לצייר אחרי הגיהנום: האמן שהפך את כאב השואה לאמנות

"אני מאחרוני המוהיקנים", קורא לעצמו הצייר יצחק פרסבורגר בחיוך, כשהוא מתכוון לכך שהוא מהאחרונים מניצולי השואה שעוד זוכרים מה באמת קרה שם, כי היה מבוגר מספיק. איומי המלחמה והנאצים הגיעו להונגריה רק ב-1943, הוא עצמו כבר היה בן עשר, בוגר מספיק כדי לזכור ולהבין. "רוב ניצולי השואה החיים כיום היו בני שנתיים עד חמש בשנים הללו, לא מהגילאים בהם זוכרים", הוא אומר.

סיפורו של פרסבורגר רצוף ניסי ניסים של השגחה והצלה, ואינטואיציה חדה במיוחד של אמא בעלת תושייה. גם היום, בגיל כמעט 93, הוא צלול וחד, מתפקד באופן עצמאי יחד עם אשתו, מתכונן לתערוכה חדשה של עבודותיו, אך קצת מתקשה לצייר בגלל ניתוח קטרקט שעליו לעבור בעיניו בקרוב. כשהוא נשאל כיצד הוא רואה את המלחמה עם איראן שנמצאת כעת בהפסקת אש מתוחה, הוא אומר: "בליל הסדר אנחנו אומרים שבל דור ודור באים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם - מבחינתי זה לא משפט מההגדה, זו אקטואליה. אני חש את זה ומבין את זה. אנחנו עוד לא יצאנו מהמצב שעומדים עלינו לכלותנו. טכנית אולי אנחנו פשוט מודעים לזה. בתקופת השואה ירו באנשים מקרוב, היום יש השמדה מרחוק באמצעות טילים ואנחנו חווים סכנה קיומית. אבל אין תודעה שאנחנו בסכנת השמדה, שהסיפור שאנחנו קוראים מדי שנה בהגדה עוד לא נגמר. למרות זאת אני רואה אור בקצה המנהרה, כי בכל מה שקרה מאז השבעה באוקטובר, לצד האובדן הנורא, אנחנו רואים וחווים ניסים יומיומיים של הצלה".

תושייה של אם

פרסבורגר נולד בפרסבורג (ברטיסלבה) שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית-דתית אמידה בת חמישה ילדים, אימו ממוצא הונגרי ואביו ממוצא צ'כי. מספר חודשים לאחר פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, בשנת 1939, ברחה המשפחה לבודפשט בירת הונגריה. כבר באותו מעבר גבול הם חוו את נס ההצלה הראשון, כששומרי הגבול הצ'כים אפשרו להם לעבור לרכבת לכיוון הונגריה על אף שהם נעצרו שם. למרות שעד 1943 המשפחה חיה חיים יחסית נוחים בהונגריה, אימו של פרסבורגר הבינה שצריך להתכונן, ועם הגיעם לביתם החדש בבודפשט, הכינה מקום מחבוא מיוחד בבית והראתה לילדים שאם קורה משהו - זה המחבוא המיועד. האב המשיך עם עסקיו, הייתה להם דירה מסודרת, ויצחק יכול היה להתרכז בלימודיו ובכישרון שהתגלה אצלו לציור ואמנות. אולם עם כניסת הגרמנים לבודפשט, ב-1943, נשלח אביו של פרסבורגר לעבודה בבית חרושת ולבסוף נספה בצעדת המוות. האם וילדיה נאלצו להסתגל למציאות חדשה בה האב איננו וחוץ מהדאגה המתמשכת לגורלו, החבל המשיך להתהדק סביב צווארם.

"עם הזמן שחלף, ההגבלות החלו להיות יותר ויותר קשות", מספר פרסבורגר, "קודם הטלאי הצהוב, אחר כך הגבלות על תנועה בערב. נאלצנו להצטופף עם בני משפחה אחרים שהצטרפו אלינו לאותו מרחב מחייה. כשהנאצים עלו לשלטון בהונגריה, החלה השמדה מסיבית של יהודי הונגריה שהובלו בהמוניהם לאושוויץ. יום אחד הגיעו אנשי צלב הקרס וביקשו להוריד את כל היהודים לחצר כדי לקחת אותם למחנה ריכוז. אמא מיד הבינה שהיא צריכה להכניס אותנו למחבוא שהכינה לנו. עמדנו שם 14 איש בצפיפות גדולה, בשתיקה, אחד על השני, בלי שירותים, אוכל ושתייה".

"רק בלילה, כשהנאצים הסתלקו משם, יצאנו מהמחבוא, אבל אמא לא נתנה לנו לשבת לרגע אחד. היא שמה על גבינו שמיכות, ובקור של 15 מעלות מתחת לאפס, בשלג, הוציאה אותנו מהבית והתחלנו ללכת, היא מילאה את הכיסים והתיק שלה בקוביות סוכר כדי להכניס לפינו שנקבל אנרגיה ונוכל להמשיך לצעוד. אחרי שעת הליכה, היא ראתה בניין חשוך עם מגן דוד צהוב, ודפקה על הדלת. אמרו לה שאין מקום בשבילנו, כי הבית יקרוס, אנשים ישנו על המדרגות כבר, כמו סרדינים בקופסא. היא התחננה אז נתנו לנו מקום מתחת למדרגות, זרקנו את השמיכות הרטובות על הרצפה, נשכבנו כך כמו שאנחנו על רצפת הבלטות הקפואה ונרדמנו באפיסת כוחות".

"אבל המנוחה לא הייתה לאורך זמן. בשלוש בבוקר אמא שלי העירה אותנו: 'קומו, יוצאים מכאן'. התחלנו חמשת הילדים להתחנן ולבכות שאנחנו לא רוצים ללכת, רוצים לישון. ואימא הכריחה אותנו ממש באלימות - סטירות לחי, גערות, מכות - הכל כדי שנתעורר ונקום. לא זיהיתי את אמא שלי, היא אף פעם לא צעקה עלינו, אף פעם לא הרימה עלינו יד. מה קרה לה? אבל היא התעקשה שאנחנו חייבים לעזוב את הבית הזה, ככה היא הרגישה. היא השתיקה אותנו ובדממה יצאנו החוצה והמשכנו ללכת".

"רק לאחר המלחמה גילינו את גודל הנס שקרה לנו בזכות האינטואיציה של אמא שלי. נודע לנו שבבוקר למחרת הוציאו את יושבי הבית הזה יחד עם הבתים הסמוכים, העמידו אותם על גדות נהר הדנובה וירו בהם למוות עד שהושלכו למים. כיום קיימת להנצחתם אנדרטת הנעליים על גדות הדנובה. אנחנו כמעט היינו חלק מהם", משתף פרסבורגר.

לחזור אל ההריסות

פרסבורגר מספר בשטף את רצף האירועים המטלטל שהוא ומשפחתו חוו בזמן שנסו על חייהם. הפרטים הכי קטנים נחקקו בזכרונו והוא מתאר אותם כאילו לא חלפו מאז יותר מ-80 שנה. "באותו לילה בו אמא גערה בנו לקום ולמעשה הצילה את חיינו - צעדנו בעלטה מוחלטת. המשכנו ללכת בחושך כעיוורים. חיפשנו את הדודים שלי, האח והאחות של אמא שלי, ונכנסנו לגטו ברובע היהודי של בודפשט. כשמצאנו את אחותה של אימי, נכנסנו יחד איתה לאולם ספורט ריק שהיה סוג של מקלט ונשכבנו על הרצפה. אמא שלי הלכה עם אחיה לחפש מקום בטוח יותר בהמשך הקומפלקס התת קרקעי הזה ואנחנו נחנו".

בהמשך עברנו למקום אחר ומרוחק יותר בתוך המקלט. שהינו שם כמה ימים. המקום היה מלא באנשים ו"מוזיקת הרקע" שליוותה אותנו הייתה הפצצות אין ספור של הרוסים, האמריקנים והאנגלים. היו פצועים שהוכנסו פנימה, חלקם דיממו וחלקם מתו לנו מול העיניים. לאחר כמה ימים שמענו פיצוץ אדיר והבנו שנפלה פצצה ממש בסמוך אלינו.

"לאחר מספר שבועות במקום הזה, נכנסו החיילים הרוסים, שעברו ממקלט למקלט, ולמעשה שחררו אותנו. קמנו על הרגליים וקיבלנו כוח. כשיצאנו, היינו צריכים לעבור דרך אולם הספורט שבו שהינו בהתחלה, גילינו שהפצצה ששמענו נפלה ויצרה מכתש בדיוק במקום שבו שכבנו אנחנו הילדים. שוב הבנו שניצלנו בזכות האינטואיציה של אמא שלי. היו שם המון גופות מרוטשות ואנחנו יצאנו לאט ובזהירות. לא רצינו לדרוך על ידיים או ראשים או שאר חלקי גופות שהיו שם. המראה היה נורא. אחותי הקטנה טוענת שזו הייתה טראומה נוראית, אך אני ואחותי התאומה הרגשנו הקלה שהשתחררנו מהפחד הקיומי הזה שכל רגע יכול לבוא מישהו ולהרוג אותנו, למרות מראות הזוועה".

חזרתם אל הבית שלכם?

"כן, חזרנו, אבל מצאנו בית הרוס עם חלונות מנותצים מההפצצות. חיפשנו מה לאכול כי היינו רעבים ולא היה כלום, רק ריבה, קמח ומים מומסים משלג. התנאים היו קשים מאוד. לאט לאט הארגונים היהודיים והציוניים החלו לארגן אוכל לילדים היתומים ולשקם אותנו. היינו מיועדים לעלות לארץ בעליית הנוער, והכינו אותנו לזה".

כאב פוגש יופי

פרסבורגר שובץ עם אחיותיו ואחיו בקבוצה גדולה של יתומים שעברו דברים שהם אף יותר קשים מאלה שהוא עבר. הם הועברו לדרום גרמניה ומשם לדרום צרפת, ואז עלו על אוניית ה"אקסודוס" המפורסמת ב-1947, בדרך לארץ ישראל. לאחר ההגעה לארץ והשתלטות הבריטים על האונייה, הם הוחזרו למחנות העקורים בגרמניה, אך לבסוף, לאחר המתנה ארוכה, זכו לעלות לארץ. אימו של יצחק עלתה גם היא לארץ בהמשך.

מהנמל הם הועברו ישירות לקיבוץ כפר רופין. הזיכרונות שלו מאותם ימים כואבים ליצחק עד היום. "חילקו אותנו לצריפים, נתנו לנו ארוחת ערב, ואף אחד לא דיבר איתנו. בבוקר, הגישו לנו ארוחת בוקר ואמרו לנו להתרכז בצריף המרכזי. היינו 35 ילדים שהגיעו מהתופת, ואז הגיע אדם מבוגר. הייתי בטוח שעכשיו הוא ישאל אותנו מי אנחנו, מה עבר עלינו, מה קרה למשפחות שלנו. אבל לא, הוא רק שאל לשמנו, מי שהיה לו שם לועזי מיד קיבל שם עברי, ואז הונחתה עלינו הפקודה - לאן הולכים. יצחק - לרפת, יוסף - לפלחה (חקלאות), לא שאלו אותנו כלום. הייתה התעלמות מוחלטת ממה שעברנו, ואפילו קראו לנו 'הסבונים'. כל היחס הזה מאוד פגע בי".

בגיל 17 וחצי הוא עזב את הקיבוץ והתגייס ליחידה מסווגת בחיל הים, שם חזר לצייר פורטרטים כפי שעשה בילדותו, ותמורתם קיבל צ'ופרים כמו שוקולדים וסבון. אחרי השחרור מהצבא עבד במספר רב של מקומות.

"ואז שאלתי את עצמי מה אני - עובד פשוט או אמן? הבנתי שאני אמן והחלטתי ללכת עם החזון הזה ולהתמסר אליו. ציירתי ברציפות ובמקביל עבדתי במשרד הביטחון כמצייר נופים, כדי לצייר בהן עמדות של האויב. באותם השנים גם למדתי במחזור הראשון של בית הספר לאומניות מכון אבני, שם הייתי מתלמידי מרסל ינקו ואיזידור אשהיים".

ב-1964 פרסבורגר היגר לצרפת כדי לקדם את חלום האמנות שלו, ושם למד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות בפריז Beaux-Arts. קריירת הציור שלו נסקה שם: הוא עסק בציור, חי בחברת אמנים מקומיים ידועים, והיה חבר בקומפלקס האמנים Cité des Arts בשנים 1969-1972. עיריית פריז העניקה לו דירת סטודיו והוא מכר ציורים רבים באמצעות סוכן שפרש עליו את חסותו. באותם הימים פגש את אשתו לעתיד, גאולה, שהתגיירה כדי להינשא לו, אך התאהבה ביהדות תוך כדי התהליך. "אמא שלי פגשה אותה כשהגיעה לביקור בפריז. שאלתי אותה מה דעתה אם אתחתן איתה, והיא אמרה שלא ניתן לזהות שהיא לא יהודייה בכלל", מספר פרסבורגר בחיוך. אשתו הייתה זו שדחפה אותו להתקרב עוד יותר ליהדות, לקיים אורח חיים דתי מלא ולעלות חזרה לישראל, לאחר 16 שנה בצרפת. את ביתם הם קבעו בירושלים.

בישראל הוא התחיל את דרכו מחדש. מהר מאוד החל להציג בתערוכות ולמכור את ציוריו. עם השנים נולדו לו שישה ילדים, כולם מנהלים אורח חיים דתי. הוא גם עסק באיור ספרים וכרזות כחלק מפרנסתו. בזמנו הוא אף יזם, יחד עם בנו יונה פרסבורגר, קמפיין ארצי נגד תוכנית ההתנתקות. השניים עיצבו והפיקו כרזות מחאה אמנותיות שהופצו ברחבי הארץ, הונפו בידי מפגינים והיו מהסמלים הבולטים של המאבק.

לאורך השנים עבר סגנונו מזרמים סוריאליסטיים ואקספרסיוניסטיים אל ריאליזם מוחשי. הוא מצייר את נופי הארץ בצבעי שמן על בד, וכן פורטרטים ודיוקנאות רבים. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי ישראל ואירופה - בתל אביב, פריז, ברלין, ברצלונה, מילאנו וירושלים. הן נרכשו לאוספים ממלכתיים ופרטיים בצרפת, בישראל ובמדינות רבות נוספות.

לפני כשנה נפתחה בוועדת החינוך של הכנסת תערוכה שלו: "פני אדם - פני המקום", המציגה דיוקנאות ונופים המשקפים מסע חיים, אמונה ואנושיות. כעת הוא עומל על פתיחת תערוכה חדשה במרכז בגין.

באירוע פתיחת התערוכה בכנסת אמר פרסבורגר: "האמנות היא המחסום האחרון שיכול לעצור את ההשתלטות של הטכנולוגיה מלקחת לנו את המחשבה והיכולת להסתכל איש על רעהו. היו תקופות בעבר שפקפקתי בציור כתחום עיסוק. אחרי זמן מה הבנתי שהאמנות היא הגשר שעליו תבוא ההתקרבות בין אדם לרעהו".

פרסבורגר, כפי שמגדירים אותו מקורביו, הוא צייר של זיכרון ותקומה, עין רואה ולב שומע. ציוריו מזמינים את הצופה להיכנס למסע פנימי - אל המקומות בהם הכאב והיופי נפגשים.