אהבה מתוצרת הארץ

ללבוש את ההיסטוריה

שמלה מקורית של "אתא"

דפנה לוסטיג

אשת התקשורת, אושיית האופנה ומחברת הספר "יש לך הכול" דפנה לוסטיג לא מהססת כאשר אני שואלת אותה על פריט טעון רגשות: "יש לי לא מעט", היא מחייכת, "פריטים מארונות של אמהות של חברות, מהשנים שבהן בגדים נתפרו ונשמרו עם הרבה כבוד". דפנה בחרה שמלה מקורית של "אתא" משנות ה־60, שקיבלה מחברתה רותי, בתה של נעמי רון ז"ל, ירושלמית שהייתה לבורנטית אבל גם אמנית בנפשה. "נעמי שמרה על בגדים צבעוניים ומופלאים עם גזרות שלא מתיישנות", מספרת לוסטיג. "בחרתי את השמלה הזו כי המותג אתא מגלם בעיניי את האופנה הישראלית - שילוב בין העבר להיום, עם כבוד לשורשים וללקוחות העכשוויים".

סנדלים הם הפריט שהכי כחול־לבן בעיניה. "תנ"כיים, טבע נאות, מדוזה, שורש - כולם מזכירים לי ילדות, טבע ונחישות ישראלית. היום אני אוהבת במיוחד את הגרסה המודרנית של  המעצבת שני לקס".

כשלוסטיג לובשת בגד כזה, היא מודעת למשמעות שטמונה בו. "אופנה אמיתית היא לא טרנד חולף באינסטגרם", אומרת לוסטיג, "כשאני לובשת בגד שיש בו סיפור אני מרגישה חיבור עמוק לבסיס, לאקלים החברתי והגיאוגרפי שבו נולד".

אריזות קטנות

קופסה קטנה מסבתא

דורין פרנקפורט

המעצבת דורין פרנקפורט מתקשה לבחור פריט אחד שיספר את הסיפור הישראלי. ובכל זאת, היא משתפת בזיכרון אישי: קופסה מצוירת קטנה של סבתה, לאה בית־אלי, ממקימות ויצו. בתוכה שמרה כמה כפתורים יפים ומיוחדים - זיכרונות מוחשיים מתקופה שבה לכל חפץ היה ערך עצום. פרנקפורט לא רק שומרת בארון את הזיכרונות, היא גם כורכת על צווארה צעיפים ישנים של אביה ומתעטפת בשאלים של אמה. "אני מוקפת בזיכרונות שעוברים דרך החפצים שהאנשים שהיו פה לפניי השאירו, כמו הטלית של סבי, סיכות מלחמה, בקבוק בושם ישן. כל פריט מספר סיפור על ימים אחרים, שבהם היו לאנשים מעט דברים והרבה משמעות".

דרך העיצובים שלה, פרנקפורט מנסה לבטא את הפיוס שבין כאב ויופי. "במדינה הזו, השאיפה היא להכלה וסובלנות. בעיצוביי אני מבקשת לשמר את הפואטיקה, גם כשההשראות נושאות תוגה".

עטוף ברחמים

צעיף של סבתא לקונצרט

הגר אלמביק

המעצבת הגר אלמביק בחרה בצעיף שנראה לכאורה פשוט אבל הוא עמוס משמעות. סבתה רכשה אותו לקראת הקונצרט ההיסטורי של ארטורו טוסקניני בישראל בשנת 1936, אירוע שהיה חגיגה לתרבות המתהווה בארץ. "עבורי", אומרת אלמביק, "בגדים הם זיכרון, הם עוגנים של מקום וזמן". היא מאמינה בחזרה לגזרות ולחומרים שמחוברים לארץ, ומתעקשת "אני מפה, אין לי ארץ אחרת".

"דרך הבגד אפשר להביע אובדן וגעגוע ולשמר תרבות", אלמביק אומרת. "אופנה יכולה לשמש אקט של עדות, סימון מקום ועיבוד של טראומה או חגיגה". בבגדיה, אלמביק מחפשת לשדר יצירתיות והעזה ישראלית. היא מבקשת להעביר תחושת קלילות, שמחה וחיבור – לא קול לאומי רועם, אלא תפיסה חיובית של אופנה כחלק מהחיים.

זיכרון בעבודת יד

תיק עור עם שם המשפחה

שחר אבנט

בזמן לימודיה עיצבה שחר אבנט בגד ששילב את כל גלגולי חייה: טקס החינה התימני, הנדוניה של משפחת סבה מגרמניה והקסם של סרטי דיסני מילדותה. "יצרתי תכשיט תימני מפרספקט בגוון ורוד ניאון, שמלת קצפת בצבעי פנטזיה והדפס של סמל משפחתי", היא מתארת.

כיום, היא שומרת בקנאות על תיק עור קטן שמוטמעות בו אותיות שמסמלות את ראשי תיבות משפחת סבה, זכר לעולם שנכחד – ועבור שחר, הוא השראה תמידית. "בגד ישראלי הוא בגד שמתרכז בבדים בצבעי שחור, ג'ינס וחולצה לבנה", אומרת אבנט. היא עצמה מנסה להוסיף צבע וטול ולהפוך את האופנה לרפואה לנפש. "ביום העצמאות אני רוצה שהבגד ירפא אותנו וייתן כוח", היא אומרת. "ישראל של היום משתקפת דרך עיצוב ישראלי, מעצבים שמספרים את הסיפור שלהם. כל מעצב והסיפור שלו, וכל אחד שם בו את הלב שלו. להיות ישראלי זה להיות מלא בסיפורים, בדיוק כמו העם שלנו: מיקס של המון סיפורים, תרבויות, שפות, אוכל וצבעים. עבורי היותי ישראלית תמיד יהיה ותמיד היה חלק מדרך היצירה שלי ודרך החשיבה שלי".