אז אוגוסט כאן, והקיץ חם, ולילדים אין מסגרות, מה שאומר שאנחנו, שירה ואני, אנחנו המסגרת שלהם! כן כן שמעתם נכון - מעכשיו ועד ספטמבר, הילדים שלי איתי, ברשותי, ובאחריותי, מבוקר ועד ערב. אני מבלה איתם ימים שלמים. בלי הפסקה. וכמו בכל שנה, הימים הללו מפגישים אותי עם האבא שאני, עם האבא שהפכתי להיות. אני אבא כל הזמן, כבר תשע שנים. אבל באוגוסט אני אבא יותר מבדרך כלל, אני אבא במיוחד. וזה דבר נפלא ונורא מאוד.

וכעת אספר לכם על יום אחד שעבר עליי השבוע. יום אחד שבו נגעתי בשתי נקודות הקיצון של החוויה שלי כאבא בעולם. ומעשה שהיה כך היה. לפני כמה ימים נסעתי עם משפחתי לקרואטיה! תאמינו או לא אבל את הטור הזה אני כותב לכם מקרואטיה הרחוקה! הגענו לכאן לחופשה משפחתית אוגוסטית קצרה, ביחד עם רעותי ואורי, גיסתי וגיסי האהובים. מילה מאוד מוזרה "גיסי". לקרואטיה הגענו בשתי טיסות קצרות, מישראל לפולין, ומפולין לקרואטיה, הטיסה הראשונה עברה בשלום.

אבל הטיסה השנייה, אוי לי ואבוי לי, הייתה קטסטרופה איומה ונוראה. זו הייתה אמורה להיות טיסה קצרצרה ונעימה, שעתיים באוויר בסך הכול, במטוס קטנטן כזה, אבל השעה האחרונה הייתה שעה מהגיהינום! כולנו היינו גמורים מעייפות, אחרי לילה שלם בלי שינה. ואז, לקראת הנחיתה, חיה ונח התחילו לריב ביניהם על איזו שטות, ואנחנו ניסינו לעזור להם, להרגיע אותם, להפריד ביניהם, אבל הם רק התעצבנו עוד יותר! הם התחילו לצעוק זה על זה באמצע המטוס, ומלא אנשים הסתכלו, אז ניגשתי אליהם, החלפתי עם נח מקום, התיישבתי ליד חיה, וניסיתי להרגיע אותה, והתווכחתי איתה, והיא רק התעצבנה עוד יותר, היא לא הפסיקה לבכות, ולצעוק, וגם אני הייתי עצבני, לא הייתי אבא טוב.

ובזמן שכל זה קרה, בזמן שאנחנו רבים באמצע המטוס, בזמן הזה, רוני התחילה להתחרפן פתאום, היא נרדמה לכמה דקות, ומיד התעוררה – והיא לא התעוררה בטוב. וואי וואי! שיזינג הציעה לה לשחק במשחק, לצייר, לאכול משהו, לשתות משהו, אפילו לראות סרט! אבל כלום. רוני לא רצתה להירגע. היא רצתה לצעוק. בסוף שאלנו אותה אם היא רוצה קצת מטרנה בבקבוק, ורוני אמרה שכן, אבל לא היו לנו מים! נגמרו לנו המים, אז התחלתי לעבור בין אנשים ולשאול אם יש למישהו קצת מים בשבילנו. ובאמת קיבלתי מים, מאיזו אימא מקסימה שראתה את הקריסה המשפחתית שלנו בזמן אמת. ומילאתי את הבקבוק של רוני, והכנתי לה מטרנה, ורוני שתתה ונרגעה, ואני התיישבתי במקום שלי, רועד ומזיע, ולא האמנתי, פשוט לא האמנתי שהרגע הזה באמת קרה עכשיו. שאני האבא הזה, שהילדים שלו צורחים בסראונד במטוס. זה היה נורא משפיל, ונורא מתסכל, ונורא עצוב. וחשבתי לעצמי, שזאת הפעם האחרונה שאני טס עם הילדים שלי לחו"ל. שלא בא לי להיות אבא בכלל. שלא בא לי לחיות. זה באמת היה סיוט.

ובאותו היום, כמה שעות אחרי הנחיתה, פגשנו את רעות ואורי, והלכנו כולנו למסלול קטן בנקיק קרואטי יפהפה ומתוק. צעדנו ביער סבוך, ליד נחל עם מים קפואים וצלולים. מזג האוויר היה נפלא, והילדים היו חמודים בטירוף. ואחרי שעתיים של הליכה הגענו לפינה קסומה ומוצלת, ישבנו על שפת הנחל, אכלנו סנדוויצ'ים ופירות, הילדים שכשכו קצת במים, והקפיצו קצת אבנים. אחר כך ציירנו ציורים בצבעי מים ומכחולים שהבאנו מראש. זה היה מין רגע כזה, בהיר ותמים ומתוק, רגע מרגש כזה, שבשבילו שווה לחיות. הכול היה טוב מטוב, הנחל, והעצים, והשמיים, וצבעי המים, והילדים שהתנהגו יפה כל כך, והמבוגרים ששמחו כל כך לטייל איתם בחו"ל. זה היה רגע כל כך מרגש. באמת. קשה לי לתאר אותו במילים. אני זוכר שחשבתי לעצמי, כמה אני שמח להיות אבא בעולם. כמה אני שמח לחיות.

כל זה קרה ביום אחד, אתם מבינים, בתוך כמה שעות זכיתי לגעת בשתי נקודות הקיצון שלי כאבא בעולם. אבא אוהב ועייף. בדרך כלל ההורות שלי לא נראית ככה. בדרך כלל ההורות שלי מתנהלת על מי מנוחות. בלי רגעי שיא ושפל. סתם, חיים רגילים ונחמדים מאוד. אבל עכשיו, בימי הקיץ הצפופים האלה, אני חווה את ההורות שלי בווליום גבוה. אני נוגע בפסגות ובתהומות, אני מאושר ומתוסכל, שמח וזועף, מתפוצץ מצחוק ומזעם, שלושים פעמים בממוצע ביום. ואני לא חושב שזה דבר רע, ואני לא חושב שזה דבר טוב. אני חושב שאלה החיים. כך נראית ההורות שלי. יש בה רגעים איומים, ויש בה רגעים מופלאים. יש בה דבש ויש בה עוקץ, ואלו ואלו דברי א־לוהים חיים. כי אלה החיים שלי, אלה החיים שבהם זכיתי, אלה החיים! במלוא עליבותם ותפארתם. וזה דבר נורא ונפלא מאוד.