הסבא מניר־עם שהוביל תצוגת אופנה והדהים את הקהל

זה קרה רגע אחרי שנדלקו האורות והמסלול הואר: עמי רבין, בן 72 מקיבוץ ניר עם, עלה לדגמן. הוא לא היה עוד סתם דוגמן אורח, אלא אביה של אור רבין, אחת מבוגרות המחזור, ובעבר הרבש”צ של הקיבוץ שסיים את תפקידו רק חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר. הופעתו הבלתי צפויה והמרגשת, חתכה את האוויר והחזירה ברגע אחד את הקהל לאותו בוקר נורא. ברגע אחד התפוגגה ההפרדה בין האופנה למציאות, בין מחקר עיצובי לטראומה לאומית. זה לא היה רגע של שכחה - אלא דרך לזכור.

כך נפתחה תצוגת סיום הלימודים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. רגע אחד מרגש ומטלטל, שהציב את תעשיית האופנה המקומית בדיוק במקום שבו היא נדרשת להיות - לא רק מרחב לאסקפיזם או לטרנדים מתחלפים, אלא גם פלטפורמה לייצוג, לריפוי ולזיכרון.

מחזור 2025 בשנקר לא היה עוד מחזור רגיל. אלה הם סטודנטיות וסטודנטים שהתחילו את דרכם האקדמית בצל מגפת הקורונה, המשיכו בשגרת אזעקות וימי לחימה בדרום, וסיימו  באיחור בשל המלחמה מול איראן. 

מעבר למטען האישי והלאומי, היה ניתן לראות השנה מגמה מובהקת של עיסוק בזהות אתנית, דתית, מגדרית ומשפחתית. כל קולקציה הפכה למסמך חיים קטן שחקר עומק עיצובי.

ראש החוג, אילן בז’ה סיכם את המשמעות של הקולקציות השנה:

“במהלך ארבע שנות לימוד, שעברו דרך משברים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, הגיעו הסטודנטים אל סיום הלימודים מתוך מציאות רוויה באי-ודאות וגעגוע לתקווה. העבודות מצליחות לשלב עומק רגשי וחדות רעיונית: הן אישיות ומקומיות ועם זאת מהדהדות קולות אוניברסליים.”

התצוגה חשפה מגמה רחבה של חקר זהויות אתניות ודתיות. שאלת הזהות הייתה ציר מרכזי בקולקציות השנה והפרויקטים חקרו זהויות מגדריות, אתניות, דתיות וקהילתיות.

במדור זה בחרנו להתמקד בתצוגות הצנועות שנראו על המסלול: 

1. אור רבין - עד עמי | התצוגה הפותחת

"סבא וסבתא שלי הקימו את קיבוץ ניר-עם ושם גם נולדו וגדלו.

הסיפור של החלוץ תמיד היה חלק מהזהות שלי. גדלתי על סיפורים של אהבת הארץ, עבודה פיזית ותקומה. אבל אז הגיע השביעי לאוקטובר, שטלטל אותי עד היסוד.

מתוך השבר הזה התחיל תהליך המחקר של הפרוייקט שלי. חקרתי את דמות החלוץ, האידיאולוגיה, הלבוש והסמליות ולצד זה, התבוננתי בזהות שלי כיום - אישית, רגשית ותרבותית, דרך עולמות כמו מוזיקת מטאל, אסתטיקה גותית ופנטזיות קולנועיות של כוח והישרדות.״עד עמי״ הוא השילוב בין האישי לקולקטיב. 

התצוגה נקראת "עד עמי משתי סיבות: הראשונה על שם אבא שלי - עמי, אשר היה אחת ממטרות חמאס. השנייה היא על שם העם שלי - שזקוק כרגע לחלוצים מסוג אחר".

2. עדן פרקש - נקודת רתיחה

עבודת השוואה נוקבת בין תקופת ויימאר לזמננו, תוך בחינה של בגדי קברט ומדים צבאיים. משחקי צללית, מגדר, ניכור וחופש  כולם מתערבבים בעיצוב שמציע מציאות אלטרנטיבית לביקורת.

"ה'מודרניות' של התקופה טשטשה באופן שערורייתי גבולות מגדריים ואלמנטים של רוך וקשיחות. גבולות קונבנציונליים אותגרו באמצעות צורות גיאומטריות חדשות וצלליות, שלעיתים אף עוותו בכוונה. המדיה החדשה (רדיו, קולנוע וכיו”ב) והאמנויות הציגו חלופות למציאות (ראה מטרופליס; ד"ר קליגרי) כדי לספק בריחה מהמגבלות המקובלות ולהביע ביקורת. 

באמצעות הסרת מגבלות אני מבקשת לתת מקום למשחקיות ולבריחה. בעבודה אני שואפת לשחק עם צלליות ולהאיר מחדש סגנון של הבעה רחבה אשר אפיינה את תקופת ויימאר ומתכתבת איתה היטב גם היום".

3. שירה רזניקוב - שמרנות מודרנית

"הפרוייקט עוסק בדילמת שמירת מסורת בתוך עולם מודרני. המסורת היא עולם ישן, עטוף ושמור שפעמים רבות נוטה להתנגש עם המציאות העכשוויות. הדילמה נוגעת בחיי האישיים ובהתמודדות בין הרצון לשמור על חיים המורכבים משני עולמות אלו. 

הקולקצייה מבטאת את מערכת היחסים שבין זיכרון ומסורת לבין החיים המודרנים דרך ערכים של עיטוף בביטוי צורני דרמטי, חשיפה, שחרור, גילוי ורב שכבתיות. המתח בין גבולות המחפשים כיוונים חדשניים לבין הצללית המוכרת לעין, מתכתב עם חיפוש ויצירת גבולות למסורת שמורה בתוך עולם מודרני מבלי להעלים את בסיס המסורתיות".

4. דריה ג’ינו - Illusion of Form

התמודדות עם אידיאל היופי לאורך ההיסטוריה : מהפסל הקלאסי ועד הפילטרים באינסטגרם. דרך סריגה, חיתוכים צורניים ואבני סברובסקי, דריה מציפה את הפער שבין הגוף האמיתי לזה המדומיין.

"הקולקציה שיצרתי עושה שימוש בטכניקות של השטחת גוף תלת־ממדי ליצירת אשליה ויזואלית בבגד, זאת מתוך רצון להאיר את הפער בין מה שאנחנו רואות לבין מה שבאמת קיים. בין הדו־מימד לתלת־מימד, בין חזות לעומק - נבנית שפה עיצובית שמבקרת את מנגנוני היופי שסובבים אותנו.

באמצעות עבודות שיבוץ אבני סברובסקי, סריגה, חיתוכים צורניים ונפחים במקומות אסטרטגיים, אני בוחנת כיצד ניתן "לעצב" אשליה – בדיוק כפי שנעשה לאורך ההיסטוריה עם גוף האישה. הבחירה באשליה ככלי עיצובי מדגישה את המסר המרכזי: אידיאל היופי הוא תוצר של עיצוב מתמשך, לא של אמת קבועה".

5. ענבל חפר - Urban Fields

"נקודת המוצא שלי היא המשל על עכבר העיר ועכבר הכפר. דרך משל זה אני בוחנת את סיפור העלייה של סבי וסבתי ממרוקו לישראל בשנות ה־50. זאת הייתה תקופה של מעבר מהעירוניות הקוסמופוליטית של קזבלנקה אל הכפריות הגלילית. המתח הזה בין תרבויות, נופים וקצבי חיים, מלווה גם את מסלול חיי מנוף ילדותי בגליל אל חיי הבוגרים ביפו. 

דרך חמש מערכות לבוש לנשים וגברים, אני מחברת בין חייטות של שנות ה־50 לבגדי עבודה מקומיים. היצירה משלבת חומרים טבעיים כמו קש ועור, אלמנטים אורנמנטים מהתרבות המרוקאית, טכניקות של חיבור טלאים וטכניקות סריגה, כמחווה אישית לסבתי שלימדה אותי לסרוג. 

הקולקציה בוחנת זהות אישית כמרחב פתוח – כזה שמאפשר למקורות שונים להתקיים יחד ולשזור שפה עיצובית חדשה, רב-שכבתית, עירונית וכפרית עם חיבור לשורש הזהות של משפחתי".

6. זוהר סטולמן - מסע אחר שייכות

בגדי טיולים שנטשו את הפונקציונליות והפכו לסמל למסע פנימי. חיבור בין ניילון, עור והדפסי טבע - כולם משקפים את תחושת הזרות שמבקשת להפוך לשייכות. הפרויקט עוסק במסע האינסופי שלו מאז שעלה לארץ בגיל תשע וברצון להרגיש שייך דרך חוגי הסיירות שלקח בהם חלק.

7. עינב סעיד - פה זה לא תימן

"קולקציית הגמר שלי נולדה מסיפורם של סבי וסבתי, שעלו מתימן בשנות ה־50. דרך עיניהם אני בוחנת את המתח בין מסורת עזת הבעה לזהות שנדרשה להיטמע בכור ההיתוך הישראלי. הם, כמו רבים אחרים, נאלצו לוותר על לבושם המסורתי לטובת חליפה מערבית - לא רק שינוי חיצוני, אלא ויתור כואב על שייכות. בקולקציית נשים זו שילבתי חייטות מוקפדת המבוססת על חליפה גברית מערבית עם אלמנטים מהלבוש התימני: רקמות יד, סריגים, עור, הדפסי רשת וצמר. הצבעוניות המונוכרומטית מסמלת אחידות, בעוד נגיעות אדומות משקפות מסע, תרבות וגעגוע. הקולקציה עוסקת במאבק תרבותי דרך בדים ותפרים, ומציעה פרשנות עכשווית לסיפור ההגירה, הזהות וההתמודדות עם השינוי.

העיצוב שלי הוא הצהרה אישית וקולקטיבית - ניסיון לתפור מחדש את הזהות שאבדה, ולתת קול לדברים שהודחקו דרך סיפור משפחתי שהפך להשראה".

8. רון דבורה - Reclaiming Hope

"לחזור הביתה הוא פרויקט בין־דורי שבוחן את הזהות האישית שלי דרך שכונת התקווה של שנות ה־60 וה־70. כל חיי ניסיתי להתנער מהשכונה שבה גדלתי, לברוח מהסטיגמות, אך בכל ניסיון להגדיר את עצמי כמעצבת - היא חזרה אליי. דרך דימוי התרנגול, יחד עם זכרונות ותמונות ישנות של אבי, נולדה קולקציית בגדי גברים דנדית, מחוספסת וחצופה, שמציבה במרכז את הגבר השכונתי המטופח, הערס והמורכב. 

הקולקציה כוללת חומרים כגון ג'ינס, עור וסריגים סרוגים בעבודת יד המשולבים בשרשראות גורמט. הצבעוניות נעה בין גווני פנינה, כחול וזהב דהוי לבין נגיעות עזות של אדום ומבטאת את הניגוד שבין קודש לחול, פשטות וראוותנות, הומור וגבריות.

הקולקציה מהווה חגיגה מחודשת של הזהות, קריאה אמיצה להתגאות במורשת, ולהכיר ביופי שצומח במקומות ומצבים שנדמה כי הם נטולי תקווה".

9. לי-ים קנדל - ג’דיד אל אסלאם

קולקציה על חיים בזהות כפולה: "הפרויקט עוסק בשימור זהות תחת רדיפה, מתוך סיפורם של סבי וסבתי, בני הקהילה היהודית-משהדית שחיו כמוסלמים בטהרן והמשיכו לשמור על יהדותם בסתר. זהו סיפור על כפילות, הסתרה ועמידה שקטה מול כוח מדכא.

הקולקציה נעה בין פגיעות לעוצמה, שקיפות לאטימות, ומשקפת את המאבק בין זהות נסתרת לנראות כפויה.

העיצובים שואבים השראה מהצ׳אדור המוסלמי, מבתי הכנסת הנסתרים ומהמרחב הביתי והאינטימי שבו נשמרו סודות הקהילה. אני חוקרת את המתח בין האסלאם ליהדות ובין מסורת לחופש, תוך שימוש בזכוכית כמטאפורה לשבריריות וכוח גם יחד

זהו סיפור על נשים, על מחאה שקטה, ועל היופי בזהות שנשמרת בסתר".

10. עופר בן אריה - VIEW

הפרויקט מתייחס למצב המורכב בו אנו שרויים במדינה מאז השבעה באוקטובר. מצב של סערת רגשות, מתח רב, רגשות שמחה ועצב קיצוניות החולפות במהירות לפי "כותרת" של רגע נתון.

הפרויקט מתאר נקודת מבט אישית, המתייחסת לפעולה יום יומית - נסיעה ברכב ממקום למקום ולמה שקורה מסביב באותו הרגע.