחררים חבשו כובע כסמל לשחרורם). בימי הביניים הפך הכובע לסמן חברתי מובהק, וחוקים קבעו מי רשאי לחבוש מה: אצילים, כמרים, סוחרים ויהודים חויבו בכיסויי ראש שונים. הכובע לא היה בחירה אישית אלא הצהרה כפויה על שייכות ומעמד.
ברנסנס ובעת החדשה המוקדמת כובעים הפכו למופע ראווה, כשהחלו לצוץ כאלה שעשויים לבד, בשילוב רקמות ונוצות. באותן שנים באירופה, כובע היה פריט חובה בציבור - גברים כמעט לא נראו גלויי ראש, והכובע היה ללא ספק הצהרה על המעמד החברתי אליו השתייכת.
במאות ה־18 וה־19 החלו להופיע הכובעים הקלאסיים, ששימשו סימן למעמד או למקצוע של החובש אותו, ונראו אז ברחוב בעיקר הצילינדרים, הבאולר וכובעי הקש, וידועה מאז מחוות הנימוס של הסרת כובע בפני מישהו.
נקודת המפנה הייתה במאה ה־20, כשהאופנה המודרנית הפכה את הכובע לפריט שהוא לא עניין של פונקציה אלא בחירה עיצובית. מסוף המאה ה־20 ועד היום, הכובע חוזר כאביזר של זהות ואמירה: כובעי בייסבול, כובעים רחבי שוליים, קטסקטים ועוד. הוא כבר לא מסמן מעמד אחיד אלא אינדיווידואליות, מחאה, אופנה או שייכות תרבותית. בארץ, נשים דתיות חבשו כובעים ככיסוי ראש בעיקר בשנות ה־80 וה־90, עד שהחליפו אותם המטפחות, והיום הכובע נשאר בעיקר כפריט אופנתי.
| צילום: גטי אימג'ס, Collage Vintage, צילום מסך, יח"צ
על המסלולים, הכובעים מופיעים כחלק בלתי נפרד מהסיפור שמעצבים מספרים. לפעמים הם מדגישים קווים נקיים ומינימליסטיים, לפעמים הם שוברים מראה מוקפד עם קריצה יומיומית. הם יוצרים דיאלוג בין הבגד לבין מי שלובשת אותו, בין האסתטיקה לבין האישיות. ברחוב התמונה הופכת חיה יותר. הכובע משמש כלי משחק בין סגנונות, בין רשמי לאגבי, בין קלאסי לעכשווי.
כובעי הבייסבול הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי שעבר הפריט הזה. הם כבר מזמן לא שמורים לספורט, לטיולים או לרגעים שבהם לא מתחשק להשקיע במראה. היום הם משתלבים בלוקים מחויטים (דוגמה מעניינת לכך הוא דונלד טראמפ), עם שמלות קלילות וסטים שמתוכננים עד הפרט האחרון. כובעי הצמר והלבד - הברטים והפדורות, הם בצד השני של הסקאלה: אלו כובעים עם ניחוח אירופי, של אלגנטיות והרבה סטייל.
וכמובן גם ישנם הכובעים עם הנוכחות הטקסית, אלה שמזכירים אסתטיקה מלכותית (געגועינו למלכת אנגליה), ומחזירים את רעיון הכובע כאירוע בפני עצמו. פריט שנבחר בקפידה לרגע מיוחד, ומעניק להופעה הכללית ממד של חגיגיות ודרמה.
הכובע הפך לפתרון יומיומי, שעוזר לעשות סדר בראש ומצליח להיות שימושי ומלא סטייל בו בזמן. אין חוקים נוקשים באשר לאופן שבו הוא משתלב עם המראה הכללי, ויש הרבה מקום למשחקיוּת, ואולי זו הסיבה האמיתית לכך שהוא לא נעלם.